יש שירים שאנחנו שרים בלי לחשוב עליהם יותר מדי. הם מתנגנים ברדיו בדרך הביתה, חוזרים באיזו תוכנית טלוויזיה, צצים בהופעה, בטקס של הילדים בבית הספר, לפעמים סתם בזמזום קטן במטבח. "אל תשליכני לעת זקנה" הוא אחד מהם, משפט שמוכר כמעט לכל ישראלי. אנחנו שרים אותו, מתרגשים ממנו, אולי אפילו מרגישים לרגע שהוא אומר משהו חשוב על כבוד, על משפחה, על אחריות ועל הפחד הכי אנושי שיש, לא להישאר לבד כשהכוח כבר איננו.
ואז השיר נגמר. הרדיו עובר לפרסומת, הילדים נכנסים לעוד שבוע עבודה, הנכדים גדלים, מתגייסים, לומדים, מתחתנים, נוסעים, חוזרים מאוחר, והחיים? הם פשוט זזים מהר. ובלי כוונה רעה, הסבים והסבתות כבר לא תמיד נמצאים בראש סדר העדיפויות של הילדים והנכדים. אבל בין הכוונות הטובות לבין יום של אדם מבוגר שחי לבדו, יש לפעמים מרחק גדול מאוד.
הטלפון נמצא ליד והוא אפילו מצלצל מדי פעם. "מה נשמע?", "לקחת תרופות?", "אמא, את צריכה משהו מהסופר?", "אבא, אני אדבר איתך בערב". השיחות האלה חשובות אבל הן קצרות, ואחריהן חוזר השקט. אותו שקט של סלון מסודר מדי, של טלוויזיה שעובדת גם כשכבר לא באמת מקשיבים לה, של קומקום שמרתיח מים בשביל כוס אחת, של ארוחת ערב שאוכלים בלי לשאול אף אחד אם הוא רוצה גם.
בדידות שלא תמיד רואים מבחוץ
על פי נתוני הלמ"ס, בישראל חיים יותר ממיליון אזרחים ותיקים בני 65 ומעלה. מאחורי המספר הגדול הזה יש אנשים שונים מאוד זה מזה. חלקם פעילים, מוקפים משפחה וחברים, ומנהלים חיים מלאים ועצמאיים. ויש אחרים שמתמודדים עם ימים ארוכים מדי, עם חברים שהתמעטו, עם בן או בת זוג שכבר אינם, ועם תחושה שקשה להסביר אותה גם לילדים הכי אוהבים.
כי בדידות בגיל השלישי לא תמיד נראית כפי שאולי מדמיינים אותה. היא לא חייבת להיות בית מוזנח או אדם שאיש אינו מתקשר אליו. להפך. לפעמים הבית נקי, הילדים מעורבים, הנכדים באים בחגים, ויש אפילו שיחת טלפון כמעט כל יום. אבל להיות לבד יום אחרי יום בבית, זו משימה שיכולה להיות כבדה גם כשמישהו מתקשר בערב. במיוחד אחרי התאלמנות, כשהיציאה החוצה כבר דורשת מאמץ רב. במיוחד כשהחברים של פעם חלו, עברו רחוק יותר, עברו לדיור מוגן או הלכו לעולמם.
נופר שוסטר, הבעלים של רשת דור דיור מוגן, פוגשת את הנקודה הזו מקרוב אצל דיירים שמגיעים אל הרשת. כשהיא נשאלת עד כמה בדידות היא נושא מרכזי אצל אנשים שמגיעים לדיור מוגן, היא לא מהססת: "מדובר בנושא מרכזי מאד, רבים נכנסים לאחר שהתאלמנו ונשארו לבדם בביתם".
אבל בדיוק בנקודה הזו, היא אומרת, מתחיל השינוי. בבית שבו החיים מתרחשים גם מחוץ לדירה הפרטית, המפגש האנושי כבר לא תלוי רק בביקור של בן משפחה או בשיחת טלפון שתגיע בערב. "אתה רק יוצא מפתח הדלת ואתה לא לבד", נופר מוסיפה.
חיי שגרה שמחזירים אנשים לחיים
(צילום: ניר נברי)
המשפט הזה חשוב דווקא בגלל הפשטות שלו. הוא לא מדבר על אירוע גדול, על איזו החלטה דרמטית או על שינוי שנעשה ביום אחד, אלא על האפשרות הכי בסיסית: לפתוח דלת ולפגוש חיים. לא בהכרח שיחה עמוקה, פעילות מתוכננת או מפגש שנקבע מראש, כי לפעמים מספיק לעבור במסדרון ולראות פנים מוכרות, להיכנס לחוג ולהרגיש שמישהו שם לב שהגעת, או פשוט להיות במקום שבו יש תנועה, קולות ואנשים סביבך. ובגיל שבו הרבה קשרים חברתיים דורשים תיאום, נסיעה, עזרה או מאמץ, הקרבה הזו יכולה לשנות את כל התחושה של היום.
בדור דיור מוגן, הרעיון הזה מתורגם לשגרה יום-יומית שבה האדם יכול לבחור מתי להיות לבד ומתי להיות עם אחרים. הרשת, שפועלת כבר יותר משלושה עשורים ומפעילה את בתי דור כרמל בחיפה ודור טבעון בקריית טבעון, לא נשענת רק על אירועים גדולים או על פעילויות מזדמנות, אלא על פעילות שבועית ומפגשים חברתיים לאורך השבוע. בין היתר מדובר בחוגים, הרצאות, פעילות תרבותית, מרחבים משותפים ואנשי צוות שמכירים את הדיירים מקרוב. כך, מה שבבית הפרטי דרש לפעמים תיאום, נסיעה או בקשת עזרה, הופך לחלק טבעי מהשגרה במקום.
כשנופר נשאלת אילו פעילויות עוזרות לדיירים להתחבר מחדש לאנשים סביבם, התשובה שלה קצרה אבל אומרת הרבה: "כל החוגים וישיבה בחברותא. תוך זמן קצר מרגישים חלק מהמשפחה".
ביטחון שמרגיע גם את הילדים
גם עבור הילדים ההבדל הזה מורגש. בן או בת שמתקשרים להורה ושומעים שהוא היה בחוג, ירד לקפה, פגש חברים או מתכנן פעילות למחר, שומעים מעבר לעדכון יומי. הם שומעים שיש תנועה, שיש סדר, ובעיקר שיש עוד אנשים בתמונה, כך שההורה שלהם אינו יושב ורק מחכה לטלפון הבא.
ועדיין, לא כל בדידות אומרת את עצמה בקול. יש אנשים שלא יגידו "אני בודד". הם פשוט יפסיקו לרדת לחוג שהיו הולכים אליו באופן קבוע, יישארו יותר בדירה, ידברו פחות או ייראו קצת כבויים. בבית רגיל דבר כזה יכול לעבור ליד כולם. הילדים ישמעו בטלפון שהכל בסדר וימשיכו הלאה, אבל בדור דיור מוגן אין סיכוי שזה יעבור בלי לשים לב.
נופר מסבירה שזה קורה בזכות שיתוף פעולה וקשר הדוק עם המשפחות והתעניינות של העו"סיות ושל מדריכי החוגים. כלומר, לא רק אדם אחד שמחזיק את כל הדאגה, אלא כמה אנשים שמכירים את הדייר מזוויות שונות. מדריך שפוגש אותו בחוג, עובדת סוציאלית שמדברת איתו בשיחה אישית, בן משפחה שמשתף את הצוות, ומישהו שפשוט רואה שהוא לא אותו הדבר כבר כמה ימים.
אומנם גם בגיל מבוגר לא תמיד רוצים שיתערבו, ולפעמים אדם פשוט רוצה את השקט והספייס שלו ובצדק, אבל יש הבדל גדול בין פרטיות לבין להיעלם לאט בלי שמישהו ישים לב.
במציאות הישראלית הנוכחית, תחושת הביטחון הזו מקבלת משמעות נוספת. האתגרים הביטחוניים משפיעים על כולם, אבל אצל בני הגיל השלישי ואצל בני המשפחה שלהם הדאגה יכולה להיות אחרת. מה קורה בזמן אזעקה, מי נמצא לידם, האם הם יגיעו בזמן למרחב מוגן, והאם מישהו יבדוק מה שלומם?
גם כאן, החיים בבית כמו דור דיור מוגן נותנים מענה שהוא גם מעשי וגם רגשי. נופר מתארת כי הדיירים רגועים הרבה יותר כשהם נמצאים במקום כזה, עם מרחבים מוגנים ותמיכה ואחריות של הצוות. ועבור המשפחות, הידיעה שיש במקום צוות, שיש מרחבים מוגנים ושיש אחריות מסודרת, יכולה להפחית חלק גדול מהדאגה בזמני קיצון.
יש סיבה לקום, לצאת ולהתלבש
(צילום: גל משעלי)
לכן, השאלה בדור דיור מוגן היא כבר אינה רק איפה אדם גר בגיל מבוגר, אלא איך נראה היום שלו. נופר מתארת את זה כך: "הם מוצאים כאן משמעות וסיבה לקום בבוקר. הם לא בודדים. נרקמים כאן קשרי חברות וזוגיות. יש להם חיים מגוונים. יש סיבה לקום ולצאת, להתלבש ולבלות".
וזו אולי הנקודה החשובה ביותר. דור דיור מוגן לא מבטיחה חיים בלי קושי, ולא מנסה למחוק את הגיל, את הזיכרונות, את האובדנים או את הגעגוע. היא מציעה משהו צנוע יותר, אבל עמוק מאוד ומשפחתי. סביבה שבה אדם מבוגר לא צריך להילחם לבד על כל מפגש, אלא יכול להרגיש שהוא עדיין חלק מהעולם שסביבו.
השיר אל תשליכני לעת זקנה ימשיך להתנגן ברדיו, בטלוויזיה ובהופעות. אבל החיים עצמם לא נמדדים בשיר, ובדור דיור מוגן מיישמים הלכה למעשה את המשמעות שלו עבור בני הגיל השלישי.
מוגש מטעם רשת דור דיור מוגן
