זהו סיפור על כאב ועל תקווה. על שני אנשים שהגיעו מעולמות שונים, ועל מפגש שלא היה אמור להתרחש – אך הוליד שותפות אקדמית ואנושית יוצאת דופן. ד״ר שרה שורץ, דיקנית מכון שכטר למדעי היהדות, מתגוררת בגוש עציון. פרופ׳ ליאור זמר, דיקן בית ספר הארי רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן, גדל בקריית ביאליק. לכאורה, מסלולי חיים שונים, קהילות שונות, השקפות עולם שונות. בפועל, קשר שנרקם מתוך כאב אישי והפך לגשר של תקווה.
ראשיתו של הסיפור בנפילתו של דוד שורץ, בנה של שרה, בקרב ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל. דוד היה סטודנט למשפטים וממשל באוניברסיטת רייכמן. את שנת לימודיו השלישית לא זכה לפתוח. מ־7 באוקטובר שירת ברציפות במילואים כמפקד וכלוחם, עד שנפל בקרב ברצועת עזה ב־8 בינואר 2024.
גלריה
מימין לשמאל: ד״ר אוהד אופז, לירי אלבג, ענתי אלקבץ, ד"ר שרה שורץ, פרופ' ליאור זמר, הרב תמיר גרנות וקלמן ליבסקינד
האובדן של דוד זיעזע את אמות הסיפים של משפחתו הקרובה ושל כל מי שפגש בו, הכיר אותו, ואהב אותו. ליאור זמר הרגיש את אדוות האבל ויצר קשר עם משפחתו. הקשר הלך והעמיק, והוליד שיתוף פעולה אישי ומקצועי בין אנשים שלא הכירו קודם לכן — או ליתר דיוק, לא היתה להם הזדמנות, אפשרות, או סיבה להכיר זה את זה.
השבעה באוקטובר שינה סדרי עולם והניע את הלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית. הוא חשף את שבריריותן של רבות מן ההנחות שעליהן נשענה החברה הישראלית. אך לצד הכאב והמחדל, נתגלו גם תעצומות הנפש שלה: רעות, אחריות הדדית, אהבת העם ואהבת הארץ. לפתע, מפגשים שנראו בלתי אפשריים הפכו למציאות.
המפגש בין ליאור ושרה הוליד מהאובדן הבנה ושותפות דרך, ובעקבותיו נבנה הקורס המשותף של אוניברסיטת רייכמן בהרצליה ומכון שכטר למדעי היהדות בירושלים: ״מנהיגות במבחן: היבטים תיאולוגים, פוליטיים ומשפטיים״. לאורך הסמסטר למדו יחד סטודנטים למשפטים לצד סטודנטים למדעי היהדות. הם הגיעו עם השקפות עולם שונות ולעיתים מנוגדות, אך גילו נכונות משותפת להתמודד עם שאלות היסוד של החברה הישראלית: מהי מנהיגות בעת משבר? כיצד נולדת תקווה מתוך טראומה? ומה יכולה המסורת היהודית לתרום לשיח הציבורי בישראל של היום?
הרעיונות שהתגבשו במהלך הקורס הוצגו בכנס משותף: ״יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ: ממשבר לצמיחה במסורת היהודית – תיאולוגיה, משפט, פסיכולוגיה וממשל״, שעסק בסוגיות: איך חיים עם כאב? כיצד אפשר לחיות לאחר שבר כה עמוק? ומה יש למדעי היהדות, למשפט, לפסיכולוגיה, ולאמנות להציע לנו ברגעי משבר כפתח לתקווה?
שיאו של הכנס בערב הסיום החגיגי שהביא לבמה אנשים שסיפור חייהם הפך, במידה רבה, לסיפורה של המדינה כולה.
פרופ' אוריאל רייכמן, הנשיא המייסד של אוניברסיטת רייכמן, לימד את הקהל הרב על חשיבות חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל למציאות שלנו היום. פרופ' אקרמן, נשיא מכון שכטר, הדגיש את תפקידם ההיסטורי של אנשי הרוח לתיקון המצב החברתי בארץ, ואת הפיכת המפגש הראשון למסורת מחויבת המציאות. גדי אייזנקוט, ראש המטה הכללי לשעבר ואביו של גל שנהרג במלחמת חרבות ברזל, פרש את החזון שלו לעתידה של מדינת ישראל, בדגש על החובה לברר את האמת על אירועי השבעה באוקטובר, לשרת את המדינה בשירות משמעותי, לבנות מסד ערכי ציוני יהודי ודמוקרטי חזק, כדי להיות ראויים לאלו שמסרו נפשם עבורנו.
ענתי אלקבץ, שבתה סיון נרצחה בשבעה באוקטובר, סיפרה כיצד הפכה את ביתה למרחב חי של זיכרון, יצירה ותקווה. לירי אלבג הזכירה לכולנו את כוחה של הרוח האנושית ברגעים הקשים ביותר, ואת היכולת להיאחז בתקווה גם במקום שנראה חסר תקווה. ד״ר אוהד אופז, ראש החוג לתקשורת במכללת אורנים ומייסד עדות 710, דיבר על חובת הזיכרון ועל כוחו המרפא של התיעוד. הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר ״אורות שאול״, ששכל את בנו סרן אמתי גרנות ז״ל, דיבר על שבר ואמונה, ועל שפת ברית חדשה שעלינו ללמוד וללמד. וקלמן ליבסקינד הזכיר את אחריותם של אנשי תקשורת לשיח הציבורי מתוך הבנה שגם בימים של מחלוקת וכאב אנחנו עדיין משפחה אחת, המצליחה ברגעים החשוכים ביותר לגלות חוסן מתוך שבר.
הקורס, וכנס הסיום שנערך בעקבותיו, מהווים יחד רגע מכונן על ציר הזמן ההיסטורי העכשווי. הם מתרגמים שונות לשותפות ומזמינים התבוננות אמיתית ובלתי מסוייגת בשאלה ״איפה הייתם עד עכשיו?״. במשך שנים התרגלנו לחשוב במונחים של ״אנחנו״ ו״הם״, של מחנות נפרדים ושל מרחבים שאינם נפגשים. משפחת זמר מקריית ביאליק נושאת עמה את סיפורה של תנועת העבודה — סיפור של חלוציות, בניין הארץ, שוויון ואחריות חברתית, ברוח הערכים שעוגנו במגילת העצמאות. משפחת שורץ, משפחה ירושלמית שהיכתה שורש בגוש עציון, רואה בשיבת העם היהודי לארצו ובהתיישבות בה את אחד ממימושיה המרכזיים של התקווה היהודית לדורותיה ואת התשתית הרעיונית שעליה קמה מדינת ישראל. שתי מסורות שונות, שתי שפות אידיאולוגיות, אך שתיהן יונקות מאותה מחויבות עמוקה לעתידו של העם היהודי במדינתו.
בפינת ביאליק-עציון חיים אנשים שמאמינים בכוחה של המחויבות המשותפת הזו, הנשענת על יותר מנקודת מפגש אחת המחברת בינינו. במקום הזה חיים אנשים שהיכרות מתוך כאב הפיחה בהם רצון משותף להקים מיזם אקדמי בו הקהלים מהפינה הזו נפגשים. בשבר שפקד אותנו קיבלנו הזדמנות לחשוב ביחד, לדבר ולבכות, לכאוב ולחלוק. כל כך הרבה שנים עסקנו במבדיל ובמפריד. הגיעה השעה לדבר. להכיר. ולחבר.
הקורס המשותף אמנם הסתיים אך עבורנו הוא רק תחילתה של דרך. הוא הוכיח שאפשר לחלוק כאב גם בלי לחלוק את אותה השקפת עולם; שאפשר להתווכח בלי להתנתק; ושאפשר להפוך אובדן אישי למקור של יצירה, לימוד ותקווה. גילינו שמאחורי הכותרות, הסיסמאות והמחנות הפוליטיים יש בני אדם המתחייבים לפעול אחרת כי מעבר לכל המחלוקות, אנחנו חולקים לא רק גורל אחד אלא גם ייעוד משותף. בכוחנו ובאחריותנו להפוך כאב עמוק לדרך משותפת. אם נמשיך להיפגש, ללמוד, להקשיב זה לזה ולבנות גשרים במקום חומות – יש תקווה לאחריתנו.
רא"ל (במיל') גדי איזנקוט
