מחרתיים יצאו אזרחי ישראל לקלפיות כדי להכריע מי ינהיג את המדינה בשנים הקרובות. אלא שמערכת הבחירות הזו, כמו קודמותיה, הפכה מזמן למאבק שחורג מהשאלה מי ירכיב את הממשלה הבאה. היא שבה והעמיקה את השסעים בחברה הישראלית, את החשדנות בין קבוצות ואת התחושה שמי שחושב אחרת מאיתנו מאיים על עתיד המדינה. רק לפני כמה שבועות ציינו שלוש שנים לשבעה באוקטובר, וכבר נדמה ששכחנו את אחד השיעורים החשובים ביותר של אותו יום: הגורל שלנו משותף, גם כשהדעות שלנו שונות.
יש משפט אחד מהשבעה באוקטובר שלא יוצא לי מהראש. רומי סוויסה, אז בת שש, הסתתרה עם אחותה הקטנה במכונית בשדרות לאחר שהוריה נרצחו. כשאיש שב"ס הגיע אל המכונית תחת אש, היא שאלה אותו: "אתם של ישראל?"
בתוך כל מה שהתרחש באותו יום, זו אולי אחת השאלות הפשוטות ביותר שנשאלו. אבל בעיניי, היא גם אחת העמוקות שבהן. ברגע שבו הכול קרס, רומי ביקשה לדעת אם האיש שעומד מולה הוא חלק מה"אנחנו" שלה. אם הוא מישהו שאפשר לסמוך עליו.
שלוש שנים אחרי השבעה באוקטובר, ויום לפני הבחירות, השאלה הזו מקבלת משמעות נוספת. איך ייתכן שאנחנו יודעים להיות "של ישראל" ברגעי סכנה, אבל מתקשים לראות זה בזה חלק מאותה חברה בשגרה?
בשמונה באוקטובר ראינו חברה ישראלית אחרת. אנשים שלא הכירו זה את זה פתחו את בתיהם, התגייסו לסייע ופעלו יחד. חקלאים, בעלי עסקים, אנשי הייטק, אנשי קיבוצים, מתיישבים, חרדים, חילונים וערבים מצאו את עצמם שותפים לאותה משימה. המחלוקות ביניהם לא נעלמו, אבל באותם ימים היה ברור שהאחריות המשותפת גדולה מהן.
אלא שככל שחלף הזמן, חזרנו לדפוסים המוכרים. אפילו סביב ציון שלוש השנים לשבעה באוקטובר התקשינו למצוא שפה משותפת. התווכחנו על הדרך שבה ראוי לזכור את הנרצחים, על מועד הזיכרון ועל הטקסים המתקיימים בשמם. גם האבל המשותף הפך לזירת מחלוקת. העובדה שאיננו מצליחים להתאחד אפילו סביב הזיכרון של היום הקשה בתולדות המדינה צריכה להדליק אצל כולנו נורת אזהרה.
החלוקה למחנות חורגת כיום הרבה מעבר לפוליטיקה. היא עוברת בין קהילות, מגזרים, מערכות חינוך, כלי תקשורת ורשתות חברתיות. היא משפיעה על האופן שבו אנחנו תופסים זה את זה, ולעיתים קרובות גם קובעת מראש למי נהיה מוכנים להקשיב. התרגלנו לזהות אנשים על פי המחנה שאליו הם משתייכים, עוד לפני שאנחנו מכירים אותם.
עליתי לארץ לבדי בגיל 18 והתנדבתי מיד לצה"ל. הגעתי מתוך אמונה עמוקה שזו המדינה שלי, ושעם תחושת השייכות מגיעה גם אחריות כלפיה. בשנים הראשונות שלי בישראל פגשתי ישראלים לפני שפגשתי מגזרים. עם הזמן למדתי גם אני את השפה שמחלקת אותנו ל"משלנו" ול"אחרים", ל"שמאלנים", ל"מתנחלים", ל"חרדים" ול"קפלניסטים".
המחיר של החלוקה הזו הולך ומתברר. הקיטוב שוחק את האמון בין אזרחים, פוגע ביכולת לקיים דיון ציבורי ענייני ומקשה על קבלת החלטות משותפות. הוא הופך מחלוקות לגיטימיות למאבקים שבהם כל צד רואה בהצלחתו של האחר איום על עצם קיומו. כשחלקים בחברה הישראלית מתקשים לדמיין עתיד משותף עם חלקים אחרים בתוכה, הקיטוב כבר אינו רק בעיה חברתית. הוא הופך לאיום לאומי.
מתוך ההבנה הזו הקמנו את "המכנה", קבוצה של משפחות שכולות, שורדי שבי, בני משפחותיהם ונפגעי המלחמה והטרור, המגיעים מרקעים שונים ומחזיקים בתפיסות עולם פוליטיות וחברתיות שונות, לעיתים מנוגדות לחלוטין. אלה אנשים ששילמו מחיר אישי כבד, ובחרו לפעול יחד מתוך ההבנה שהמשך העמקת הקרע בחברה הישראלית מסכן את העתיד המשותף של כולנו.
חברי "המכנה" אינם מבקשים לטשטש את ההבדלים ביניהם או להגיע להסכמה על כל סוגיה. הם מבקשים להוכיח שאפשר להחזיק בעמדות מנוגדות, להתווכח ואף להיאבק על תפיסות עולם שונות, ועדיין להכיר באחריות המשותפת לעתיד המדינה.
ובכל זאת, כמעט בכל פעם שאני מדברת על הצורך בחיבור בין קבוצות בחברה, אני נתקלת באותן שאלות: "גם חרדים?", "גם קפלניסטים?", "גם ערבים?", "גם מתיישבים?" נדמה שכולם תומכים בלכידות חברתית, כל עוד היא אינה מחייבת אותם להכיר גם במי שהם רואים בו יריב. לכך מצטרפת חשדנות עמוקה כלפי עצם הניסיון לחבר בין אנשים, כאילו מאחורי כל יוזמה כזו חייב להסתתר אינטרס פוליטי.
התגובות האלה ממחישות עד כמה נשחק האמון הבסיסי בינינו. הגענו למצב שבו גם הרצון לחזק את החברה הישראלית נתפס לעיתים כעמדה פוליטית, במקום כאינטרס משותף.
אנחנו הדור שנושא כיום באחריות לעיצוב דמותה של מדינת ישראל. לא ייבשנו ביצות ולא הקמנו את מוסדות המדינה מאפס, אבל ההחלטות שנקבל היום יקבעו איזו חברה תתקיים כאן בעוד עשרים ושלושים שנה. לא נוכל למלא את האחריות הזו אם כל קבוצה תמשיך לראות במדינה בית שצריך להתאים רק לתפיסת עולמה. מדינה משותפת מחייבת הכרה בכך שגם למי שחושב אחרת יש בה מקום.
לכן, ערב הבחירות, האחריות אינה מוטלת רק על הציבור אלא גם על מי שמבקשים להנהיג אותו. הקיטוב בישראל אינו תופעה נקודתית שמופיעה בתקופת בחירות ונעלמת לאחריהן. מדובר בבעיה מבנית, שמושפעת גם ממערכות החינוך, התקשורת, המדיניות הציבורית והמוסדות הממלכתיים. במשך שנים אפשרנו לה להעמיק, מבלי שגובשה מדיניות לאומית סדורה להתמודדות עמה.
אנחנו ב"המכנה" דורשים מהממשלה שתקום להכיר בקיטוב כאיום לאומי ולהקים בתוך 100 ימים תשתית ממלכתית להתמודדות עמו. תשתית שתגבש תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח, המבוססת על מחקר ונתונים, לחיזוק האמון בין קבוצות בחברה, להרחבת המפגש ביניהן ולביסוס היכולת לחיות ולפעול יחד גם במציאות של מחלוקות עמוקות.
זו אינה משימה של ממשלת ימין או שמאל, אלא אחריות ממלכתית שצריכה לחייב כל ממשלה שתקום. כפי שהמדינה משקיעה משאבים בביטחון, בכלכלה ובתשתיות פיזיות, עליה להשקיע גם בתשתית החברתית שמאפשרת לה להתקיים. חברה שאזרחיה מאבדים את האמון זה בזה תתקשה להתמודד גם עם האתגרים הביטחוניים, הכלכליים והלאומיים שעוד נכונו לה.
השבוע יהיו מי שיחגגו את תוצאות הבחירות ומי שיתאכזבו מהן. אבל ביום שאחרי, כולנו נמשיך לחיות באותה מדינה, לשלוח את ילדינו לאותן מסגרות, לשרת באותו צבא ולהתמודד עם אותם אתגרים. ההכרעה הדמוקרטית תקבע מי ינהיג אותנו, אבל היא לא תשנה את העובדה שהעתיד שלנו תלוי זה בזה.
הבחירות יכריעו מי ינהל את המדינה. אסור שהן יכריעו מי מרגיש שייך אליה.
בשבעה באוקטובר ילדה בת שש שאלה: "אתם של ישראל?" שלוש שנים אחר כך, ערב הבחירות, השאלה הזו מופנית אל כולנו. התשובה עליה תימדד לא רק באופן שבו נצביע, אלא בעיקר בדרך שבה נתייחס זה לזה ביום שאחרי.
כי גם אחרי שהקלפיות ייסגרו והממשלה הבאה תקום, כולנו נצטרך להמשיך להיות "של ישראל".
