בנימין נתניהו כנסת חיטוי מיקרופוןבנימין נתניהו כנסת חיטוי מיקרופון
בנימין נתניהו
(צילום: AFP)
אני רחוק מלהתפעל מכתב האישום נגד בנימין נתניהו הכולל אשמת שוחד אחת, ושתי אשמות מפוקפקות של הפרת אמונים. בעניין זה יש לי גם בשורה לנתניהו. לפני כשבוע זיכה בית המשפט העליון (ברוב דעות השופטים מינץ והנדל) עובד בנק מהאשמה המפוקפקת של הפרת אמונים. אולי יש בכך רמז שנזכה סוף-סוף לכך שעבירה זו, שצריכה הייתה להימחק מספר החוקים, תרד מגדולתה.
אני גם מסכים שנעשה לנתניהו עוול בעניין מימון הגנתו. אין שום הצדקה עניינית או מוסרית למנוע ממנו קבלת תרומה למטרה זו, בתנאי שמובטח שהמממן לא יזכה בטובות הנאה מהמדינה. אבל ענייניו האישיים של ראש הממשלה אינם צריכים להאפיל על הבעיה המרכזית – ניהול מדינת ישראל, וכאן הולך וגובר החשש שאינטרסים חיוניים של המדינה מוקרבים ויוקרבו על מה שנראה כאינטרס אישי של נתניהו.
נתניהו הוא אמן השיווק והתקשורת. הוא יכול לשווק לתומכיו לבן וכעבור זמן לשכנעם שעליהם לקבל מידיו שחור. הוא יכול להבטיח שיפיל את שלטון חמאס בעזה ולאחר מכן לשלם לחמאס דמי חסות. הוא יכול לזעוק נגד משא ומתן עם מחבלים וכעבור זמן לעשות איתם את העסקה הגרועה בתולדותינו – שחרור למעלה מ-1,000 מחבלים תמורת גלעד שליט.
במסגרת מאבקו לשלטון אין-סופי פיתח נתניהו אובססיה לתקשורת. במסגרת זו גרר את המדינה לבחירות כדי להגן על "ישראל היום". אין, כמובן, דופי בכך שעיתון תומך בראש הממשלה. אולם התמונה משתנה כאשר עיתון זה מחולק חינם ומתקיים בזכות סובסידיה של מיליונים רבים מכספי מיליארדר. יש בכך לא רק ערעור גופי תקשורת אחרים אלא גם עקיפת המגבלות על מערכת מימון הבחירות לכנסת, שמטרתה למנוע תמיכה כספית כזו במועמד מסוים.
וכעת הגענו לתקופה האחרונה, שבה גרר אותנו נתניהו, בתוך כשנה, לשלוש מערכות בחירות בזו אחר זו. הוא אף סיפר לנו "בהומור" איך מסר את תיק הביטחון לבנט כדי להבטיח את שלטונו. והנה הגיעה גם הקורונה, שסיפקה לנתניהו הזדמנות לנהל ערב-ערב מסע הפחדה תוך הרעפת שבחים על עצמו. הוא גם שלל מכל מי שנחזה כמתחרה פוטנציאלי – קודם כל משרי הביטחון ומפיקוד העורף הכפוף אליהם – את האפשרות ליטול חלק מרכזי במאבק. הוא האפיל על כולם, וכך אירע שהכישלון הנורא במאבק זה והאחריות לאסון הכלכלי שנפל על המדינה – כולו שלו.
ההידרדרות לא מנעה מנתניהו, הדמוקרט הגדול, להיאבק בביקורת לגיטימית בכנסת, ולדרוש את פיטוריה של יפעת שאשא-ביטון מראשות ועדת הקורונה רק משום שהעזה למלא כראוי את תפקידה ולתקן מעט מהנזק שגרמו החלטות ממשלה מבולבלות. המאבק בכל מנהיגה פוטנציאלית, שאיננה מאומרי ההן הגמורים לכל גחמה של המנהיג, היא חלק מהכרסום בדמוקרטיה.
לב הדמוקרטיה הוא הנכונות של השליט הנוכחי להשלים עם חילופי שלטון ולהימנע משימוש בכוחו כדי למנוע זאת. האמונה שהשלטון הוא מטרה בפני עצמה; שהשלטון נועד להשיג "כסף, כוח וכבוד", כפי שהתבטא אחד מעושי דברו של נתניהו; שהחלפת המנהיג היא "אסון" שאותו יש למנוע בכל מחיר - כל אלה הם היפוכה של הדמוקרטיה, ולקראת זה מנסים להצעיד אותנו.
וכעת לתעלול האחרון. בהסכם הקואליציוני התחייב הליכוד להעברת תקציב עד סוף 2021. זהו גם האינטרס של המדינה. לנתניהו אין בעיה להפר הבטחה זו ולהתעקש על תקציב מגוחך לארבעה חודשים, כדי לשמר לעצמו נקודת יציאה בשנה הבאה שתמנע מגנץ את ראשות הממשלה. אין לו גם בעיה להוליך את המדינה לבחירות בנובמבר בתקווה להשיג רוב לחסינות. זה אינטרס אישי שלו. האינטרס של המדינה הוא הפוך. העתיד ילמד אם הפרת ההבטחה הזו הינה תעלול אחד יותר מדי.
  • פרופ' דניאל פרידמן הוא שר המשפטים לשעבר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com