משבר הקורונה שם על המפה את הצוותים הרפואיים בישראל. בגל ההתפרצות הראשון יצאנו כולנו למחוא להם כפיים במרפסות, המטס המסורתי ביום העצמאות חלף מעל בתי החולים, והרופאים והאחיות היו הגיבורים של כולנו.
בשיאו של הגל השני, כשמספר המאושפזים שבר שיאים חדשים בשבועות האחרונים, ביקשנו מארבעה רופאים בבתי החולים לכתוב בגילוי לב על המציאות במחלקות, העבודה השוחקת, התקווה והשליחות. כתבה ראשונה בפרויקט ההצדעה של ynet לצוותי הרפואה.
  • יש לכם סיפור מיוחד על צוות רפואי שראוי להערכה, במיוחד בתקופת הקורונה? ספרו לנו
רופאים בבית החולים קפלן בעבודה

"תדמית הלוחם הנועז לא מעניינת אותי"

ד"ר עמי נויברגר, מנהל מחלקת קורונה ד' ברמב"ם
שבוע חלף מאז שעברתי לעבוד בחניון התת-קרקעי של רמב"ם, או ה"Grand Henyon" כפי שכבר מכנים אותו. סירבתי להצטלם מיוזע בסרבל ומסכת פנים, תדמית הלוחם הנועז לא מעניינת אותי, ולא שם צריך להיות הפוקוס.
כל אחד מאתנו קפא לשנייה כשירד לראשונה במדרגות 20 מטרים לתוך האדמה, פתח את הדלת, ויצא מאפלת חדר המדרגות לחניון המואר והמוכר. החלל עכשיו מלא חולים משתעלים, מכונות הנשמה נושפות, צפצופי מוניטורים, ועשרות אנשי צוות ממוגנים שכולם דומים האחד לשני.
ד"ר עמי נויברגרד"ר עמי נויברגר
ד"ר נויברגר
(צילום: ערן ירדני, רמב"ם)
בחנייה הרגילה שלי שוכבת אישה, נושמת בכבדות, ומנסה לשכנע את הילדים בטלפון שהכל בסדר. לשאלתי, אם היא רוצה שאעדכן אותם במצבה, היא עונה בשלילה. טלפון מרופא מתקבל בפחד. הכל בסדר, תודה, היא כבר תסביר להם על אחוז החמצן.
אי אפשר שלא לרחם על החולים – ללא משפחה, מפוחדים, ונאבקים על נשימתם. הם מרגישים רע, ונמצאים במציאות מוזרה גם בהקשר של השנה המשונה הזאת. צריך לדאוג לחולים, שלא ימותו, שלא ייפגעו בטווח הארוך, ושלא יצאו מכאן מצולקים נפשית. האמירה הזאת נכונה תמיד ובכל בית חולים, אבל נדמה לי שהווליום עכשיו גבוה יותר. הסבל הרב של החולים רק מדגיש את נחיצות העבודה שלנו, ובעיקר את הצורך למנוע אותו. כמה שאפשר, זה הרי לא כזה מסובך.
לי, כמו לכולם, העבודה כאן מצריכה התרגלות למחלה חדשה בתוך תנאים שלא היינו בהם מעולם. יש כאן עירוב של מסדרון המחלקה הפנימית והעבודה של רופא הזיהומים, פריסת אב"כ של התאג"ד מלפני שנים וסרט הוליוודי גרוע.
מחלקת הקורונה ברמב"םמחלקת הקורונה ברמב"ם
איש צוות רפואי עם חולה קורונה במחלקה התת-קרקעית של רמב"ם
מחלקת קורונה ברמב"ם חיפהמחלקת קורונה ברמב"ם חיפה
מחלקת הקורונה בחניון רמב"ם
(צילום: רויטרס)
כולנו לומדים כל יום עוד , ומנסים להשתפר. אין לי כאן את הביטחון של רופא שכבר "ראה הכל", אלא את ההשתאות של תלמיד חדש בכיתה. העבודה הזו מתגמלת מאוד נפשית, אבל גם מלחיצה יותר. אני מנסה לראות מי מאנשי הצוות הסיעודי והרופאים הצעירים צריך קצת אוורור. שלומם יקר לי, ואני מקווה שלא לטעות ולא להזיק.
במציאות המפולגת שלנו, אני בעיקר לא יכול להפסיק להתפעל מאנשי הצוות, ערבים ויהודים מכל הסוגים והמינים. הם עובדים ביחד, ומנסים בכל כוחם להועיל לרוב החולים ולמנוע סבל מיותר מאלה שנחרץ גורלם. במובן הזה, נדמה לי שבחניון הגדול הקיום נורמלי יותר מאשר בעולם הקשה והמסוכסך שנמצא רק עשרים מטרים מעלינו.

"עם בגדי המיגון – הילד רואה בי מפלצת"

ד"ר רננה גלרנטר רופאה בכירה מיון ילדים במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא)
בואו נדבר קצת על החולים. כבר דובר רבות על שעות ארוכות של עבודה במסכות כפפות וחלוקים, על הסרבול והקושי וחוסר הנוחות הפיזי.
אני עובדת עם ילדים, שברוב המקרים הקורונה לא מסכנת אותם, אבל המציאות כן. בחדר המיון הנשימתי ממתינים ילדים רבים. לחלקם אין מיטה או אפילו כיסא, הם במסדרון, ממתינים. חלקם זקוקים לתשובה שלילית של בדיקת קורונה כדי שיוכלו להמשיך בבירור שלשמו הגיעו, אז הם ממתינים. חלקם ממתינים לבדיקות דם – זמן ההמתנה לתשובות מתארך מאוד בשל התהליך הדרוש להגנה על עובדי המעבדה.
ד"ר רננה גלרנטר מאסף הרופאד"ר רננה גלרנטר מאסף הרופא
ד"ר גלרנטר
( צילום: יפעת חדד)
יש גם ילדים שכלל אינם זקוקים למחלקה לרפואה דחופה, אבל המסר שקיבלו מהמוקד של קופת החולים הוא שאם יש חום הם לא רשאים לגשת למרפאה. לעתים יחלפו כמה ימים עד שילד עם חום ייבדק פיזית על ידי רופא.
בזמן שילדים ממתינים זמן ארוך מהרגיל לבירורים, לבדיקות ולהחלטות – העומס במלר"ד (מחלקה לרפואה דחופה, מיון – א"י) גדל והולך. קצב המגיעים גדול מקצב המשתחררים, ומעבר לדלת מתחם הקורונה ממתינים הילדים שמגיעים מבידוד או שנמצאו מאומתים לקורונה. אין פתרון עבורם בקהילה – גם אם הבעיה הרפואית שלהם קלה.
הכניסה אל מתחם הקורונה דורשת מיגון מלא, וגם בהקשר זה לא אשתף אתכם בתיאורי הסרבול והעיכובים. האתגר בבדיקות הדם או בביצוע פעולות רפואיות פשוטות אחרות במצב כזה הוא עצום. אבל אני בוחרת להתמקד ברגע שבו אני נכנסת לחדר, מפגש רופאה-חולה רגיל לכאורה.
אסף הרופאאסף הרופא
איש צוות רפואי במיון ילדים. "הילד רואה לפניו חייזר, מפלצת"
(צילום: יפעת חדד - אחות ראשית מיון ילדים)
עם בגדי המיגון שלי הילד רואה לפניו חייזר, מפלצת. תארו לעצמכם את פניו המבוהלות של הילד ואת הרתיעה המידית שלו. כל מה שאנחנו מאמינים כרופאים, בוודאי כרופאי ילדים, בנוגע ליצירת סביבה ידידותית מוגנת ומופחתת חרדה – כל זה נרמס כבר בצעד הראשון שלי לחדר.
השיא עוד לפנינו. החורף, על שלל המחלות הנשימתיות שהוא מביא איתו, רק התחיל. כל ילד כזה הופך לחשוד, לחולה קורונה. גם הפעולה הפשוטה ביותר שנדרשת אינספור פעמים בעונה הזאת, מתן אינהלציות, אינה אפשרית אלא אם אתה בחדר מבודד. ועכשיו, נסו לנחש כמה חדרי מבודדים יש בתקופת קורונה במחלקה לרפואה דחופה ילדים, במיוחד בגל השני.

"אי אפשר להפחיד אותנו עם עומס, אנחנו רגילים"

ד"ר אלכס נימן, רופא במחלקה לרפואה דחופה (מיון), המרכז הרפואי קפלן
המחלקה לרפואה דחופה היא שער הכניסה של בית החולים, הפנים המוכרות שאותן פוגשים המטופלים. מחלקה שעובדת בקצב אחר, כל יום מתחיל מבלי שנדע איך הוא יסתיים – ובכל יום מתחלפים הפרצופים. מטופלים חדשים, מקרים חדשים – אותנו אי אפשר "להפחיד" עם עומס, אנחנו רגילים לזה.
מאז פרוץ הקורונה פני המחלקה השתנו באופן דרמטי. ה-DNA הבסיסי של המחלקה נשאר – אותו קצב, אותו אדרנלין, אותה מהירות. אבל הקורונה הביאה אותנו לסוג חדש של התמודדויות שלא היינו רגילים אליהן קודם. אנחנו עובדים עם מחלה חדשה, לומדים להכיר אותה, את תסמיניה, את אופן הטיפול הנכון לכל מטופל.
ד"ר אלכס נימןד"ר אלכס נימן
ד"ר נימן. "אי אפשר להפחיד אותנו עם עומס, אנחנו רגילים לזה"
אנחנו מבינים שכל מטופל שנכנס בשערי המיון הוא חולה קורונה בפוטנציה, ואלו המגיעים עם תסמיני חום או תסמינים אחרים שמזוהים עם המחלה נבדקים באופן אוטומטי ומופרדים משאר המטופלים.
העבודה במיון אף פעם לא הייתה קלה, גם לפני הקורונה, אבל חליפת המיגון מקשה לעתים אפילו על הפעולה הרפואית הבסיסית ביותר. מדובר בציוד שהוא רחוק מלהיות אידיאלי, לצוות הרפואי קשה אפילו לנשום בתוכו.
מהצד השני, אני חושב על המטופל, שמופרד מהמשפחה, חושש ודואג. הוא רואה אותנו, הצוות הרפואי, רק מבעד למיגון. המשפחה שנאלצת להיפרד כבר בכניסה לא יכולה ללוות אותו ברגעים המורכבים, או אפילו לראות אותו. הוא נותר לבדו, ואנחנו עושים כל שאנו יכולים כדי לתת לו הרגשה שהוא לא לבד, למרות העומס במיון.
הקורונה לא משפיעה רק על מי שנדבק במחלה, אלא על כל ציבור המטופלים. היא מחייבת אותנו לקבל החלטות מורכבות בטיפול בחולים, ומייצרת עומס רב שמשפיע לא רק על המיון, אלא על כלל המחלקות בבית החולים.
ד"ר אלכס נימןד"ר אלכס נימן
ד"ר נימן בעבודה. "הקורונה לא משפיעה רק על מי שנדבק אלא על כל המטופלים"
פעמים רבות מגיעים אלינו מטופלים שחשודים בקורונה, אבל מטבע הדברים לוקח זמן עד שתוצאות בדיקת הקורונה מגיעות. עד אז אנחנו לא יכולים להעביר אותן לאשפוז בשל חשש מחשיפה פוטנציאלית של מטופלים אחרים.
בסופו של דבר, הקורונה מורגשת במיון בכל רגע ובכל דקה, אבל היום אנחנו יודעים לומר שלא כל מטופל שנדבק בקורונה ומגיע למיון היה חייב להידבק. זו לא גזירה גורל. אפשר לשנות את זה אם רק נקפיד על ההנחיות הפשוטות – לשמור מרחק, לעטות מסכות ולהימנע מהתקהלויות. בסופו של יום, אני מקווה לא לפגוש אף אחד מכם במחלקה שלי.

"תקופה מאתגרת, אבל גאה להיות חלק מהצוות"

ד"ר עמית הוכברג, רופא בכיר במחלקת יילודים ופגים במרכז הרפואי הלל יפה
אחד הדברים שקשים לי באופן אישי בחצי השנה האחרונה, מאז שפרצה לחיינו הקורונה, הוא צמצום המגעים. בפגייה שלנו אנחנו מעודדים לקרבה מרבית של הילוד להוריו ומשפחתו בכל תהליך, זה אחד מעמודי התווך של הפגייה. אנחנו בעצם טיפול נמרץ לילודים חולים ופגים שנולדו טרם זמנם, הם צריכים את עזרתנו.
במציאות הנוכחית אנחנו מעמידים את ההורים מול ההנחיות שמאשרות רק לאחד מהם לבקר בכל רגע נתון את ילדם. ברירת המחדל היא שפעם אחת האבא ייכנס, ופעם האמא, אך לא שניהם יחד. הסבא והסבתא, שלא פעם תומכים רבות בהורים, לא יכולים להיות חלק. זה קשה, לא נכון, ומנוגד לאג'נדה שלנו.
ד"ר הוכברג בפגייה

נוסיף לזה את המסכות שאנחנו חייבים לעטות עלינו 24/7, ואני תוהה בליבי כל העת מה הם חושבים עלינו, התינוקות הזערוריים האלה, שהדבר הראשון שהם פוגשים בעולם זה פנים מכוסות. כרופא, אני יודע עד כמה הבעות הפנים והתקשורת הבלתי מילולית בימים הראשונים של התינוק בשביל שהתינוק יתחבר לסביבה שלו, יבין את המרחב החדש מחוץ לבטן, יכיר אותו.
מלבד העובדה שקשה להעביר משמרת שלמה עם מסכה זה לא פשוט, הרי שגם הבעות הפנים שלנו, האמפטיה שלנו, לוקות בחסר. למרות שאנחנו כאם תמיד מנסים לפצות בהרבה סימפטיה.
לצד הקורונה קרו כאן גם דברים מאושרים ואופטימיים. בתוך כל המציאות החדשה שנזרקנו אליה עברנו למבנה חדש של פגייה. היתרון הגדול שלה, במיוחד בתקופה הזו, היא הגודל – המרחב בין עריסה ועריסה ובין הורה להורה. אנחנו לא צריכים לפחד מצפיפות שלא תאפשר להורים לשהות בפגייה לצד ילדיהם.
ד"ר הוכברגד"ר הוכברג
ד"ר הוכברג. "זו תקופה מאתגרת אבל אני גאה להיות חלק מהצוות שלנו"
דוגמאות למציאות המורכבת של ימינו לא חסרות – יולדת שחיובית לקורונה נאלצת להיפרד מהתינוק, שזקוק לטיפול בפגייה. הטרגדיה כפולה. האחת להורים שנאלצים להיפרד מילדם שזה עתה נולד, כמעט ללא אפשרות לשמוח ולהתרגש בסיום הלידה. השנייה לילוד, שמוצא עצמו בודד בפגייה בחדר בידוד.
פעמים רבות גם האב חיובי או נמצא בבידוד וזה יוצר אתגרים טכניים ונפשיים כאחד. הצוות הופך לסוג של הורה, כדי למלא את המחסור בקרבה ובחום. זה מחזה קורע לב. תאומים שנולדו לפני ארבעה ימים והועברו לפגייה זוכים לביקורים רק של האם. להורים יש ילד נוסף בבית שלא מרגיש טוב, והאב נשאר איתו כי הוא מפחד על התאומים. כלומר, מהרגע שנולדו הוא עוד לא ראה אותם. אני לא רוצה לחשוב איך הוא מרגיש עם זה.
זו תקופה מאתגרת, רב הנסתר על הנגלה בכל הקשור להתנהגות הנגיף, אבל אני גאה להיות חלק מצוות הפגייה שלנו. צוות מיוחד שבעבודת צוות, חשיבה מחוץ לקופסה, מסירות ואהבה אינסופית, מצליח במשימה, גם בימים אלה.

"נמשיך לעשות את מה שנדרש כל עוד כוחותינו מאפשרים"

ד"ר אלי רוזנברג, רופא מומחה ברפואה פנימית, אימונולוגיה קלינית ואלרגיה, בית החולים סורוקה
במבט לאחור על חצי השנה האחרונה קל לראות את ענני הסערה שהתקדרו בשמיים. קל להביט על המחיר הכבד שהקורונה גבתה וממשיכה לגבות מאתנו. הלכידות בשעת משבר, שכה אפיינה אותנו, לכאורה כושלת. והמגפה? היא לא "חומלת" ולא עוצרת.
אנחנו, אנשי מערכת הבריאות, מרגישים את הרבדים של הקושי הזה באופן יומיומי ואינטימי. העלייה במספר הנשאים מתורגמת לעלייה במספר החולים המורכבים שדורשים התייחסות רפואית ולעתים גם אשפוז, ולצערנו אף מובילה לעלייה מתמשכת ומדאיגה במספר הקורבנות שהמחלה גובה.
ד״ר אלי רוזנברגד״ר אלי רוזנברג
ד״ר רוזנברג
(צילום: דוברות סורוקה)
לצערנו, הפגיעה הבריאותית גולשת מעבר לחולים בקורונה. גם חולים אחרים, עם קשת רחבה של מחלות אקוטיות וכרוניות, מרגישים על בשרם את הקשיים של מערכת בריאות שמתוחה עד הקצה. אנחנו עדים ליותר מטופלים שנאלצים לשכב בפרוזדורים, לנסיגה מתמשכת בכוח האדם הרפואי המיומן, דחיית ניתוחים ופרוצדורות רפואיות, ולהארכה נוספת של הזמן שעובר עד לקבלת תור לייעוץ.
ההתמודדות המתמשכת עם הקושי הזה נותנת את אותותיה בקרב הצוותים הרפואיים. אנחנו עייפים, ומתוסכלים, וחרדים מכך שנתקשה לספק את המענה הרפואי למטופלים שלנו ברמה ובאיכות שהיינו רוצים. ולכן אנחנו גם נשברים לעתים, ובוכים, ומחפשים נחמה.
אולם נמשיך לצעוד קדימה. אנחנו נמשיך לעשות את מה שנדרש מאתנו כל עוד כוחותינו מאפשרים לנו. כי בין ענני הסערה הקודשים בוקעות קרני אור.
הצוות הרפואי המחלקת הקורונה בסורוקההצוות הרפואי המחלקת הקורונה בסורוקה
צוות רפואי במחלקת קורונה בסורוקה. "נמשיך לעשות את מה שנדרש כל עוד כוחותינו מאפשרים לנו"
(צילום: AFP)
המגפה תסתיים. איני יודע מתי זה יקרה, אך בעתיד עוד נשוב לחיים שאנחנו כה מתגעגעים אליהם. לחיים של קרבה, ומגע, והתכנסות. אולם עד אז עלינו לשמור באדיקות על ההנחיות כדי לצמצם ככל הניתן את מספר החולים והמתים.
קל לשקוע לציניות ולקלישאות, אבל המסירות שאני רואה סביבי מרוממת את רוחי. מסירותם של הצוותים הרפואיים, הסיעודיים, והפארא-רפואיים במחלקות הקורונה ובמחלקות ה"רגילות", ביחידות לטיפול נמרץ ובמחלקות לרפואה דחופה, במרפאות, במעבדות ובקהילה. מסירותם של אנשי החינוך שעושים מעל ומעבר כדי להמשיך ללמד, מסירות עובדי הרווחה שמחפשים פתרונות יצירתיים למתן מענה, והיד עוד נטויה בדוגמאות רבות.
נכנסו למערכה הזו עם מנגנון בריאות חבול ומורעב, ובתומה הצורך בתיקון יהיה גדול יותר. אבל נראה שקיימת הבנה נרחבת בציבור שלא ניתן להמשיך להתעלם מהצרכים הבריאותיים שלנו.
אני יודע שקל יותר להתבונן בענני הסערה הקודרים מאשר בקרני החמה, קל יותר להיתפס לכעס ולייאוש מאשר לתקווה, אולם לא תמיד נכון לצעוד דווקא בדרך הקלה.