2 צפייה בגלריה
רפאל איתן רפול באשיר ג'ומייל לבנון
רפאל איתן רפול באשיר ג'ומייל לבנון
הרמטכ"ל רפאל איתן עם באשיר ג'ומייל
(במחנה)
האסון בביירות הביא קברניטים ישראלים להציע עזרה הומניטרית שהתקבלה בלעג בקריקטורות בעיתוני לבנון ובעולם הערבי. הסירוב הלבנוני, בתוספת הקביעה "נמות, ולא ניעזר בישראל", לא צריכים להפתיע, אך בהחלט ראויים לבחינה מחדש ולהפקת לקחים. ההנחה הרווחת בישראל היא שהסיבה לתגובה העוינת היא שחסן נסראללה וחיזבאללה מאיימים על התושבים, אבל האם זה אכן כך?
את לבנון פוקד רצף של משברים שמאיים להפוך לעיי חורבות את מי שהייתה פעם פנינת המזרח התיכון: ההשתלטות השיעית, התמיכה האיראנית, הפליטים הסורים, המשבר הכלכלי הקשה, הדי רצח חרירי, מגפת הקורונה ועתה ההרס החריג בנמל הבירה. ויתור על סיוע חיוני ומיידי, ללא צורך בשינועי ענק אלא ממש "ליד הדלת", ממדינה בעלת יכולות וקבלות בטיפול באסונות המוניים, גובל כמעט באיבוד עצמי לדעת. אם כך, מדוע זה בכל זאת קורה?
בלבנון של שנות ה-40 עד ה-60 נמצאו יהודים ושיעים בקשרים טובים. "אחוות הדפוקים" קראו לזה. בנוסף, עד הגעת אש"ף לדרום לבנון בשנת 1970, היו תושבי מטולה, ברעם, יראון, דובב ואביבים בקשרי עבודה, מסחר וחברה עם תושבי הכפרים הלבנוניים הסמוכים. סונים, שיעים ונוצרים שמחו, חגגו והתאבלו יחד עם היהודים שמעבר לגבול.
בחלקה הראשון של פלישת צה"ל ללבנון (1985-1982) הייתה למדינת ישראל הזדמנות פז לכבוש את ליבו של המיעוט השיעי ולבסס את היחסים עם העדה על יסודות העבר האיתנים. אלא שלפני המלחמה ובמהלכה בחרה ישראל להמר על הסוס הנוצרי, על משפחת ג'ומאייל ועל הפלנגות, והדירה לגמרי את המוסלמים - סונים כשיעים.
אני זוכר את האירוע כאילו זה קרה אתמול: בהיותי מושל צור נהגתי לקיים מעין הערכת מצב אזרחית עם בכירי האזור. בישיבות הללו נכחו גם אנשי ארגון אמל. באחת מהן קם אחד מנציגיו וביקש לומר כמה דברים. "אדוני המושל", הוא אמר, "תודיע לשר הביטחון שלך משה ארנס ולרמטכ"ל שלך משה לוי שאתם את הפרק הלבנוני סיימתם". סתם ולא פירש.
2 צפייה בגלריה
אריאל שרון
אריאל שרון
אריאל שרון עם חיילים במלחמת לבנון הראשונה
(משרד הביטחון)
מאוחר יותר התברר שההימור על הנוצרים גרם ליחס אנטי-ישראלי בקרב כל מי שלא היה כלול בקשר הזה. במזרח התיכון אין מושג הקרוי "ניטראליות". אם אתה תומך בג'ורג', משמע שאינך תומך במוחמד. רוצה לומר: אם תמכת רק ביריבי, תהיה לך יריבות גם איתי.
מהיכרותי, השיעים של נפת צור היו עדה שקטה וסימפטית שמחויבת לשלושה ערכים: לעמל היום, לאהבת המשפחה ולדת. לא חשתי גרם של שנאה או איבה מצידם. להיפך: שיתוף הפעולה היומי, הביקורים בישראל והמיזמים המשותפים נטעו תקווה שיש לנו בן-ברית פוטנציאלי מעבר לגבול.
אלא שהשיעים בלבנון הפכו להיות אויבינו המושבעים. האיראנים וחיזבאללה לא יזמו זאת, הם רק רכבו על הגל הזה. מבלי שהתכוונה לכך יצרה ישראל בלבנון מערכת יחסים משולשת: איבת השיעים, עוינות הסונים ואדישות הנוצרים.
בל נטעה: תושבי ביירות משתוקקים להצבת בית חולים שדה ישראלי בעירם. הם מייחלים לפינוי הריסותיהם בנוסח פיקוד העורף של צה"ל. הם חולמים על תרומת ציוד ישראלי כפי שעשינו בהאיטי, בטורקיה ובבלקן. אבל אל נצפה שהתושבים יחליטו בעצמם את מי להזמין אליהם. אין ההחלטות נתונות אלא בידיהם של הפוליטיקאים הלבנוניים, ואלה יפעלו אך ורק על פי המשוואה שישראל יצרה שם במו ידיה.
  • אל"מ (מיל') ד"ר משה אלעד הוא מרצה בחוג למזרח תיכון באקדמית גליל מערבי. לשעבר מפקד נפת צור ביחידת הקישור ללבנון במלחמת לבנון הראשונה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com