כל מי שיצא מפתח ביתו הממוזג בימים האחרונים נתקל בקבלת פנים חמה במיוחד - אוויר עומד, מהביל ולח, שהופך את רחובות הערים לכבשן ואת השטחים הפתוחים לגיהנום. ושוב עולה בנו התחושה הזו, כאילו חום כזה עוד לא חווינו, אלא שהפעם התחושה הזו כנראה מדויקת – בשבוע האחרון נשברו שיאי חום של כל הזמנים ברחבי הארץ מצפון ועד דרום. אז כן, כזה עוד לא חווינו, אבל עוד נחווה – לעתים קרובות יותר, לפרקי זמן ארוכים יותר ובעוצמות רבות יותר. זהו משבר האקלים, והוא כאן כדי להישאר.
החום המעיק הוא ללא ספק הסממן המוחשי והמיידי ביותר לתהליך ההתחממות הגלובלית ושינוי האקלים, אבל הוא רחוק מלהיות התוצאה הכואבת ביותר שלו. בשל משבר האקלים מתרגשים עלינו איומים קיומיים קשים - פגיעה בתשתיות וסיכון חיי אדם בשל הצפות ושטפונות, פגיעה בחקלאות המקומית ובביטחון התזונתי, בצורות ארוכות וקשות, פגיעה בבריאות בשל גלי חום ומחלות חדשות, משבר כלכלי, וגם איום בטחוני בשל מתח גובר סביב משאבי המים המוגבלים באזור כמו גם בשל גלי פליטי האקלים הצפויים.
שיאי החום יעברו שכיחים יתר
(צילום: חגי דקל)
ישראל צפויה לסבול במיוחד מהשלכות משבר האקלים הגלובלי – הן משום שהטמפרטורות באזורינו צפויות לעלות יותר מהממוצע העולמי והן בשל התנאים הייחודיים כמדינה חצי מדברית, מהצפופות ביותר (עם אוכלוסיה שממשיכה לצמוח בקצב מהיר בהרבה משאר מדינות ה-OECD וצפיפות שהולכת ועולה), שמהווה הלכה למעשה "אי" מבחינת אנרגיה ותשתיות. משבר האקלים מציב מול מדינת ישראל את אחד האיומים האסטרטגיים החריפים ביותר שידעה אי פעם. ובמקום להתייצב ערוכה לקרב, ממשלת ישראל בוחרת בהתחמקות ובהכחשה.
בסתירה מוחלטת לחומרת האיום, אין היום מדיניות לאומית שתאפשר לנו להתמודד ולהיערך טוב יותר למשבר הצפוי, שתדאג להכין את הכלכלה הישראלית ואת המשק לשינויים הצפויים, ושתגן על התושבים המתגוררים באזורים הצפויים לספוג את מירב הנזק. יש החלטות ממשלה שמיושמות באופן חלקי במקרה הטוב, יש דיונים ותהליכים פנימיים, ויש המון המון מילים. אין תקציב ואין חוק, ואין "מבוגרת אחראית", ולכן המשבר הצפוי הזה תופס אותנו לא מוכנים ועם פרצוף מופתע.
הרוב המוחלט של מדינות ה-OECD אימצו כבר חוק אקלים מקיף. הן אימצו חוק שכזה לא מתוך אלטרואיזם או מוסר גבוה במיוחד, אלא מתוך הבנה שחוק כזה הוא חיוני עבור האינטרסים הכלכליים והאסטרטגים שלהם ושל אזרחיהן. בישראל טרם הגיעו להבנה הזו וישראל היא בין המדינות הבודדות בארגון שאין בה חוק אקלים ואין מהלך ממשלתי לקידום חוק כזה. המשמעות היא הפקרת המדינה על תושביה לנזקי העתק הצפויים.
יש הטוענים שתרומתה הסגולית של ישראל לפליטת גזי החממה בעולם היא שולית ולכן האדישות מוצדקת, אלא שהאינטרס של ישראל הוא אדיר, והוא שהופך את ההתעלמות להפקרות.
ניתן היה לצפות שבאותו הלהט שבו התייצב ראש הממשלה אל מול מנהיגים מהעולם כדי לפעול למיגור האיום האיראני, יהיה הוא הראשון לזהות את האיום שבמשבר האקלים, ובהתאם היה מתייצב בפרלמנטים בעולם, ופונה אל עמיתיו בארצות הברית, ברוסיה ובשאר המעצמות בקריאה להירתם להסכם בינלאומי אפקטיבי שיביא לניטרליות פחמנית וימתן את תהליכי ההתחממות ובכך יגן על ישראל מהאיום האסטרטגי שלפתחה. מהלך שכזה גם יכול היה לתמוך ולקדם את החדשנות הטכנולוגית הישראלית, ולאפשר לחברות הקלינטק המקומיות לפרוץ ולהפוך למובילות עולמיות של צמיחה נקייה. באמת נקייה.
אלא שכפי שהחום הבלתי נסבל בחוץ מזכיר לנו, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחכות להתפכחות של העולם. במציאות הנוכחית, אימוץ חוק אקלים לישראל הוא הצעד החיוני הראשון שעל הממשלה לעשות למען המדינה ותושביה. בדומה לחוקים מהעולם, עליו לכלול היבטים של הפחתת פליטת גזי חממה (הפחתה שתביא עימה גם שיפור בזיהום האוויר הכללי, פחות פקקים, ובריאות טובה יותר), כמו גם חובות לתוכנית היערכות לאומית למשבר האקלים - לרבות מיפוי מלא של הנזקים הצפויים, ויעדים ברורים.
יש להשקיע בהתייעלות אנרגטית, בהגנה על עצים ונטיעת עצים נוספים במרחב העירוני לשם התמודדות עם גלי החום העירוניים הצפויים, בהיערכות מערכת הבריאות לנפגעי מכות וחום ומגפות, ובטיפול ושיקום נכון במקורות המים הטבעיים שלנו, כך שלא נתעורר כמו תמיד מאוחר מדי אל מעט מדי. בטווח הארוך, ההגנה אמיתית על ביטחונה של ישראל , היא ההגנה האקלימית. הגנה זו חובקת גם הזדמנות. ככל שהממשלה תבין מהר יותר שנזקי האקלים מהווים סכנה אמיתית לקיומנו, כך היא גם תכיר בהכרח המידי לפעול לקידום משק ישראלי נקי יותר, חדשני יותר, סביבתי יותר ואפילו רווחי יותר.
עו"ד תמי גנות רוזנשטרייך - מנהלת מדיניות ואסטרטגיה באדם טבע ודין.
