(צילום: ירון ברנר)
שר האנרגיה יובל שטייניץ, שמחזיק גם בתואר ד"ר לפילוסופיה, מיהר להגיב על מיצב "הסעודה האחרונה" של איתי זלאיט ושל 15 אמנים ואמניות ושתי שפיות, שהוצב בשבוע שעבר בכיכר רבין בתל אביב. שטייניץ קבע: "זו אינה אמנות". הוא גם יצר משוואה מקוממת בין האלימות הפיזית העבריינית שהופעלה כנגד מפגיני המחאה מצד קבוצות אלימות, לבין מה שהגדיר כ"פסל מסית". אלו גם אלו מסוכנים, ויש למגר את האחראים להם, כך קבע.
המיצב של זלאיט, שמתכתב בדרכו עם העבודה האיקונית של ליאונרדו דה וינצ'י, "הסעודה האחרונה", פותח עושר של פרשנויות. למשל, לא רק כסעודה האחרונה של נתניהו הנהנתן ללא שובע, המסמנת את קצו הפוליטי, או הסעודה האחרונה של הדמוקרטיה, אלא אולי את ביאתו השנייה של נתניהו, בן הברית של האוונגליסטים הנוצרים. כלומר: את נצחיות שלטונו. ואולי גם את הסעודה האחרונה שלנו הישראלים תחת שלטון הנצח הזה.
תגובתו צרת האופקים והמגמתית של שטייניץ מעידה לא רק על אי ההבנה המביכה שלו בכל הנוגע למה שהאמנות מאפשרת במרחב הציבורי. היא מתכחשת לאופנים החיוניים שבהם האמנות פועלת ומשבשת את השיח הפוליטי הרווח. העמדה שלו היא ביטוי מזוקק לעמדה אולטרה-שמרנית ועוינת, שמשבשת אצלו את היכולת לשאת ולהכיל עבודות אמנות ומחשבה חופשית, שהן רכיבים בסיסיים בדמוקרטיה תוססת ומתפקדת.
באופן חמור יותר, עמדתו של שטייניץ מצביעה על ההקצנה של המגמה המשטרתית המסוכנת שלה מייחל נתניהו, בכל הקשור לדחיפות לתחום ולמשמע גם את התרבות והאמנות, להסית כנגד כל קול ביקורתי ולסמנו כאויב השלטון.
נזכיר לסוכן המבוהל של בלפור שתפקיד האמנות אינו לייצג את הסדר הפוליטי הקיים, ובוודאי לא לתחזק את עמדות הכוח השולטות. אמנות לא אמורה לקדם דף מסרים פוליטי, דתי או אתי, קל וחומר להצדיקם. היא מייצרת ומציעה אפשרויות להתבוננות, לבחינה, להרגשה ולחוויה של מצב הדברים, שחורגים מאלה המנוהלים על הבמות הפוליטיות.
ימי המחאה העכשוויים מחוללים באופן מפעים שוב ושוב אירועי אמנות כאלה. זהו צבע הזמנים המרגש של הימים האלה, שעליו יש להגן בכל מחיר.
וכנגד טענתו של הד"ר לפילוסופיה שטייניץ, נשאל: היכן נמצאת האלימות הגדולה ביותר? האלימות לא מצויה בעצם הפעולה של האמנות אלא בניסיון המסוכן - כמו זה של שטייניץ - למשטר ולקבוע מהי אמנות ומה "אינה אמנות", ובהצגת הפעולה של האמנות כהסתה מסוכנת. האקט הזה מכשיר את הקרקע לאלימות הפיזית הבאה שבוא תבוא, לא רק כנגד האמנים או כנגד משתתפי המחאות.
וכך, הביקורת של האמנות על האלימות, מוצגת באופן מסולף ומכוון כאלימותה של הביקורת. ובהמשך לאותו היגיון מעוות, האקט האלים התובע את סילוקה של העבודה מהמרחב הציבורי, ואת מיצוי הדין עם יוצריה, מציג את עצמו באופן מניפולטיבי, כתגובה הכרחית לכאורה לשמירה על סמלי המדינה. כי הרי האלימות של הימין היא תמיד אלימות "מתגוננת", "נדחפת לפינה", שיעדה "אך ורק" להגן על המדינה ועל סמליה.
ובתוך האלימות הזו, המרכיב הנכלולי ביותר טמון במהלך הטראמפי המרושע שמשחק כאן שטייניץ בפקודת שולחיו, בעת שהוא מגנה תחת היגיון ההקבלה המשטיחה שני צדדים לכאורה סימטריים: המפגינים ואמני המחאה מזה, והעבריינים האלימים של הימין, התוקפים עם סכינים, בקבוקים ואלות את המוחים - מזה. שטייניץ אף מתעלה על עצמו ומשווה בין אלימות עבריינית פיזית המופעלת כנגד מחאה דמוקרטית, לבין מעשה האמנות, שכולו השהיית המבט שהאמנות מחוללת ביחס למציאות האלימה.
ואולי תגובת הבהלה של בלפור מעידה על כך שהאמנות מצליחה לממש כאן את כוחה השברירי, למרות הכול. כנגד המניפולציה, הסילוף וההסתה הפוליטיים, יש חומת מגן דמוקרטית פוליטית מסדר אחר, בלתי ניתנת למשמוע ולתיחום אלים. אמנות.
- ד"ר רונית פלג היא מרצה לפילוסופיה ביקורתית באוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית; ד"ר יצחק בנימיני הוא עורך הוצאת רסלינג, ומרצה בבצלאל ובאוניברסיטת בר אילן; ד"ר רפאל זגורי-אורלי הוא מרצה לפילוסופיה בסיאנס פו, פריז
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
