"בּוֹאוּ הַבִּיטוּ קְצָת עַל עַצְמְכֶם, וְתוֹדוּ שֶׁהַמַּיִם גָּבְהוּ מִסְּבִיבְכֶם,
אָז אַל תֵּעָלְבוּ אִם פִּתְאוֹם תֵּרָטְבוּ, רַק תַּרְשׁוּ לִי דֵּעָה לְהַבִּיעַ:
כְּדַאי שֶׁתִּקְּחוּ שִׁעוּרִים בִּשְׂחִיָּה, כִּי יוֹם חָדָשׁ מַגִּיעַ!"
("'The Times They Are a-Changin" בוב דילן / עברית י. גפן ©)
הצעירים המפגינים מול ביתו של ביבי פליליהו הם אולי התקווה היחידה שלנו להחליף את המשטר. ומהר. פטריוטים ותמימים, חפים מציניות, מתאחדים ושרים, כשכיכר פריז הופכת לוודסטוק, מניפים את דגל ישראל, שאולי בפעם הראשונה לא מתבייש באלה שמניפים אותו.

כבר הבנו שהמדינה הזאת רעה לזקנים, אבל לא ניתן לה לעולם להיות ארץ רעה לצעירים. הנערים שנותנים לנו את הדבר היקר ביותר שהם יכולים לתת – את העתיד שלהם, וכמו בעולם השלישי – גם אצלנו הילדים עניים יותר מההורים. ואתם יכולים לעצור מפגינים או להתיז עליהם מים, אבל יודע גם המפזר החמוש והשוטר, גל המחאה הצעיר והזועם הזה רק ילך ויתגבר.
הצעירים הנועזים האלה, שהמדינה לא סופרת אותם, שנשלחים לצבא וצמאים לאהבה, מתקיפים את שלטון הרשע בנשק קטלני שאתם לא מכירים – נשק הנעורים.
כבר ידוע לנו שאין חופש בעולמנו, איש לא מתייעץ איתנו מתי ניוולד, ואף אחד לא יודיע לנו בווטסאפ חמוד עם לב שחור מתי נמות. ובין שני התאריכים האלה, אין לנו כמעט רגע של חירות. אנחנו עבדים כנועים של השלטון המפחיד והמפחד, ולכן – האדם החופשי היחידי הוא האדם המורד.
יהונתן גפןיהונתן גפן
יהונתן גפן
(ללא)
תקשיבו לאלבר קאמי בבקשה: הדרך היחידה לחיות בעולם הזה שאין בו חופש היא להבין שעצם הקיום שלנו הוא אקט של מרד.
גם ללא המגפה הארורה, חייהם של הצעירים מנוכרים ודי נוגים. ליבי עם הילדים שנולדו פה ב-1990 והלאה, והייתי מאוד ממליץ להם להיוולד ב-1947, כמוני למשל, במדינה שהייתה נס, בארץ בלי ליכוד ובלי כיבוש ממאיר וקולוניות. הייתי צעיר וחולם בשנות ה-70, ברנסנס הצבעוני של מוזיקה, תיאטרון ושירים. טוב היה להיות פה בין המצאת הגלולה נגד היריון (כמעט באותו שבוע שיצא התקליט הלבן של הביטלס) ולפני מגפת האיידס. היו לנו שערות ארוכות ומחשבות קצרות, וניסינו כמיטב יכולתנו לצאת לרחובות, כמוכם, למחות, ולשים קץ למלחמות. לא הצלחנו, אבל גם בגילנו המופלג לא נפסיק לנסות.
הילדים של שנות ה-90 נולדו לעולם שלא רואה אותם. הם יוצאים למלחמות לא נחוצות, מקלגסים במחסומים, בוהים בניידים, מחפשים אהבה באתרי דייטים, ובמגפה הארורה הזאת הבדידות שלהם הוכפלה כשהם כלואים בחדרים שלהם ונפגשים בזום עם אהובות וחברים.
ופתאום, זה קרה.
הצעירים התעוררו אחרי תרדמת הקיץ המדכדכת, יצאו בהמוניהם מהכלא הווירטואלי המדכא, והם ממש נפגשים ומתחבקים, יפים ופרועים, מתפשטים ומתלבשים, ה"אני" נהיה "אנחנו" ו"כולם", של המוני הנוער העובד, המתעלמים מכל ההנחיות הרפואיות מלבד הנחיות ליבם.
ומעבר למצוקה ולתסכול שהוציאו אותם לכיכרות, אתה מזהה אצלם עוד משהו שאולי לא היה להם לפני זה: הצעקה הקולקטיבית והבלתי ניתנת להשתקה לצדק, ואפילו חשוב יותר מזה: שמחת חיים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com