האם "מוח של ציפור" זה עלבון או מחמאה? מה ההבדל בין טווס לפרארי? האם אפשר להזדווג בשמיים ולמי יש את המשקפת הכי גדולה? תשובות לכל כל השאלות האלה ועוד – בספרו החדש של גדעון (גידי) גולדשטיין, רואה חשבון ביום וצפר חובב לפנות בוקר.
8 צפייה בגלריה
גידי גולדשטיין (שלישי מימין), יחד עם רעייתו (ראשונה מימין) ושאר חברי הקבוצה בתצפית על ציפורים
(צילום: יעקי הדומי)
הספר, שאותו הוציא לאור גידי באופן פרטי (לאחר שפנה לרשת סטימצקי), הוא אוסף של 40 מאמרים פרי עטו. הספר אינו מדעי, אלא כולל תיאורים של ציפורים מרתקות, כאלו שישנות תוך כדי טיסה וכאלו שצוללות על טרפן במהירות של 400 קילומטרים בשעה. כמו כן, משתף גולדשטיין בספרו בחוויות של חברי קהילת הצפרים, אנשים שמוכנים לקום עם שחר, לצאת לטבע, ולהמתין בסבלנות אין-קץ לרגע שבו ציפור שיר תואיל לעמוד שנייה אחת על אותו ענף בלי לדלג ממנו בדיוק כשהמשקפת מפוקסת.
"ציפור הסיס היא דוגמה לכך", אומר גולדשטיין. "עוף קטן וייחודי המבלה את רוב חייו בתעופה רציפה באוויר. היא ישנה, אוכלת, מזדווגת ואפילו אוספת חומרי קינון תוך כדי מעוף. זו דוגמה אחת מיני רבות על סיפורים מרתקים שעוסקים בציפורים החולפות בארצנו".
דרכו בתחום הצפרות של גידי (79) מרמת השרון החלה לפני יותר מ-40 שנים. הוא הצטרף להרצאותיו של שלום זו-ארץ ז"ל – מראשוני שומרי הטבע בישראל, המייסד והמנחיל של תורת הצפרות בישראל ופעילותה העממית ומייסד היחידה למניעת מטרדי ציפורים ברשות שדות התעופה. "מרגע שהצטרפתי להרצאות, התעצם בי העניין בתחום הצפרות", אומר גולדשטיין. "לפני כ-20 שנים, הובלתי להקמת קבוצה של מספרים חברים ומכרים, בהדרכתו של הצפר ערן בנקר. יחד אנחנו מטיילים, מאז ועד היום, פעם או פעמיים בחודש (להוציא את חודשי הקיץ החמים) לסיורים יומיים, בהתאם לדיווחים מהשטח. אנחנו מתעוררים בשעה מוקדמת ומסיימים את הסיור בשעות אחר הצהריים (הקבוצה מונה כ-30, כשבכל סיור משתתפים בין 8 ל-20 אנשים)".
בעברו, כתב גידי במשך שנים מספר טורים בנושא הצפרות. הוא מדגיש כי אין לו קורות חיים מרשימים במיוחד, ואם הייתם פוגשים אותו ברחוב, סביר שלא הייתם מנחשים שיש לו סיפור לספר. "אבל יש לי תחביב ותיק, תחביב שהוא מנוע לחוויות וסיפורים", אומר גולדשטיין. "לפני 10 שנים חשבתי על הוצאת הספר, מתוך רצון לעורר עניין בקרב ציבור הקוראים ולגרום להם להצטרף לקהילה. נושא הצפרות תפס תאוצה בארצות הברית ובאנגליה (שם הומצא והתפתח התחום), למרות שבישראל יש מגוון רב יותר ביחס לשטח – כ-580 מינים בישראל לעומת חצי בערך באנגליה".
מדינת ישראל מהווה את אחד מצירי נדידת הציפורים החשובים והצפופים ביותר בעולם. בשל מיקומה הייחודי כגשר יבשתי בין אירופה, אסיה ואפריקה, חוצות אותה מדי שנה כחצי מיליארד ציפורים נודדות. הנדידה מתרחשת בשתי עונות עיקריות במהלך השנה: נדידת הסתיו (מתחילה בסוף חודש אוגוסט ונמשכת עד דצמבר) ונדידת האביב (מתחילה בסוף ינואר, מגיעה לשיא בחודשים מרץ ואפריל, ויכולה להימשך עד מאי).
מבין כל תצפיותיו הרבות ברחבי הארץ, זכור לגידי יותר מכל מפגש עם ציפור נדירה ששמה דוחל שחור – ציפור שיר קטנה שהגיעה אלינו מהודו. מפגש מרתק ונדיר נוסף נרשם עם חובה גדולה, קרובת משפחה של החוברה המדברית שיציבה בישראל. "שני המינים הם עופות קרקע, כלומר נעים בעיקר על הקרקע וגם מקננים עליה. את החובה ראינו פעם אחת לפני כ-18 שנים ברמת הגולן וזו הייתה אחת מהחוויות הכי מרגשות שהיו לי בכל שנותיי בצפרות", אומר גולדשטיין.
גידי מעיד על עצמו כאדם חסר סבלנות, אך מודה כי התחום שיקר לליבו הוביל לכך שעם השנים גם הוא אימץ את הסבלנות הדרושה. "גיליתי שמה שלומדים בשטח, שלא תמיד מקבלים מה שמצפים לו (רואים ציפור לשנייה אחת או מגיעים לשטח ומתאכזבים לגלות שהדיווח לא הולם את המציאות), מתגלה גם כשיעור לא רע בכלל לחיים", אומר גולדשטיין. "עם זאת, חשוב לי להעביר את המסר שאין דבר טוב מלצאת אל הטבע הישראלי, לנשום אוויר צח ולצפות ביופי של בעלי החיים המעופפים. אני בן אדם שלא אוהב לקום מוקדם בבוקר, אך האהבה לצפרות הניעה בי את הרצון לעשות זאת. הספר שלי, שמתפרסם בימים אלה, מהווה תעמולה טהורה לתחביב שלי. אם בזכותו יתחשק לקוראיו לקנות משקפת, לצאת אל הטבע ולחזות בציפורים, הרי שעמדתי במשימתי".
