פסק דין משמעותי בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב יפו: התחייבות משפחתית שניתנה לפני יותר משלושה עשורים, שהנתבעים ניסו להתנער ממנה, הוכרה על ידי בית המשפט כמחייבת. התוצאה: חיוב במתן זכויות בנכס לתובעת (בתו של בן הזוג לשעבר של בעלת הנכס), וכן הוצאות משפט על סך 60,000 שקלים.
התביעה, אשר הוגשה ונוהלה על ידי עו"ד אור גל-און ועו"ד נטלי אגמון, עסקה בהתחייבות שניתנה לפני למעלה מ-30 שנה, במסגרתה התחייבה בת זוגו של המנוח להעביר לו, או ליורשיו, סכום המשקף רבע משווי ביתה - וזאת בעקבות השקעת כספים משמעותית של בן הזוג המנוח בשיפוץ הבית.
בית המשפט קבע כי על אף שההתחייבות המקורית לא הועלתה על הכתב ואין לה כל עיגון, קיומה הוכח הן באמצעות צוואה שערכה בעלת הנכס, והן באמצעות התכתבויות ועדויות של הנתבעים עצמם - ילדיה של בעלת הנכס.
עו"ד אור גל-אוןצילום: בן רייזרההתחייבות בעל-פה לאחר ההשקעה בנכס – והצוואה הישנה
המנוח ובעלת הנכס התגוררו לפני שנים רבות בביתה. בית זה עבר לפני 30 שנה שיפוץ נרחב. לטענת התובעת (בתו של המנוח), אביה מכר את ביתו והשקיע חלק ניכר מהתמורה בשיפוץ הבית של בת זוגו, ובתמורה הוסכם כי יהיה זכאי בעתיד לרבע משווי הבית.
לאחר פטירת המנוח, הוסכם לטענת התובעת כי היא ואחיה יקבלו בעתיד את השווי המוסכם של חלקו בבית. ההסכמה לא נערכה בכתב, ולא נקבע מועד מדויק לתשלום או לביצוע ההתחייבות.
לפני 25 שנה, חמש שנים לאחר השיפוץ, ערכה בת זוגו של המנוח צוואה בכתב ידה, במסגרתה ציוותה לתובעת ולאחיה רבע מהדירה - שמינית לכל אחד מהם. בהמשך צוואה זו בוטלה על ידי בת הזוג.
נמכר הבית תמורת כמה מיליוני שקלים, אז התובעת דרשה לקבל את חלקה בתמורה, אך הנתבעים סירבו.
הנתבעים טענו כי לא הוכח הסכם מחייב, כי התביעה התיישנה וכי התובעת השתהתה שנים רבות. עוד נטען כי ככל שהייתה התחייבות, היא לא חייבה את הנתבעים, ילדיה של בעלת הנכס. עוד הם טענו כי צוואת אימם משנת 1991 אינה ראיה לדבר, זאת מאחר שצוואה זו בוטלה, וממילא אימם עודנה בחיים.
הראיה שהכריעה: הודאה של הנתבעים בהתכתבויות בוואטסאפ
אחת הנקודות המרכזיות בפסק הדין הייתה ההתכתבות בין הצדדים בשנים האחרונות. בית המשפט ראה בהתכתבויות אלה ראיה משמעותית ביותר לגרסת התובעת. בבית המשפט תהו מדוע הנתבעים לא טענו מיד בהתכתבויות שלתובעת אין כל זכות בנכס. במקום זאת, הם ביקשו ממנה להמתין לגמר עסקת המכר של הבית.
בית המשפט נתן משקל גם לצוואה שערכה בת זוגו של המנוח בשנת 1991, שבה ציוותה לתובעת ולאחיה רבע מהבית, ובתוך כך בית המשפט ראה בה ראיה נסיבתית משמעותית שהצטרפה למכלול הראיות.
כמו כן, בית המשפט מצא סתירות בגרסאות הנתבעים וקבע כי עדויותיהם אינן ראויות לאמון במידה שנדרשה כדי לדחות את התביעה.
החלטת בית המשפט – והתובנה שעולה ממנה
בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי ההתחייבות התיישנה, וקבע כי מאחר שלא נקבע מועד לפירעון ההתחייבות - יש לבחון את המועד שבו קמה החובה המעשית לשלם. בנסיבות המקרה, מועד זה נקשר למכירת הבית בשנת 2021.
גם טענת השיהוי נדחתה: בית המשפט קבע כי הנתבעים עצמם תרמו לכך שהתובעת לא פעלה מוקדם יותר, כאשר גרמו לה להאמין כי עליה להמתין עוד ועוד, עד שייאותו לשבת עימה ולדון בדברים.
אחת התובנות המרכזיות העולות מפסיקת בית המשפט היא שלא ניתן להבטיח לאדם שהדברים יידונו בעתיד, ולבקש ממנו להמתין – ולאחר מכן להשתמש בעצם ההמתנה כטענה משפטית נגדו.
בית המשפט בחן את ההתנהגות הכוללת של הצדדים, ולא הסתפק בשאלה אם קיים מסמך חתום. ההתכתבויות, הצוואה, העדויות וההתנהלות לאורך השנים התחברו לתמונה אחת - שהובילה לקבלת התביעה.
מדובר בתוצאה משמעותית, במיוחד נוכח ותק הסכסוך והעובדה שההתחייבות המקורית נולדה לפני עשרות שנים, ללא מסמך בכתב המעיד על קיומה של ההתחייבות.
עו”ד אור גל-און, אשר ייצג את התובעת בהליך ועוסק במשך שנים בסכסוכים בתוך המשפחה, מסר: ״כמי שמלווה משפחות ברגעים שבהם יחסים של שנים הופכים למחלוקת משפטית, אני נתקל לא פעם בהסכמות ובהבטחות שמעולם לא עלו על הכתב. בתוך משפחה אנשים לא תמיד חושבים במונחים של חוזים ומסמכים – הם סומכים זה על זה״.
לדברי גל-און, ״פסק הדין הזה משדר מסר חשוב - כאשר מגיע הרגע לקיים התחייבות, בית המשפט אינו בוחן רק אם קיים מסמך חתום. הוא מסתכל על התמונה כולה - מה נאמר, מה נכתב, כיצד הצדדים התנהגו ומה הם עצמם אמרו בזמן אמת. העובדה שהסכמה משפחתית לא תועדה במסמך רשמי אינה אומרת בהכרח שהיא לא התקיימה או כי ניתן להתנער ממנה, ובוודאי שלא ניתן להתעלם מכל מה שהתרחש בין הצדדים לאורך השנים״.
