סובב אנאפורנה - לפני ואחרי הפאס
נמרוד הלוי עדיין לא הפשיר סופית מהחוויות המצמררות שזימנו לו הפסגות הלבנות של רכס האנפורנה וכבר מתגעגע לקור, לגובה ולנודל-סופ הגרוע. חוויות ומסקנות מביקור בארץ ההימליה
שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד וחברתו גלית עוזבים את הכל ואת כולם ויוצאים לטיול ארוך במזרח.
הפרקים הקודמים: 1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה
------------------------------------------------------------------------------
"מחר צריך להתעורר מוקדם מאוד" מעדכן אותי שיבא, הפורטר הנאמן שלי, "נצא בחושך מוחלט, כדי שנספיק להגיע לפאס לפני השעה תשע אז הרוחות החזקות באמת מתחילות לנשב". רק הגענו להיי-
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
קמפ, מחנה בגובה 4,800 מטר, בו נעשה את הלילה. אנחנו עייפים וקר, הטמפרטורות צנחו בלי רחמים מתחת לאפס. אני בוהה בשיבא ושואל בתמימות: "אבל איך נלך אם חשוך?" הוא מחייך אלי ועונה: "פלאש לייטס...".
היום של הפאס
4.30 בבוקר. ספון בתוך שק השינה שלי, עטוף בטייטס טרמי, שכבות של פליס, כובע צמר וכפפות, אני שומע את השעון המעורר מצפצף. לידי ישנה קפואה זוגתי על דרגש מעופש, בתוך חדר אבן קטן, חשוך ופרוץ. אני מדליק נר ואנחנו מתארגנים בזריזות, סוגרים את התיק באצבעות חסרות תחושה ומדדים כסהרורים לחדר האוכל המחומם. שנייה לפני שכיביתי את הנר והחזרתי את העלטה למקומה ראיתי שהחלון של החדר בו ישנו מצופה כולו קרח – מבפנים!
בחדר האוכל מתמוטטת ידידה למסע. הקור, אולי ההלם והגובה הרב. כבר אתמול נראתה תשושה, הרגליים שלה כאבו והיא בקושי אכלה. היא כבר לא תעלה היום לפאס, זה ברור. שותים משהו חם, מנסים לדחוף פחמימות כי לפנינו עלייה של 600 מטר, 3 שעות בשלג, ועדיף מאוד שיהיו לנו אנרגיות בשלוף. מתעטפים בכל מה שניתן ויוצאים החוצה. עוד שעה תזרח השמש אני אומר לעצמי. רק שעה.
הטיפוס קשה והקור מקפיא, כמעט משתק. מינוס 18. כן, כן, זו היתה הטמפרטורה כשחצינו את הפאס וזה היה כשהשעון הראה כבר שמונה, אחרי שעתיים של אור. דמיינו לעצמכם אותנו, שיירה קפואה של מטיילים שמפלסת את דרכה על נתיב צר, אולי 40 ס"מ של קרח, על צלע הר תלול. כולם גוררים את רגליהם באיטיות ומתנשפים בכבדות. יחד איתנו עולים בקלילות פורטרים בנעלים בלויות וחולצת טריקו בודדת מתחת למעיל הרוח, בלי צעיף, בלי כפפות, סוחבים על גבם סלים עמוסים ותיקי ענק שקשורים ברתמה נוספת למצחם.
פסגת הפחד
מטר אחד הפחיד אותי כמו שלא פחדתי מעולם. חרדת מוות טראומטית ביותר החזרתי איתי משם, וזה הסיפור: חושך. אנחנו מטפסים בשביל צר, 40 ס"מ של קרח חלק וקשה. מימין לשביל תהום תלולה שנדמית כאינסופית ומשמאל המשכו של המתלול. אני הולך אחריה ומאיר לה את הדרך עם הפנס. לפתע היא נעצרת, שולחת את רגלה קדימה, מנסה לצעוד ומחזירה את רגלה אחורנית. שולחת רגל שנייה ומחזירה גם אותה. "אני לא יכולה לעבור כאן" היא קובעת מבוהלת, "זה קרח, זה חלק". אני מנסה לעזור לה ומניח את רגלי על הקטע החלקלק ואוטומטית נסוג גם כן לאחור. "איך אפשר לעבור את זה?" אני שואל את עצמי, "איך כולם עברו כאן? איך היתר יעברו?". ראשי מתמלא חזיונות זוועה.
מבט לאחור מבהיר לנו שאין מנוס. אם יכולנו היינו חוזרים באותה הדרך, אבל אי אפשר כי השביל צר מכדי לפתוח נתיב נגדי ואין סיכוי שנצליח לשכנע שיירה של עשרות טיילים לחזור על עקבותיה. מוכרחים לצעוד קדימה ואין במה להיאחז. חייבים לקחת הימור ולא ליפול, לנסות לקבוע אחיזה בקרקע ולהעביר
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
כשקצת נרגעתי, הסתובבתי והבטתי על הקטע שעברנו. ראיתי איך עוד מטיילים מחליקים ומדשדשים ומסכנים את חייהם בזה אחר זה, ועוברים שם כמו עדר, בלית ברירה או מתוך קהות חושים. פחדתי על כל אחד שעבר שם. קיללתי את סוכנות נסיעות שהוציאה אותנו לטראק ואת כל מי שיצא אליו, את שיבא הפורטר ואת ממשלת נפאל שנותנת לאנשים להסתכן ככה וקיללתי את הרוח ואת הרכס וההרים. אבל כשהגעתי לפאס תחושת ניצחון והישג כביר השכיחו ממני את הקור והפחד.
אנחנו בגובה 5,416 מטר, אין יותר עליות תלולות, רק ירידה ארוכה ומעייפת של 1,600 מטר שתתפרס על פני 4 שעות בשלג ותוביל אותנו לעברו השני של הפאס. כמעט שכחתי לציין כמה יפה ומדהים ללכת מעל העננים, לראות את הפסגות הענקיות מבלי להרים את הראש, ולהשקיף מגבוה על עמקים עצומים.
שלשולים, מקלחות ומחלות אחרות
עוד מביטויי ההתקרבות שלנו לעצמנו - אנחנו מתעדכנים תדירות על מצב השלשולים, העצירויות, הנזלות, והשיעולים של כל אחד מהחברים. אני יודע מי לא ישן טוב בלילה, למי נקרע הריצ'רצ' של השק"ש, מי התקלח אתמול במים קרים ומי עשה 'הוט-באקט'.
לשתות הרבה מים, לעלות בהדרגה ולא יותר מ- 500 מטר בכל יום, לישון במקום נמוך יותר מהגבוה המקסימאלי אליו הגעת באותו היום ולהתנזר מאלכוהול. אלו הן מספר עצות טובות בהן מציידים כל טייל שיוצא להרים. אה, כן וגם לעצור לימי הסתגלות, נטולי פעילות, כל 1,000-2,000 מטר. ועדיין יהיו מי שימלאו בקפידה את ההנחיות, ירגישו רע ויאלצו לרדת לפני שתחול החמרה במצבם
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
אוכל מהיר, פסגות גבוהות
העיירה טאטופאני, "מים חמים" בשפה המקומית, התברכה במעיינות גופרית שנובעים סמוך לנהר הקאלי גנדאקי. כיף לשבת כאן במים הרותחים ולרפות את השרירים הדואבים מהמסע הארוך. כאן ננוח עוד יום לפני שנטפס שוב. רק עוד יומיים מפרידים בינינו לבין הפון היל הנכסף.
למעלה, בהרים, האוכל דל כמו האוויר. התפריטים המאושרים על ידי ה- ACAP (nnapurna Conservation Area Project) כוללים בעיקר מנות חדגוניות, לא ממש גדולות ולא ממש טעימות, של וג'י-נודל-סופ (מרק נודלס עם כרוב וגזר) ודהאל-בהט (אורז עם מרק עדשים, תפוחי אדמה בקארי, עלים מבושלים וירק כבוש וחריף להחריד). בבקרים זכינו לטוסט אומלל, ביצה קשה או דייסת
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
קוואקר, ובערבים הנועזים שבינינו התנסו בערבוב חסר צורה של בצק וגבינה צהובה העונה לשם "לזניה". האחרים הסתפקו בעוד מרק או אטריות צ'אומין עם ירקות ולפעמים גם צ'יפס שמנוני ועשוי חלקית.
ככל שהתקרבנו לשחקים המחירים הלכו והרקיעו, ואיתם גם התלות הנפשית והגופנית שלנו במזון. רק המנות נשארו דלות. בשבוע הראשון שאריות השומן שהצטברו בגופנו פיצו על שריפת הקלוריות המואצת כתוצאה מההליכה הקשה. בשבוע השני הצטמצמו מצברי האנרגיה עד למצב של רעב כמעט תמידי. מיום ליום אנחנו אוכלים יותר, אבל נראה שהגוף שלנו לא יודע שובע. במשך היום אנחנו מנשנשים שוקולדים, וופלים, קרקרים, תפוחים, תפוזים ומה לא. אף אחד כאן לא סופר קלוריות, אף אחד לא חושש להשמין.
בטאטופאני, אחרי 17 לילות של מסע, פרקנו כל עול. יום שלם ישבנו במסעדה החביבה של הגסטהאוס שלנו ורק הזמנו מזונות. עוד ועוד ועוד. הפכנו למכונות בליסה בלתי ניתנות לריסון ואין תענוג גדול יותר.
פסגת היופי
פון היל, פון היל. רבות כבר תואר ודובר על נקודת תצפית הטוענת לתואר "נקודת התצפית המרהיבה ביותר על הרי ההימליה". יותר מ- 30 פסגות של הרים פרוסות להן כמו טפט לעיניו של כל מי שמעפיל לגבעה הקטנה, כולל רכס האנאפורנה, רכס הדהאולגירי, רכס הלאמג'ונג והר המאצ'הפוצ'רה הקדוש.
ידעתי שרוב המסיימים את ה'אראונד אנאפורנה' חושבים על המקלחת החמה ועל האוכל הזול בפוקארה ולא על האופציה של הארכת המסע בארבעה ימים נוספים. כל הזמן אמרתי לה שכשאגיע לצומת הזו, אבחר בדרך העליונה, אפילו
_m.jpg "צילום: נמרוד הלוי")
כל התיירים רוצים לראות את השמש שזורחת, מין טרנד כזה – זריחה בפונהיל. אני, אחרי שקפאתי בחשכת הגבהים בפאס נשבעתי שלא אתעורר יותר כדי ללכת בחושך. הודעתי לפורטר שלי שבזריחה אני ישן, ושאם זה חשוב לו הוא מוזמן לעלות לשם לבד ואני כבר אצטרף. וכך אכן היה.
כל התיירים שגדשו את גורפאני, הכפר שמתחת לפון, דרסו זה את זה בעלטת הלילה המקפיאה במרוץ מטורף לראש הגבעה עד לשעת זריחת החמה. איך היה? פחחחח...תשאלו אותם, כי אני קמתי לי בבוקר, שתיתי תה לאור השמש וטיפסתי בנחת, במדרגות הצרות והתלולות לגבעה, כשכל התיירים האחרים יורדים באותה מרוצה שבה עלו. כשהגעתי לפסגה הקפאתי עוד שנייה והודיתי לאלוהים שעשני אדם חושב.
הגבעה היתה ריקה ומיותמת, שקטה ודוממת. אף אחד לא היה שם חוץ ממני ומההרים הגדולים והשמיים הכחולים, שלא היה בהם ענן אפילו קל. שקט מופתי ואז שריקת רוח קלה וכלום. עישנתי סיגריה בשקט והתבוננתי בפלא מבעד למשקפת שלי, בלי שאף אחד ידחף אותי או יחכה שאני אזוז כדי להצטלם. כמה יפה. כמה יפה. אין לי מילים. חלפה חצי שעה ואני עוד כאן, הבנות ושיבא כבר ירדו ואני לא רציתי לרדת לעולם.
אחרית דבר
מאבק מנטאלי, קצה גבול היכולת, ניצחון הרוח על החומר, הטבע בעוצמתו והאדם בקטנותו. מושגים גדולים, תהיות פילוסופיות עמוקות, וקלישאות שחוקות, חולפות בהכרתי. ובלי ספק גם בהכרתם של כל אלה שיצאו לצעידה הזו לפני. במסע הזה כל אחד עובר תהליך נפשי ופיזי, גם אם קצת אחרת. תהליך של התקרבות לטבע ואל עצמי, שגם הוא חלק מטבע. הלכנו אל ההרים הגדולים, צעדנו לתוך קרביהן של המפלצות המסותתות הגבוהות בעולם, עברנו בכפרים נהדרים וראינו אנשים וצורות חיים שעברו מהעולם שאנו מכירים. 21 יום ו-20 ליל, ובטח 200-300 קילומטר ועוד כמה קילומטרים לגובה וטמפרטורות לא סבירות ורגעים של פעם אחת במיליון חיים – זה מה שהחזרתי איתי מהאראונד אנאפורנה שלי.
משהו ממני נשאר שם, משהו ממני יישאר שם לנצח, בארץ ההימליה הלבנה, היפה והאכזרית.
