אני והעיר הגדולה
"זה מה שקורה כשיש לך עיר יפה כמו לונדון – אתה מפחד להרוס, מפחד לקלקל. המדשאות כל כך יפות ומטופחות שלא איכפת לך שאסור לדרוך עליהן. בלונדון כולם מרוצים. אפילו האנרכיסטים". עדי ליפשיץ מסתובב לבדו בלונדון ומגיע למסקנות מרחיקות לכת
עדי וחברו יאיר, מהפכנים נחמדים מדי, יצאו למסע הישרדות באירופה: מקסימום ארצות במינימום כסף. באופן מפתיע, יאיר נאלץ לחזור לארץ, ועדי מנסה להמשיך את הטיול בעצמו.
הפרקים הקודמים במדריך הקומבינה:
פרק 1: אצל ילה באמסטרדם
פרק 2: אצל אסף ושרה בגרמניה
פרק 3: 4 נסיונות והצלחה אחת
פרק 4: יום ולילה לבד בברלין
פרק 5: בעקבות בוב בהייד פארק
פרק 6: פרידה בחווה אורגנית
פרק 7: סיבוב פאבים ביורק
------------------------------------------------------------------------------
כשיאיר עזב המחשבה הראשונה שלי היתה לחזור ללונדון. אני לא ממש יודע למה, אולי בגלל שהייתי שם לפני כמה ימים, אולי בגלל שזאת עיר גדולה, אולי בגלל שחשבתי שאוכל לעבוד בהוסטל שגרתי בו. המחשבה נזנחה עקב שיקולים וטיעונים כבדי משקל, אבל עכשיו, כשיאיר הודיע לי שהוא חוזר ונוחת בלונדון בעוד ארבעה ימים, עשיתי אחורה פנה וחזרתי לבירה.
אין ספק שהאינסטינקט היה נכון: בדרכים, בערים הקטנות ובחווה הייתי נתון לחסדי השמש, הרוח וצפיפות האוכלוסין כמצרכים העיקריים למתכון מצב הרוח. אין כמו עיר גדולה לשמש משענת יציבה למטייל הבודד.
אין כמו מקדונלד'ס
לפני שבועיים התאכסנו, יאיר ואני, בהוסטל "אסטורס קוואסט", לא רחוק מההייד פארק, כשלושת רבעי שעה הליכה מאומצת מהמרכז הפועם של העיר, פיקדילי וסוהו. הפעם, החבר'ה ב"פיקדלי בקפקרס" הציעו לי 2 פאונד פחות ללילה ו-43 דקות הליכה פחות לכל כיוון, אז בלי יותר מדי נקיפות מצפון בגדתי בחברים מהייד פארק לטובת הנוחות והחיסכון. אני עוד אחזור אליהם ללילה אחרון, כשהתעריפים בפיקדילי ירקיעו שחקים (אנחנו מדברים פה על שישה פאונד!).
יומי הראשון בלונדון ריווזיטד (לאוהדי דילן) ורילואדד (לאוהדי מטריקס), התחיל בארוחת בוקר זולה באופן מפליא. אחרי שני טוסטים
עם ריבה תעשייתית הבנתי ויצאתי לדרך. אמון על קונספציית 'להכיר את העיר דרך הרגליים' התחלתי לצעוד.
מפגשים מקריים, שיחות חטופות או סתם מבט חברי מעברו השני של הרחוב; צלם שרצה לעשות ממני גלויה, הומלס ששר, אנרכיסטים בחנות ספרים, מיסיונרית לבושת שחורים ואחת שהסבירה לי איך לעשות ראסטות; מפגשים ברחוב, בפאב, בהוסטל, במסיבה; חברים לשעה – חברים לדקה. הסתובבות חסרת כיוון ברחובות, נבירה בסמטאות חשוכות, התפעלות מהנוף (האנושי, הארכיטקטוני, החברתי). מראות, ריחות, קולות ורחשים מנגנים עלי כמו הייתי אורגן חשמלי; מדבר עם עצמי (לא בקול רם, אני מקווה), מעלה רעיונות, מתכנן תוכניות, מנתח ניתוחים פוליטיים מעמיקים ושוכח מהכל אחרי דקה.
החברים ביורק נתנו לי פנקס קופונים קסום למקדונלד'ס. עם מבחר של "2 במחיר1" ושני "קפה חינם" הובטחו לי כמה ימים (עד שבוע) של בטן מלאה לפחות פעם ביום. אין כמו מקדונלד'ס למנוחת אחר צהריים ושאר שירותים. מקדונלד'ס נשאר בערך המקום האחרון שלעובדים בו לא כל כך אכפת, ואני מדבר מנסיון, מהאינטרסים של המעביד, וזה דווקא ייאמר לזכותם. אפשר לשבת שם שעות על גבי שעות בלי להזמין כלום, ומטייל בודד ורחוק מהבית צריך מקום כזה, בזמן שהשמש שוקעת והעיר עוברת למצב צבירה לילי. חוצמיזה, הייתי רעב. אחרי בערך שעה של קריאת "גברת דאלווי" התאוששתי משתי הארוחות במחיר אחד, ויצאתי שוב לדרך.
גירוד מטריד
אם יש משהו שמפריע לי בלונדון, זה שאתה לא יכול ללכת מטר בלי שארבע מצלמות יתפסו כל זווית שלך בעודך מחטט באף. אני מופיע בטריליון דקות בכמיליון סרטי ווידאו ברחבי העיר. העיר ששיכנה את ג'ורג' אורוול גם מימשה את סיוטו הגדול ביותר: עינו של האח הגדול תמיד פקוחה. העיר מפוצצת במצלמות ביטחון. לא רק בחנויות ובבנקים, אלא גם באוטובוסים, ברכבות, באנדרגראונד וברחובות. תחת איזו סדרת פיגועים או איומים של המחתרת
האירית הוצג לעיר ולמדינה הפלא הטכנולוגי – ה-cctv - שפוקח עין על הכל.
אולי אני רומנטיקן באשר למושג שנקרא חירות וחופש, אבל אני לא יכול שלא להרגיש איזה גירוד למראה המצלמות, וכשמגרד – מגרדים, ואני לא יכול שלא להרגיש לא נעים לגרד מול המצלמה.
הייתי צריך להרחיק עד שוק ספיטפילד וברק-לין כדי לראות בתים מוזנחים ומעט גרפיטי. זה מה שקורה כשיש לך עיר יפה כמו לונדון – אתה מפחד להרוס, מפחד לקלקל. בלונדון כולם מרוצים. אפילו לאנרכיסטים מחנות הספרים לא מפריעות המצלמות וזה שכל דבר שייך ללורדים או למלכה. המדשאות כל כך יפות ומטופחות שלא איכפת לך שאסור לדרוך עליהן. אלה סוג המחשבות שחיממו את לבי כשיצאתי מאורו הבוהק של המקדונלד'ס לחשכת הרחוב שהיה מרוחק מספיק מהמרכז כדי לא להיות מטופח ומואר, ועם מעט הזנחה. עיר צריכה מעט הזנחה.
סליחה גותית
בסיבוב הקודם שלנו בלונדון, החבר'ה מההוסטל הזמינו אותי למסיבה. מאחר שברוב המועדונים כאן יש מסיבות קבועות בימים קבועים, זה לא היה מופרך מדי מצידי לצפות ששוב תהיה אותה המסיבה, וששוב אמצא שם את אותם האנשים. ה"קוואסט", למרות החיסרון במיקום ובמחיר, עולה על ההוסטל בפיקדילי בחביבות אנשי הצוות שלו שמברכים אותך לשלום כשהם עומדים מחוץ לדלת הכניסה וניחוחות אמסטרדמים משהו יוצאים להם מהסיגריה. ההוסטל בפיקדילי לעומתם הוא מפעל לשינה. כל הצוות לבוש בחולצה עם הלוגו וכל האורחים הם אוסטרליים. למרות חסרונם של 'נערי הקוואסט', המסיבה לא היתה לגמרי לא מהנה ועזבתי אותה רק עם הדלקת האורות. בשלוש
בבוקר הסתכלו עלי בעיניים זועפות כשנכנסתי לפיקדילי. בקוואסט בטח רק התחילו את הלילה.
הימים הבאים היו בערך אותו הדבר: הבוקר מתחיל עם תוכנית להמשך היום, וכל מיני הסחות דעת מונעות ממני להגשימה. תכננתי לנצל את המוזיאונים החמים של לונדון כדי לשבת לצייר ולבקר בגלריות שלא הייתי בהן, אבל פשוט לא היה לי זמן. כל רחוב קורץ, כל כניסה לחנות ספרים נמשכת בקריאת איזה פרק או שניים, האמנות הכי מעניינת נמצאת במדף המגזינים, יש מוזיקה בחנויות ענק ואפשר לטייל שעות בגנים הציבוריים. ואת הערב, כמובן, מסיימים באיזה פאב, ולי יש כבר פאב קבוע, שנשאר במקומו מאז גילינו אותו לפני 4 שנים.
זה הערב האחרון לפני שיאיר מגיע ולפני שנעזוב את לונדון ואני שותה משקה פרידה ב"אינטרפיד פוקס" (אין לי מושג מה זה 'אינטרפיד', 'פוקס' אני דווקא יודע). ה"פוקס" הוא מאורת הרוק הכי חשוכה בסוהו. כשאתה פותח את הדלת נועצים בך מבטים רוקרים מזדקנים, גותים עם פס שחור וגם סתם יאפים שסיימו לעבוד בבנק. למרות התפאורה המאיימת, שכוללת גולגלות ליד פוסטרים של רוק כבד, אנחנו עדיין באנגליה וכל גות יברך אותך ב'סליחה' אם הוא יחשוב שהוא הסתיר לך משהו ומצלמות ביטחון שומרות עליך מכל צרה. ב-23:00, כרגיל, מדליקים את האור וכולם הולכים. גם אני.
כשכבר התרגלתי לטייל לבד, מצאתי נוסחה לבדידות מדודה בין המוני הזרים / חברים בעיר, יאיר חזר. חזר והביא איתו מצב רוח טוב ותיק מלא ממתקים שאבא ואמא ארזו בדאגה. לא עברה יממה וכבר שוב רבנו. אחחח, כמה טוב שיש חברים.
