אבא יש רק אחד
"אבאשל הוא באמת אבא מה'זן החדש', ויודע לעשות הכל. כל עוד לא תבקשו ממנו לעשות את הדברים בו-זמנית, ועם תינוקת על הידיים". אמאשל, 'מהזן הרגיל', מנסה להבין למה
באחד הרגעים הטיפוסיים של שעות אחר הצהריים הפסטורליות בביתנו, בעוד הסנדוויץ' מטפס על הספה ומאיים לקפוץ באנג'י מעל אחותו התינוקת, כשהבכור מעודד אותו בקריאות קצובות – הבנתי שהם צריכים חופש. בעיקר אחד מהשני, אבל אם אפשר, אז גם לקבל את הברכיים של אמא לכמה דקות בלי לחלוק אותם עם עוד ילד או שניים. נקרא לזה "זמן איכות" עם אמא. וכשאני מדברת על זמן איכות, אני לא מתכוונת לצפייה מודרכת ב"אנריקו מספריקו" או "מי רוצה לעזור לאמא להפעיל מכונת כביסה?".
מצוידת בתוכנית פעולה דקדקנית סינכרנתי זמנים עם הפאלם פיילוט של אבאשל, שאבתי בקבוקים ליונקת, השארתי הנחיות מפורטות עם תוכניות לשעת אחר הצהריים, לבשתי את מיטב מחלצותיי (מכנס בהיר שנלבש במערכה ראשונה - יחטוף כתם של קטשופ במערכה האחרונה), נשקתי לסנדוויץ' לשלום - ויצאתי לדייט.
דייט הסיוטים של אבא
השותף שלי לדייט, בחור שרמנטי זהוב תלתלים, התרגש כל הדרך לקולנוע ושינן ללא הרף את משפטי הפתיחה שלו - "ולא בורחים לאמא בקניון. ונראה את עידן הק-אח. ונאכל גלידה. וצ'יפס. וארטיק. ונראה את עידן הק-אח. ואני אקבל הפתעה. ולא בורחים לאמא בקניון". הילד גאון.
מה אני אגיד לכם, מחזר כזה לא היה לי מאז ימי טרום הצלוליטיס וסימני המתיחה. כל אחר הצהריים לא עזבנו ידיים, חלקנו גלידה משותפת, אפילו התנשקנו בסרט. אחרי ארוחת ערב רומנטית (ארוחת ילדים עם הרבה קטשופ והפתעה) חזרנו הביתה מאושרים מדייט החלומות. ואז נפתחה הדלת, וגילינו את אבא בעיצומו של דייט הסיוטים שלו.
עכשיו תסבירו לי בבקשה איך זה עובד הקטע הזה של "גברים ממאדים - נשים מקריית אתא"? כי אבאשל הוא באמת אבא מה"זן החדש". הוא יודע לעשות הכל – לטפל בילדים, להכין ארוחת ערב, לקלח, להשכיב לישון, לשחק בקוביות או לעשות שק קמח. אני לא קוראת לזה "עוזר" כי הוא שותף בגידול הילדים, הוא לא עושה את זה בשבילי. אבל הכל טוב ויפה כל עוד לא תבקשו ממנו לעשות את הדברים בו-זמנית, ועם תינוקת על הידיים. תגידו, זה בדוק מדעית הקטע הזה של "לא יכולים לעשות שני דברים ביחד"?
מחזה הזוועה שנגלה לעיניי כלל את פגרי ארוחת הערב (על השולחן, על הרצפה, בתוך החיתול ובקערה של הכלבה), קאובוי מסתובב א-לה-נטורל כאילו אין אלוהים, אין בגדים ואין מקלחת לפני השינה, וכל הצעצועים פזורים ברחבי הבית. ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד - הוא חובש כובע פלדה ובידו תינוקת צרודה. לה לה לה לה לה... "אבל כל הזמן היא צרחה לי", התנצל הגבר ממאדים בעודו מחשב טווח ביטחון מהאישה הנרגזת מנגה, "מה יכולתי לעשות?".
גם גבר ממאדים יכול
שבוע מאוחר יותר, טייק טו. הפעם יצאתי לדייט החלומות עם המאהב השני, הסנדוויץ'. לקח לי הרבה זמן להחליט על התפריט המדויק לדייט מוצלח עם ילד, שכל מה שהוא יכול לרשום בסעיף התחביבים זה "אוכל". בסוף הצלחנו לדחוס אחר צהריים עמוס במשחקייה עם הופעה של "יובל המטורלל" או "שמוליק תעלוליק" או איך שלא קראו לבחור בן 30 פלוס שהתעקש לשיר, לרקוד ולתופף בו זמנית את "בוא אליי פרפר נחמד" בפני עוללים בני שנה-שנתיים, שפרצו בבכי בכל פעם שהוא התחיל לשיר, כי יש לו ש' שורקת.
הפעם למדתי לקח. לא חוזרת הביתה עד שלא מפסיקים את הקסאמים בשדרות, מחלקים את ירושלים ומורידים את מחירי חבילות הצפייה במונדיאל. אבל זה לא עזר לי. אותו מקום, אותה שעה, במדינת הגמדים - רעש מהומה, הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה. לה לה לה לה לה....
גם הפעם התינוקת צרחה, "אבל לפחות פיניתי את ארוחת הערב!" צהל הגבר ממאדים והתכופף לשריקת הקסאמים. אני תמיד יכולה לוותר ו"בקבר אמא תנוח", ושהפמיניסטיות יתהפכו על משכבן, ולך תעשה מה שגברים יודעים לעשות ותראה את שמינית הגמר במונדיאל. אבל זה לא פתרון.
אחרי שהגמדים הלכו לישון – ו"תם עם ערב קול שאון" החלטנו שהדרך הטובה ביותר להתמודד היא פשוט לתרגל את זה שוב ושוב. או לחכות עד שהתינוקת תגדל ותפסיק לצרוח. מה שיבוא קודם. כי אם חבורת גמדים ופרשים רכובים על פרעושים יכולים לנצח במלחמה - גם הגבר ממאדים יכול.
לטורים הקודמים בסדרה:
הסודות ההזויים של אמהות מיניקות
