למה סרטים מצחיקים מצחיקים (חלק 2)

קונבנציה: הברק של "רעם טרופי"

בגדול, פרודיה קולנועית היא סאטירה על סרטים אחרים; כמו סקס שיכור עם אשתך, היא לוקחת משהו מוכר והופכת אותו על הראש. אבל עם השנים התברר שאפשר להצחיק - מאוד - גם כשמרחיבים את גבולות ההגדרה הפרודית ל"צחוק מכל דבר שכבר הפך מבחינת הצופים לקונבנציה". נגיד, הפרסונה הקולנועית של רוברט דה־נירו. "בואו נדבר על זה" הוא לא פרודיה על שום סרט ספציפי, אבל אם הוא הקומדיה המוצלחת היחידה של דה־נירו, זה בגלל שהוא יופי של פרודיה על כל מה שהוא עשה בסרטים עד לאותו רגע.

הוליווד התחילה לבדוק את גבולות המעטפת הפרודית כבר ב־1941, עם Hellzapoppin', סרט שייראה פרוע לגמרי גם לצופים של היום: אולפני יוניברסל שמו את האסימונים שלהם על מחזמר נטול עלילה ודמוי וודביל בעל אותו שם,

 והחליטו להפוך אותו לסרט. אבל על מה העלילה של סרט שמבוסס על מחזה נטול עלילה? ובכן, על תסריטאי באולפני "נס" ("אם אנחנו עושים סרט טוב, זה נס") שמנסה להפוך את המחזה Hellzapoppin' לסרט. מההתחכמות הזאת יצא סרט שצוחק לא רק על סרטים, אלא גם על הדרך שבה הם נעשים: בשלב מסוים אנחנו רואים את הדמויות על הרקע המזויף הלא נכון, בדיחה די אמיצה יחסית לתקופה שבה רוב הצופים אפילו לא ידעו שבסרטים אמיתיים יש בכלל רקעים מזויפים. מהבחינה הזאת מדובר באבא של "שיר אשיר בגשם", שהוא גם המיוזיקל היחיד שנזכיר כאן וגם פרודיה מבריקה - הו כן, הומופובים חשוכים שכמותכם - יותר על הוליווד מאשר על הסרטים שיוצאים ממנה.

למרות הדוגמאות האלה, כשסרטים הופכים קונבנציות על הראש מדובר בדרך כלל בפרודיות מסורתיות יותר; היום אפשר לזהות אותן לפי זה שקוראים להן "המשהו מת מצחוק", ושהמשהו זה לא אתה. אבל גם בתחום הזה, שאנשים כמו לזלי נילסן מוציאים לו שם רע כבר שנים, יש יציאות מופתיות. "טיסה נעימה" מ־1980 הוא עד היום הטייק־אוף המושלם על סרטי אסונות; זה לא מקרה שאחריו נעלם הז'אנר מהמסך למשך יותר מעשור (ואזר אומץ לחזור רק בתמיכתה הפיזית של הגרפיקה הממוחשבת). או "אוכפים לוהטים" של מל ברוקס מ־1974, שהוא פרודיה מבריקה על מערבונים - וגם סאטירה מבריקה על יהודים, שחורים, דתיים ואמריקאים כלליים (אגב, לאחת הדמויות הקטנות בסרט קוראים אולסן ג'ונסון - שילוב השמות של יוצרי המחזה וכוכבי הסרט Hellzapoppin').

לכתבות קודמות בסדרה

פרק 1: תשמעו קללה

פרק 2: היסטוריה ארוכה של בדיחות קצרות

פרק 3: כבר לא צוחקים היום ככה

פרק 4: הומר למחשבה

פרק 5: לא צוחק איתך, צוחק עליך

פרק 6: דברים שגבר צריך לדעת על הומור נשי

פרק 7: הקליק

פרק 8: ואף מילה על אוכל של מטוסים

ההיסטוריה הקולנועית מלאה בכל כך הרבה סוגים של שבירת קונבנציות - סרטים שצוחקים על סרטים אחרים, על ז'אנרים שלמים ועל הוליווד שמאחורי המצלמות - ש"רעם טרופי", הפרודיה הבולטת האחרונה שיצאה מאמריקה, הוא בבחינת התפתחות אבולוציונית בלתי נמנעת. לא מדובר בסאטירה על מלחמת וייטנאם, אבל גם לא ממש בפרודיה על הייצוג ההוליוודי שלה: יותר נכון לומר שזאת פרודיה על איך שהוליווד עובדת, החל בהגדרה המאוד גורפת שלה ל"מבוסס על סיפור אמיתי", עבור בכלומיותם של הכוכבים המיתולוגיים שלה (זה מתבטא בעיקר בדמות של רוברט דאוני ג'וניור, שהיא בעיטה ישירה במבושים של כל "שחקני השיטה"), וכלה באנשים שמנהלים אותה (טום קרוז בתפקיד הכל כך משכנע של השמוק מהאולפן).

21 שנה עברו מאז "האקדח מת מצחוק" - שהוא הסרט־המת־מצחוק המצחיק היחיד שאנחנו מכירים - ועד "רעם טרופי". לכאורה עשינו דרך ארוכה מאוד מאז תפקיד המשנה ההוא של או.ג'יי סימפסון ועד לכושי שמגלם רוברט דאוני ג'וניור, אבל בסוף הכל חוזר לאותו טריק פשוט ונושן של הצחקה. קח את המוכר, הפוך אותו על הראש ושמע אותם - זהירות, חידוד - מתים מצחוק.

מין: הקסם של גבעתיים. סתם, של "הדייט שתקע אותי"

טוב, הנה הצהרה מעט גורפת: מה שבאמת מצחיק ברוב הקומדיות הרומנטיות זה לא הרומנטיקה אלא הסקס. לפעמים, כמו בקטע של ניקולס קייג' ושר ב"מוכת ירח", זה סקס שאסור לעשות כי הבחור הוא האח של הארוס של הבחורה. לפעמים, כמו אצל זאק ומירי ב"זאק ומירי עושים פורנו" או אצל הארי וסאלי - כן, בדיוק, ב"רשימת שינדלר" - זה סקס בין ידידים ותיקים, שהופך ישר לפיל ההוא שעומד באמצע החדר ואף אחד לא מעז לדבר עליו. ולפעמים זה סקס שכולם מדברים עליו חופשי ושמניע את כל העלילה, כמו זה שהעניק ל"הדייט שתקע אותי" את שמו (כלומר, המקורי. מה שנתן לו את שמו העברי זה איזה אהבל). בכל מקרה, זה תמיד נוכחותו - או השפעתו, או היעדרו - של הסקס.

הקומדיה הרומנטית שאנחנו מכירים היא צאצאית ישירה של סרטי ה"סקרובול" - יצירות קלאסיות משנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת, כמו "זה קרה לילה אחד", "נערתו ששת" ו"הליידי איב" - שמבקר הקולנוע המשפיע אנדרו סאריס הגדיר כ"קומדיות סקס בלי הסקס". עכשיו, סאריס לא סתם התחכם כאן: הקומדיות האלה נולדו יחד עם "קוד הייז", שזה שם מכובס לצנזורה העצמית שהוליווד גזרה על עצמה ב־1934 (והתנערה ממנה רשמית רק ב־1968, שבמונחי ההיסטוריה של הקומדיה זה בערך שלשום). בהוליווד שלפני קוד הייז היה אפשר למשל להראות זוג לא נשוי שחולק מיטה; בשיאו של משטר הקוד לא היה אפשר אפילו להראות אותם מדברים על זה. במאי התקופה, שנחשבת עד היום לתור הזהב של הקומדיה הרומנטית בפרט והקומדיה ההוליוודית בכלל, יצרו מהאילוץ הזה סוג חדש של מתח קומי־מיני: סרטים שבמרכזם ניצבו זוגות מאוהבים, שניהלו דו־קרב מילולי סופר־מושחז ובלתי פוסק במקום לעשות משהו בקשר לזה. לכל היותר, וזה באמת בתרחיש הכי קיצוני, הם היו אומרים משהו שאפשר לפרש כהערה בעלת קונטקסט מיני.

"סלחי לי, עלמתי", אומר קלארק גייבל לקלודט קולבר ב"זה קרה לילה אחד" של פרנק קפרה, "אבל הדבר הזה שאת יושבת עליו הוא שלי".

"סליחה?", היא עונה בדיוק בטון שגורם לצופה לתהות מה זה הזה הזה שהוא דיבר עליו. וזה, כאמור, עוד היה המקסימום.

הסקרובול נקרא ככה על שם סוג זריקת כדור בסיס שהיתה ההתמחות של המגיש קארל האבל, ושכל הקטע שלה הוא להסתובב לכמה כיוונים בבת אחת ולבלבל את החובט. זה שם הולם למדי לקומדיה שנאלצה לרקד כל הזמן סביב האישיו האמיתי, הסקס. הקומדיה הרומנטית משוחררת מחגורת הצניעות העתיקה, אבל השורשים שלה נטועים בימים ההם. וזה נכון גם לגבי הסרטים שהם האנטי־חומר של הסקרובול: הקומדיות המיניות המפורשות והבוטות ביותר.

חוץ מזה שהוא ספר של זיוית אברמסון, "מין זה לא רק סקס" הוא תיאור לא רע לתגובת הנגד של הוליווד המאוחרת - כולל הנוכחית - לימים שבהם מיניות היתה משהו שלא מדברים עליו, ובטח שלא צוחקים עליו בסרטים. מהגברים בשמלות של "חמים וטעים" ו"טוטסי" ועד הגברת במכנסיים של "ויקטור ויקטוריה", מההוא שמנסה לאבד את בתוליו אצל עוגת תפוחים ב"אמריקן פאי" ועד ההוא שמקבל הצצה ישירה לתוך הכוס בחדר הלידה של "הדייט שתקע אותי" - בכל פעם שקומדיה מיינסטרימית מתעסקת ישירות בעולם המופלא של המיניות האנושית, היא נהנית מהתוצאה של עשרות שנות חינוך קולנועי נוצרי־פוריטני: העובדה שרובנו עדיין מאדימים ומצחקקים כנערות בית ספר כשמספרים לנו את כל מה שרצינו לדעת על מין.

מבוכה: הקשקשים של "דג ושמו וונדה"

אם יו גרנט עשה קריירה - ומעשה שטן, הוא עשה - זה גם למרות וגם בזכות היכולת שלו להביע על המסך רגש אחד בלבד: מבוכה. ולא סתם, אלא מהסוג האקסקלוסיבי ביותר: מבוכה אנגלית.

קל מאוד להזדהות עם מבוכה, ומכאן שקל מאוד להצחיק באמצעות מבוכה. זה דבר שגם האמריקאים יודעים לעשות - דוגמה טובה אחת היא "פגוש את ההורים", סרט שעשה הון קומי ממבוכתו של הבעל־לעתיד בנוכחות החותן־לעתיד - אבל הומור ה"הו לא, כמה מביך" הוא בראש ובראשונה טריטוריה אנגלית. לגבי הכל כך למה, מצ"ב מונולוג של עו"ד ארצ'י ליץ' (ג'ון קליז) מתוך "דג ושמו וונדה".

"האם יש לך איזשהו מושג איך זה להיות אנגלי? להיות כל כך קורקטי כל הזמן, להיות כל כך מאובן בגלל החרדה מלעשות את הדבר הלא נכון? מלשאול את מישהו 'האם אתה נשוי' ולשמוע 'אשתי עזבה אותי הבוקר', או לשאול 'יש לך ילדים?' ולשמוע שכולם בדיוק נשרפו למוות ביום רביעי? את מבינה, וונדה, כולנו מבועתים מהאפשרות שנבוא במבוכה. לכן אנחנו כל כך... מתים".

בכל דור ודור מגיע מהאיים הבריטיים לפחות קומיקאי־פדיחות מוצלח אחד, ובדרך כלל יוצאות מזה גם כמה קלאסיקות קומיות בכיכובו. קליז למשל עשה מזה קריירת סולו שלמה; הוא היה מנהל בית ספר נבוך ב"בקצב השעון", מנהל מלון נבוך ב"פולטי" ועורך דין ממש נבוך שמוצא את עצמו ערום בפומבי ב"וונדה". לגבי גרנט, אי אפשר לקחת ממנו את הקסם של "ארבע חתונות ולוויה אחת", ותאמינו לנו שניסינו. והיום יש להם את ריקי ג'רוויס, הכותב והכוכב של "המשרד" המקורית, שלאחרונה בא יותר ויותר במבוכה הוליוודית ("עיר רפאים", "סטארדאסט", "לילה במוזיאון"). גם לפיטר סלרס, שנודע יותר בזכות הטירוף המוחלט שלו, היו רגעי "כמה מביך" נפלאים ב"ד"ר סטריינג'לאב" (בדקות שהוא גילם את קפטן מנדרייק) ואפילו בתפקיד המפקח קלוזו בסדרת "הפנתר הוורוד"; קלוזו היה נהדר בתור טיפש, אבל נהדר אפילו יותר בתור טיפש שנתפס על חם ועכשיו מנסה להסתיר באורח טיפשי את מבוכתו.

ההתמחות הבריטית הזאת מסבירה גם את הפטיש של בני האיים עם הקומדיה של הטעויות, שהוא תת־ז'אנר שנוא במיוחד על הח"מים, אבל אפילו אנחנו נאלצים להודות שהוא במיטבו בקטעי ה"כמה מביך, עכשיו המאהבת שלו תצטרך להתחזות לחברה של הבת שלו". וכדי שלא נצטרך לדבר יותר - לעולם - על סוג הקומדיה המאוס הזה, נזכיר שוב שגם לאמריקאים יש מסורת התפדחות מפוארת משל עצמם. נער הפוסטר הנוכחי הוא ללא ספק סטיב קארל, שלא במקרה נבחר להיות הריקי ג'רוויס של "המשרד" האמריקאית; אם "בתול בן 40" הפך אותו בן סרט לסופרסטאר לגיטימי למרות האף ההוא, זה הרבה בזכות העובדה שיש לו ארסנל שלם של דרכים להיראות כמי שמנסה לקבור את עצמו.

שווה להתעכב על הנקודה הזאת, כי התגובה הנבוכה - לא הרגע שבו אדם עושה משהו מביך, אלא מה שקורה על הפרצוף שלו ברגע שבו הוא נתפס במבוכתו - היא אמצעי קומי קולנועי מובהק. שחקנים אוהבים להגיד ש־Acting is reacting, שמשחק פירושו לא ליזום אלא להגיב. זה לא תמיד נכון, אבל בקומדיה ערוכה ומצולמת זה נכון בהרבה מאוד מקרים. וכשמדובר בתגובה מינורית כמו פרצוף ה"שיט, פדיחה", ברור שסיכויי ההצחקה שלה גדלים ככל שהמסך גדול יותר והעריכה מוקפדת יותר - מה שמסביר למה תראו אותה פחות בסיטקומים ויותר בסרטים.

התגובה הנבוכה היא לכאורה אפקטיבית יותר ככל שמדובר בדמות מכובדת יותר, אבל אחת מהקומדיות הכי טובות של השנים האחרונות הוכיחה שהיא עובדת גם כשמדובר בדמויות לא מכובדות בכלל. "סופרבאד" הוציא יופי של צחוקים מהמבוכה שתוקפת את הגיבורים שלו דווקא כשהם מתקרבים למטרת העל שלהם: סקס. כלומר נכון, אין על הפרצוף של ג'ון קליז כשמול התחת הערום שלו מתייצבת לא וונדה אלא משפחה בריטית נורמטיבית שלמה על זקניה וטפיה. ועדיין, יש מה להגיד גם לזכות הפרצוף שעוטה מייקל סרה (נו, לא מקלאבין ולא השמן. השלישי) בכל אינטראקציה עם המין הנגדי.

כן, מין ופדיחות. הלנון ומקרטני של הקומדיה.

אלוהים: התנ"ך של "בריאן כוכב עליון"

באופן די מובן, אלוהים הוא מהפרות הקדושות האחרונות שהקולנוע העז לצחוק עליהן (אם כי למען הדיוק צריך לומר שרוב הקומדיות הרלוונטיות צוחקות לא עליו, אלא על הדת). זה התחיל בשנות ה־70, ועד מהרה התגלה שצבאות דווקא לוקח את זה ברוח טובה, אבל יש כמה אנשים בוותיקן - ובאיראן, ובבית שאן - שאין להם טיפה של חוש הומור.

ממש לאחרונה הופקה אחת מקומדיות הדת הכי מובהקות וחד־סטריות אי פעם. קוראים לזה Religulous (משחק מלים על "דת" ו"מגוחך"), והיוצר/ כוכב של זה הוא הקומיקאי החצי קתולי/ חצי יהודי/ לגמרי אתיאיסט ביל מאהר. הבמאי הוא לארי צ'ארלס ("בוראט"), וישראל היא לא המקום היחיד שבו לא שמעו על הסרט הזה: למרות ביקורות אוהדות, מאהר וצ'ארלס התקשו למצוא בתי קולנוע שיסכימו להקרין אותו. שזה הגיוני, כי מאהר עושה שם לדת מעשה בוראט, ומראיין מאמינים מובילים תחת מסווה של סרט דוקומנטרי כשר, אם תרצו. הוא עובר בין מדען אוונגליסט אחד לנטור קרתא אחר, ופחות או יותר אומר להם שהם מטורפים, והם לא מגיבים לזה הכי טוב. מאהר, אגב, שומר לעצמו בכל פעם את זכות המילה המצחיקה האחרונה. כשהכומר ג'ון פרסקוט מטיף לו על זה שאף אחד לא נולד הומו, מאהר עונה: "האם פגשת פעם את ליטל ריצ'רד?". קאט.

בכל הנוגע לאתיאיסטים שצוחקים על תיאיסטים, האב הרוחני של ביל מאהר הוא הקומיקאי המנוח ג'ורג' קרלין - האיש שמעולם לא האמין שהוא יגיע לגן עדן, או לגיהנום, או לשום מקום עכשיו כשהוא מת. קרלין עצמו שיחק תפקיד קטן של חשמן רודף תהילה ב"דוגמה", קומדיית דת שהיתה אמורה להיות מופצת בסוף 1998, ולא היה חסר הרבה כדי שהיא שלא תופץ בכלל: הבמאי קווין סמית הואשם כמי שמטפח אג'נדה אנטי־קתולית, והעובדה שקרלין מופיע בסרט בטח לא עזרה. בסוף עברה שנה שלמה עד ש"דוגמה" הגיע לבתי הקולנוע, וגם אז עם כתובית שמצהירה כי "למרות שזה יהפוך למובן מאליו בערך עשר דקות מתחילת ההליכים האלה, חברת ההפקה רוצה להצהיר שהסרט הזה הוא פנטזיה קומית שאין לקחת ברצינות".

בגלל אנשים נטולי אלוהים כמו קרלין, מאהר וסמית, בעשור הנוכחי כבר אפשר להראות דברים שבעבר היו מוציאים לרחובות את האוונגליסטים, את משמרות המהפכה ואת הליגה למניעת השמצה: ב־2004, למשל, לא נשמע שום רעש חוץ מצחוק של סטלנים כשהשכנים היהודים של הרולד וקומאר המירו שופר לצ'ילום ועישנו בו ירוק. זאת חתיכת דרך מאז "הו, אלוהים!", הפעם הראשונה שהוליווד העזה להריץ קטעים על - או יותר נכון עם - היושב במרומים.

"הו, אלוהים" הציג כל־יכול חביב ומיטיב בדמותו של הקומיקאי היהודי ג'ורג' ברנס. אבל זה היה הרבה לפני שהאנשים התחילו לשחק את אלוהים בפרסומות לכרטיסי אשראי, אז כמה גבות הורמו בכל זאת. עברו עוד שנתיים לפני שסרט גדול צחק על אלוהים (ושוב, זה היה בעיקר על שליחיו עלי אדמות). הראשונים שהיה להם אומץ להתעסק עם זה היו החבר'ה עם השיניים המצחיקות וההומור המבריק של מונטי פייתון, ב"בריאן כוכב עליון".

כתבנו כבר לא מעט על הפייתונים בסדרה הזאת, אבל מה לעשות שהם אחראים גם לקומדיה הראשונה שהתעסקה עם הממסד הדתי: בריאן הוא בחור חביב בן תקופתו של ישו, שההמונים מתבלבלים וחושבים שהוא משיחם. באמצע שנות ה־70 לא רצתה אף חברת הפקה לגעת בסיפור כזה - בטח לא מאת האנשים שהביאו לכם את "הגביע הקדוש" - אז ג'ורג' הריסון קנה את מה שהפייתונים תיארו כ"כרטיס הקולנוע היקר בעולם" ומימן את הפקת הסרט, שיצא לבסוף ב־79'. אגב, גם הפייתונים תמיד טענו שבריאן לא צוחק על אלוהים אלא על האנשים שמנסים לדבר בשמו. אנחנו מניחים שבזה הם מתכוונים למשל לסצנה שבה בריאן אומר "יבורכו עושי הגבינה", ומישהי בקהל שואלת "מה כל כך מיוחד בעושי גבינה?", ומישהו עונה לה "טוב, ברור שלא אמורים לקחת את זה מילולית. זה מתייחס לכל היצרנים של מוצרי חלב".

למרות ש"בריאן" חצה את הגבול הדתי ואפילו הרוויח מזה לא מעט כסף - ולמרות שבהוליווד אוהבים לעשות שוב סרטים שכבר הצליחו - מעט מאד קומדיות דת מובהקות נעשו מאז בריאן ועד מאהר. אולי עם כל הליברליות המערבית המדוברת, אתיאיסטים ואגנוסטים הם עדיין בבחינת קהל נישה.

קומדיית דת אחת שכן נעשתה במנעד הזה היא הסרט השלישי והאחרון בסדרת "הו, אלוהים", שבו גילם ברנס שתי דמויות: אלוהים והשטן. באמצע שנות ה־80, אחרי שקרלין ירד על הדת בטלוויזיה ומונטי פייתון בקולנוע, לא היתה שום בעיה לתת לסרט את השם Oh God! You Devil!. רק בישראל תירגמו את זה ל"הו, השטן!", כי הדבר האחד שנכון לגבי כל האנשים שמפגינים בגלל קומדיות בכל העולם זה שהם אף פעם לא באמת רואים את הסרט.

טאבו: הביצים של "ג'ונו"

אם יש מכנה משותף לרוב המרכיבים שבהם בחשנו כאן - בדיחות על סקס וגאגים על דת, קומדיה על טרגדיה וסאטירה על המצב - זאת הקרבה הנצחית שלהם לקו האדום. למקום הזה שגורם לפוצי כל העולם לומר, עד כאן. גבול הטעם הטוב לפניך. מהבחינה הזאת, אין פלא שקומדיות מסוימות עושות שמיניות באוויר רק כדי לגעת איפה שאסור.

ליצן החצר, האב הקדמון של צ'ארלי צ'פלין וג'אד אפאטו, היה הראשון שעלה על זה: אם אתה יושב על משבצת המצחיק, מותר לך להתעסק בדברים שהם מחוץ לתחום בשביל כל אחד אחר בחצר המלכות. למעשה, הקהל שלך מצפה לראות אותך נכנס לשדה מוקשים פוליטי, מוסרי או דתי. וזאת בדיוק הבעיה של הליצנים המודרניים, שחיים בעולם עם גבולות קצת פחות ברורים מ"לא צוחקים על זה שהמלך גמד": לפעמים הם עוברים בין המוקשים ויוצאים מהצד השני כמו גדולים, ולפעמים הם מתפוצצים.

הזכרנו קודם את האחים פארלי בהקשר של הומור קקי־פיפי, אבל השניים האלה הם גם מכסחי טאבואים מושבעים - לטוב ולרע. לטוב במקרה של מנת הזרע בשיער של קמרון דיאז ב"משתגעים על מרי", ככל הנראה הדבר הכי קרוב לקאם־שוט שיצא אי פעם מהוליווד המיינסטרימית - ולרע במקרה של הסרט "תקועים לנצח", שהוכיח כי לעשות צחוק מתאומים סיאמיים זה אולי לא יפה, אבל גם לא מצחיק.

אחד המקרים היותר מעניינים של קריאת "הלו הלו עד כאן", שמוצג בפירוט מלבב בסרט הדוקומנטרי This Film is Not Yet Rated, הוא זה של "טים אמריקה". הסרט של יוצרי "סאות פארק", טריי פארקר ומאט סטון, השתמש בבובות במקום בשחקנים כדי להראות דברים שנמצאים מחוץ לסקאלה - ביניהם סצנת סקס ארוכה ומפורטת במגוון תנוחות, כולל ה־69 הישנה והטובה. ונחשו מה? ה־MPAA, הגוף האמריקאי שבסמכותו לעשות נו־נו־נו לסרטים, הכריח את היוצרים להשאיר חלקים גדולים מהסצנה ההיא על הרצפה, לבל יתקעו להם את הדירוג X ששמור בדרך כלל לפורנו בשר ודם. כאמור, בימינו קשה יותר לזהות איפה זה בדיוק הש.ג של הטאבו. 

הקריירה של האחים פארלי מדשדשת כבר כמה שנים טובות ו"טים אמריקה" נכשל בקופות, אבל ההיסטוריה מלאה בקומדיות שהביאו זהב - לפעמים אפילו בפורמט של פסלון - מללכת על סף התהום. "הבוגר", שהוא בקלות אחת מעשר הקומדיות הגדולות בכל הזמנים, הציג רומן בין גבר צעיר לאישה מבוגרת ונשואה ב־1967 - שזה בדיוק שנה לפני שהוליווד נטשה באופן רשמי את קוד הייז הנודע לשמצה. והנה דוגמה לסרט שהפך לאינסטנט־קלאסיקה בזכות ההחלטה לדבר על יחסים שהשתיקה יפה להם (אם כי צריך לציין, ולו רק בשם האנקדוטה, שדסטין הופמן צעיר מסבתא אן בנקרופט רק בשש שנים). ומה תגידו על "הרולד ומוד", שבו לקח הבמאי האל אשבי את "הבוגר" ועשה לו רייז לקומדיה רומנטית בין בחור בן 20 לקשישה בת 79? בעצם עזבו, כמו שאנחנו מכירים אתכם עדיף שלא תגידו כלום.

רבע מאה אחרי "הרולד ומוד", "ג'ונו" הלך על שני טאבואים בכרטיס אחד: הריון בגיל העשרה (אוקיי, אז מיני־טאבו) והחלטה - זהירות, ספוילר - למסור ילד לאימוץ כשיש גם ברירות אחרות (מקסי־טאבו). אנחנו מכירים אנשים שרצו לראות את הסרט הזה שובר טאבו חמור עוד יותר והולך בכיוון של הפלה, אבל ככה או ככה, אחת מהקומדיות המוערכות ביותר של המילניום הנוכחי היא מכסחת טאבואים פר־אקסלנס. ממש צדק פואטי בהתחשב בזה שכתבה אותה החשפנית לשעבר דיאבלו קודי.

ב־The Comic Mind מציע ג'ראלד מאסט הסבר לא רע לנטייה של יוצרים קומיים להיכנס בכל הקירות האפשריים: "מראשיתה נטתה הקומדיה להרס - הרס של אובייקטים, של אגואים, של מוסכמות חברתיות, של מנהיגים חברתיים, של מטרות החברה עצמה. אמני הקומדיה הגדולים של הקולנוע (רשימה ארוכה שאין לנו כוח לתרגם - ר"ג ות"ק) הם משמידנים טהורים. הם מחריבים את האלילים שבני האדם בנו - למען עצמם, של עצמם - ולא מציעים שום דבר אחר במקומם".

כמו שזה נראה כרגע, הטאבו הגדול הבא שייחרב נוגע - מילולית - בילדים. איך אנחנו יודעים? כי באוונגרד הקומי האמיתי של ימינו, סדרות הטלוויזיה המצוירות למבוגרים, כבר עוסקים בו באופן די חופשי. הרבה לפני שסטון ופארקר ביימו את סצנת הדולי־סטייל המפורסמת שלהם, ילדי סאות פארק נפלו קורבן לרשת של פדופילים; והיום ב"איש משפחה", הזקן העבש שמחבב נערים רכים הוא דמות קבועה. לא מוגזם להניח, אם כן, שבקרוב תוכלו לראות משהו ברוח הזאת גם בבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריכם.

ג'ורג' קרלין אמר פעם: "הרבה קבוצות רוצות להגיד לך על מה אתה לא יכול לדבר. לפעמים הן יגידו שאתה יכול לדבר על משהו, אבל לא להתבדח עליו. קומיקאים נתקלים בחרא הזה כל הזמן: 'אתה לא יכול לצחוק על אונס. אונס זה לא מצחיק'. אני אומר, 'לכו תזדיינו, אני חושב שזה קורע'". ואולי זה הדבר הגורף ביותר שאפשר לומר על ההיסטוריה, המכניקה, וכנראה שגם העתיד של הקומדיה הקולנועית: כל עוד יש דברים שאנשים נורמלים אפילו לא מעיזים לדבר עליהם, אפשר לסמוך על זה שיהיו סרטים שיגרמו לנו לצחוק עליהם.