לא עוד אמון עיוור ברבנים

הידיעה על ההאשמות לכאורה נגד הרב אלון בעבירות מין הותירה את הציבור הדתי-לאומי בהלם כבד: איך, איך זה יכול להיות?! הרב האהוב והמוערך, מאהיב התורה, נעים ההליכות ובעל מאור הפנים שפרץ את גבולות המגזר עם תוכנית חינוכית בפריסה ארצית ותוכנית טלוויזיה. והוא הרי ממשפחה מיוחסת, ובעל משפחה בעצמו. התגובה המובנת לידיעה היא על כן הכחשה גורפת.

פרשת הרב מוטי אלון - סיקור מורחב ב-ynet:

• מאז הפרסום: עוד תלונות נגד הרב
• "תקנה": פרסמנו כדי להגן על הנוער
• הרב אלון: לא אכנס להכפשות
• מפגן תמיכה במגדל: "מאמינים ברב"
• פורום רבנים: הרב הוגלה בשל חשד מיני
• המשטרה: אם יתלוננו - נחקור
  

ייאמר מיד: נכון, אין הוכחות, ואין עדויות להאשמות כבדות אלו, אולם הצירוף של הרבנים החתומים על ההודעה של פורום "תקנה" הוא יוצא דופן. מדובר ברבנים מרכזיים בעלי השקפות שונות, בהם רבים שאינם מעורבים בדרך כלל בעניינים ציבוריים, שאת הודעתם הם מנסחים תוך שיתוף פעולה משפטי. כל זה, איך לומר, מטריד.

לרגעים, מבקש הלב שהרב אלון יגיש נגדם תביעת דיבה. ובכל זאת, גם אם אפשר להבין את הצורך הנפשי להכחיש - חשוב לומר: הסירוב של כולנו להאמין הוא פגיעה נוספת בקורבנות, ואיתות ברור לכל קורבנות תקיפה מינית לא להעיז ולהתלונן.

זה היה אמור לצאת קודם

דווקא ברגעים קשים כאלה אני מבקשת להציע מבט עקרוני שיסביר, לפחות באופן חלקי, איך זה קורה. ביחסי סמכות ומרות של אדם מבוגר על צעיר או צעירה ממנו, יש תמיד פוטנציאל של ניצול, אולם כשהם בתוך הקשר דתי ורוחני, הסכנה כפולה ומכופלת. לקורבן של תקיפה מינית על-ידי מי שהוא

בעיניו סמכות דתית יש נטייה לשתף פעולה עם התוקף, תוך הכחשה של מה שמתרחש: "לא יכול להיות, אולי אני מדמיין", או לחילופין "זה באשמתי".

הרגשה זו נובעת מהאמון המוחלט שיש לבחור ישיבה כלפי הר"מ, לתלמידת אולפנה כלפי ראש האולפנה, או לאברך כלפי ראש הישיבה. הרב הוא סמכות רוחנית המגלמת את הטוב והראוי, את רצונו של הקב"ה מברואיו. הנפגעים הם על כן תמיד הצעירים והחלשים, לרוב אלה נערות ונשים.

איך מגשרים בין ההבנה שהמכשול הוא במבנה החברתי עצמו, שבמסגרתו ניתן כוח עצום לרבנים לבין ההיזקקות בת אלפיים שלנו להנהגה תורנית? יש לכך תשובות בטווחים ארוכים, ושילוב נשים בהנהגה היא בוודאי מהחיוניות שבהן (וייצוג נשי ראוי בהרכבי פורום "תקנה" הוא התחלה חיונית), אולם בטווח קצר חובה עלינו לנקוט כמה צעדים חיוניים.

על הציבור לתבוע מהרבנים עמדה תקיפה וחד-משמעית. הרבנים צריכים להוכיח לציבור כולו שהם לא בוחרים כברירת מחדל לשמור על סודות כאלה באמתלה של מניעת חילול ה', כמסווה להגנה על עצמם, ובכך לחזק את הפחד של הקורבנות נערות ונערים לספר. ההודעה של פורום "תקנה" היא התחלה חשובה, אולם ההזמן הארוך מאוד שלקח לפורום להוציא את הודעתו מעידה על כך שהנחישות הראויה עדיין רחוקה.

אנחנו נדע שמשהו השתנה כאשר יצומצם הפער העצום בין מספר קורבנות התקיפה המינית למספר התלונות המוגשות בפועל. דווקא כאשר הציבור הדתי יוביל במספר התלונות למשטרה יחסית לגודלו באוכלוסייה, רק אז נדע שמשהו השתנה. רק אז נדע שהרבנים מראים למתלוננים את התמיכה בהן ובהם, שיש להם אמון במערכת המשפט הישראלית שבלעדיה צריך להזכיר תִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס עוד ועוד. אולי זו חשיבותה היותר גדולה יותר של ה"ממלכתיות". בינתיים, למרות פרשת הרב אלון, בעקבות מנהיגיו - הציבור הדתי עדיין משתיק את הקורבנות.

שהילדים ידעו לומר "לא!"

רבנים חייבים לתת מענה להורים ששולחים ילדים לישיבות תיכוניות בתחילת גיל ההתבגרות, לפנימיות של מכינות קדם-צבאיות, לאולפנות ולישיבות הסדר בגיל 18, כשהחבר'ה חושבים שהם גדולים, אבל הם עוד כל-כך קטנות וקטנים, ופגיעים.

ואנחנו, כציבור, צריכים לשלם את המחיר, והוא כבד: לוותר מעט על נשיאת עיניים אל רבנים, ולהיות יותר ביקורתיים. מפתיע, הרי חשבנו שאנחנו נורא ביקורתיים. כנראה שלא. נזכיר שוב: מרות וסמכות, המתעצמות באמצעות כוח רוחני ודתי, יש בחברה הדתית רק לגברים. כוח זה הוא פירצה לאלימות מינית. עם כל הכאב,

ואני לגמרי מודעת למחירה, העמדה החשדנית חיונית לנו עכשיו. כל עוד אנחנו מעניקים אֵמון עיוור, לא נוכל לטעון כי ידנו לא שפכו את הדם הזה.

במעגל הפרטי, אנחנו צריכים לומר לילדים שלנו שיש דברים כאלה בעולם, שיש רבנים שנוגעים, שידעו לומר להם: "לא!" אנחנו צריכים להפוך אותם לפתוחים לשמוע את מצוקת עמיתיהם לכיתה ולשיעור בלי להכחיש. ילדנו צריכים לדעת כי הכחשה מצידנו גם היא עבירה על "לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ".

רק עם פעילות יזומה של רבנים ועם תביעה ציבורית שיש לה ביטויים בשטח, אולי נצליח לשוב אל המשמעות הראשונית של הפסוק "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ". הם יצאו רק כאשר נבחר כחברה להוציא אותם, רגע אחד לא לפני כן.

• חנה פנחסי דוקטורנטית במחלקה למגדר בבר-אילן ועמיתת מחקר במכון הרטמן