שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    באיזה אלוהים אתם מאמינים?

    אל נוקם ונוטר - או אב הרחמים? אלוהים של "המירוץ למיליון" - או של ספר איוב? ואיך מתמודדים עם כל האסונות, העוולות וחוסר הצדק? 80% מהיהודים מצהירים שהם מאמינים באלוהים, אבל לא באמת יודעים במה הם מאמינים

    80% מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים, אומרות תוצאות הסקר שפורסם כאן הבוקר. זה קצת פחות מן האמריקאים (למעלה מ-90%, על-פי סקר עדכני של מכון גאלופ), פחות מן הטורקים (95%), הרבה יותר מן הצ'כים, אגנוסטים שכמותם, שרק 19% מביניהם מכירים בקיומו של היושב במרומים ו-30% חושבים ש"יש בעולם כוח רוחני בלתי מוחשי".

     

     עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    סקרים ומשאלים כאלה נערכו בכל מדינות השוק המשותף, והתוצאות נראות קצת כמו ההצבעה לאירוויזיון: מגוונות, ומאוד-מאוד לא חשובות. השאלה המעניינת באמת היא – כאן ובכל מקום – באיזה אלוהים מאמינים המאמינים? אחד אלוהינו, אבל פנים רבות לו.

     

    אל נוקם - או אב הרחמים?

    אני משערת שלו היה נערך סקר רציני סביב השאלה "אלוהים של 'המירוץ למיליון' - או אלוהים של ספר איוב", הראשון היה לוקח, ובענק. נורא נוח ליותר מדי מאמינים לחשוב שהשם יתברך עומד לצידם ורק לצידם, על חשבון כל האחרים, רק בשל העובדה שהם מאמינים. "זה השם", זועקת שושה אחרי כל יתרון טקטי במציאת מונית בארצות נכר. פניה מביעות התעלות אמיתית, ואלוהים שלה הוא עוזר הפקה שעובד ב"רשת". אשרי המאמינה?

     

    אלוהים הוא עוזר הפקה ב"רשת"? עקיבא וענהאל שמואלי  ()
    אלוהים הוא עוזר הפקה ב"רשת"? עקיבא וענהאל שמואלי

     

    "נס", זועקים אנשים מרוגשים יותר משושה, אחרי שניצלו מפיגוע, ונניח שבגלל האמונה העזה הם גם רצים לברך הגומל,

    וגם לא עוצרים לחשוב איך קרה שדווקא הם, ולא הבחור הדתי שישב מאחוריהם באוטובוס, או 44 צוערי שב"ס פלוס מפקדת משטרת חיפה וילד מתנדב בן 16, לא זכו גם הם לחסד הזה.

     

    חכו רגע, עוד לא ספרנו את כל הרוגי המלחמות, נרצחות האלימות במשפחה, מי במים ומי באש ומי בתאונת דרכים ומי במגיפה, ובכלל, עוד לא דיברנו על השואה שכוללת מיליון וחצי ילדים יהודים, תינוקות של בית רבן שלא חטאו.

     

    ובמה בדיוק חטאו הילדים בשואה הארמנית? או ברואנדה? או באוגנדה? אלוהים - לו היו חלק ממאמיניו תוהים קצת על דמותו - מתגלה מתוך כתבי הקודש עצמם כישות גחמנית וחמקנית, בלתי צפויה לחלוטין ומלאה חרון אף נקמני. זוהי דמות שהתחביב העיקרי שלה הוא טבח המונים, רצוי במאמינים, על כל שטות שהייתה יכולה להסתיים ב"נו-נו-נו, אוי ואבוי לך".

     

    75 אלף איש צריכים למות כי הוא אמר לא לאכול בשר, והם אכלו. למה? ולמה להרוג 42 ילדים, ועוד במוות אכזרי, איברים מרוטשים מפגיעה של דובות, ככתוב: "ותצאנה שתיים דובים מן היער" וכו' (ורוב הנשאלים בסקר גוטמן-אבי חי הרי מאמינים שמה שכתוב קדוש, וכאבותיהם, לפעמים יש להם בעיה גדולה עם הסיפור הזה).

     

    הכל מלמעלה - או בידינו?

    "לא דובים ולא יער", יזעקו מאמינים טובים ממני, ועוד ימהרו לתקן אותי שאין דבר כזה, "דמות של אלוהים". טפו על

    דברי הכפירה, ושלא נדע מטומאה. את אלה צריך לשלוח לקרוא קצת תנ"ך – וספר נפלא אחד, "אלוהים-ביוגרפיה", מאת ג'ק מילס, שאפילו תורגם ללשון הקודש מבלי שג'ק מילס נענש משמיים על עצם הכתיבה (אם כי אי אפשר לדעת, זה לא סופי, לפעמים אלוהים אוהב את הנקמה שלו קרה, ויש לו את כל הזמן שבעולם ליצור אותה כשירצה, נכון?)

     

    הספר העמוק, החכם והמעניין ביותר בתולדות האנושות – תנ"ך, כמובן – מציב במרכז העלילה ההיסטורית שלו דמות רבת עוצמה ועתירת סתירות, שהבעיה העיקרית שלה היא חוש מידה: איכשהו, כמעט כל התוכניות של אלוהים לא יוצאות לפועל כפי שהוא מתכוון. לעתים קרובות מדי הוא מתעצבן על המאמינים הקטנטנים שלו, במקום לכעוס על עצמו, ובכלל – מודעות עצמית אינה הצד החזק שלו. הוא הרי יכול להיות חומל ואוהב ותומך ומקנא, מתעלם ומנוכר ומרוחק ונעדר לגמרי, ולקראת סוף הספר נראה שנוכחותו הולכת ופוחתת, כאילו נמאס לו מאיתנו, או שאנחנו משעממים אותו מאוד, או שלא נשארו די מאמינים-לשעבר שירדו מדרך הישר, ואפשר לטבוח בהם באופן מרשים ואפקטיבי.

     

    "אלוהים-ביוגרפיה" הוא ספר מצוין ששואל את כל השאלות הללו, ועוד המון אחרות, והוא רק דרך אחת להתחיל לתהות על השאלה "במה אני מאמין כשאני אומר לסוקרים שאני מאמין באלוהים". שהכל זה מלמעלה, כפי שמקובל לשיר - מגול של בית"ר ירושלים ועד לקריירה של שלומי שבת? או שההוא שלמעלה הפקיד בידיי די תבונה כדי לנהל את חיי, על הצלחותיהם וכישלונותיהם, בכוחות עצמי? והאם יש בכלל השגחה פרטית - או שרק קוצר דעתנו פלוס חטא היוהרה הטבוע בנו יוצרים את האמונה הזאת, שבינה לבין אלוהינו אין דבר וחצי דבר?

     

    כל אחד והאלוהים שלו

    אפשר לפטור את כל השאלות האלו ואחרות באיסור לחקור במופלא ממך. אבל מי אם לא אלוהים צייד אותנו ביכולת לחקור, ולמה? ואם אתפלל באדיקות, למי אתפלל: לאדון עולם אשר מלך - או ל"גוטיניו", כמו שחרדים-אשכנזים דומעים קוראים לו בעודם נשענים על הכותל.

     

    "לכל איש שיש שם שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו", כתבה זלדה, משוררת מאמינה. גם ההיפך נכון: לכל איש

    יש אלוהים שנוצר מתוך אמונתו-שלו וניסיון חייו ותהיותיו האינסופיות, ועצם התהייה היא הזמנה למסע מוסרי-פילוסופי-תיאולוגי מרתק מאין כמוהו. גם המאמינים הכי משוכנעים ירוויחו ממסע כזה ומשאלות כאלו, וגם הם – כמוני – ייוותרו לעתים קרובות בלי שום תשובה מספקת.

     

    עד שייצא להם לצפות בכומר בפטיסטי ב–cnn, איש שנושא בזרועותיו תינוק שחור מת, ואומר למצלמה: "שואלים איפה היה אלוהים באושוויץ. ואני רוצה לשאול, איפה היה האדם?" ועם התהייה הזאת ייאלצו להמשיך הלאה. בדיוק כמו איוב שמתגרד בייסורי תופת, מוגלה נוזלת לו מהפצעים הפתוחים, וריבונו של עולם בוחר להתפאר בפניו בספירת מלאי של המפלצות שברא, רק כדי להראות כמה הוא גדול. איוב, איש מופלא שכמותו, ממשיך להאמין. כמו 80% מן היהודים, כולל שושה – ואני.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בין "גוטיניו" ל"אל נקמות השם"
    צילום: shutterstock
    מומלצים