שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    פה ושם בארץ ישראל, עם כיפה בכיס

    במקום לטייל בחו"ל, יאיר אגמון כתב ספר על מפגשים עִם "עַם הארץ" - הישראלים. בדרך הוא מפלרטט עם היהדות, עם השפה התנ"כית - ובעיקר עם בנות. דתיות או חילוניות, לא משנה

    "האדם הדתי בולם לפני שהוא אוכל כדי לחשוב האם האוכל כשר, הוא בולם לפני שהוא מתעורר - בברכות השחר ובהלכות הבוקר, הוא בולם את החיים שלו בשבת ובולם את התשוקות שלו מול בנות... אבל הברקסים האינסופיים האלה מיטיבים עימו, מחשלים אותו... הברקסים המאמללים האלה נותנים לו משמעות" (מתוך "עם הארץ")

      

     עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    כשיאיר אגמון סיים את הצבא הוא לא רצה לנסוע לטייל בחו"ל. במקום זה הוא ישב עם טרנינג מול המחשב והתחיל לכתוב ספר. התוצאה היא "עם הארץ" (הוצאת זמורה ביתן), ספר שחלקו בדיוני וחלקו מבוסס על אירועים שקרו לו במהלך מסעותיו בארץ. מדובר ביצירה שמזמנת לגיבור ולקוראים מפגשים עם כמעט כל סוגי האנשים שחיים פה, מה שאומר שיש מצב שגם איתכם.

     

    על-אף שיש לה חלק מאוד משמעותי בסיפור חייו האמיתי, את אמו של הגיבור כמעט לא תמצאו בספר. היא אישה דתיה, רווקה, שהביאה לעולם ילד מגבר נשוי. לאביו יש שבעה ילדים חוץ ממנו, ואגמון נמצא בקשר טוב עם כולם - כולל עם אשתו של אביו, שקיבלה אותו. 

     

    "אני חושב שאמא שלי גידלה אותי מצוין", הוא מזים תהיות. "זה היה בית פתוח עם אווירה נכונה. אמא שלי 'שידכה' אותי לחבר שהיה לה במשרד, והייתי יושב לידו בתפילות והוא גם לימד אותי להניח תפילין. אמנם הייתה תקופה ש'אכלתי סרטים', במיוחד באירועים כמו ברכת כהנים, כשכל הילדים היו נכנסים מתחת לטליתות של האבות שלהם ולי לא היה, אבל בסך הכל אני מרוצה מילדותי".

      

    כִּיפים מהתנ"ך

    גיבור הספר יוצא למסע שלו מצויד בכיפה, אבל בכיס. "אני יותר דתי מלא-דתי", מסביר אגמון את מעמדו התיאולוגי, "אני שומר שבת ושומר כשרות. אני מתפלל - לא תמיד, אבל גם לא מעט. אני חושב שהדת זה דבר בולם. כל פעם שאתה נהיה קצת חייתי, אתה עושה הפסקה. לפני שאתה אוכל - אתה נוטל ידיים, לפני יחסי מין יש סיפור הלכתי שלם...

     

    "עם זאת, אני לא חובש כיפה בגלל הקשרים תרבותים וחברתיים. קשה לי עם זה, אני מרגיש שאין יחס נכון לכיפה, שזה מיד מייצר תיוג ולא הכרה פנימית. אבל אני אוהב את העולם הדתי ואני בחיים לא אתנתק ממנו. אני ממש רחוק מלהיות דתל"ש".

     

    ב"עם הארץ", הדת והדתיים הם חלק מהמסע. הכותב מרבה להשתמש במושגים מעולם הדת כדי לתאר את המציאות, כמו למשל: "אנדרטה לבנה ומכוערת השקיפה עלינו ממעון קודשה", או שריח השיער של הבחורה מבית-אל היה "ריח ניחוח, אישה לאלוהים", ובצר לו הוא פונה לאלוהים ומבקש "אל תסתיר פנים" ומיד ממשיך: "אבל הוא, כמו תמיד, הסתיר".

     

    "אני אוהב את התורה כמו שאני אוהב שוקולד", יוצר אגמון קשר קולינרי עם ספר הספרים, "אני באמת אוהב אותה בחמדה. יש בה אינסופיות ומורכבות נהדרת, שכל-כך חסרה בכל מקום. אני מרגיש שזה טקסט מדהים, ואם אני לא קורא אותו בשבת, אני מתגעגע אליו. לכן הספר שלי כל הזמן נותן 'כִּיפים' לטקסט הזה. לעתים זה מופיע בצורה חיננית, כמו יעל שמשקה את יאיר בחלב, ולפעמים זה פחות, כמו כשיאיר משתין על האב בבית אל, אבל זה שם".

     

    לדברי אגמון, קשה לדבר על ציבור דתי הומוגני. "אתמול ראיינתי את לייזי שפירא, היוצר של הסדרה 'סרוגים', ודיברנו על יצירה בשטייטל של הציבור הדתי", הוא מספר. "אחת האבחנות של לייזי על הציבור הדתי, חוץ מזה שהוא ביקורתי, זה שאין כבר דבר אחד כזה. פעם ראית אדם דתי עם כיפה ויכולת לדעת עליו המון דברים, אבל היום זה ציבור משוסע ומפולג, ומאוד שונה בתוך תוכו".

     

    דתיים, ובעיקר דתיות

    לאורך המסע שלו, הוא בוחן גם לא מעט את החברה הדתית. לפעמים מלטף ולפעמים מחטיף סטירה. למשל: "הייתי ממורמר ומאוכזב מציבור שלם שלא יודע כלום על זוגיות, ומדור שלם של ילדים צעירים שמתחתנים כשהם בני שנתיים, בלי שהם מכירים את עצמם או את בני הזוג להם... רק בגלל שאסור להם לגעת".  

     

    דתיים, ובעיקר דתיות, שזורות בספר. לא רק כמאפיין חברתי, אלא גם כאמביציה מינית. בתחילת המסע הגיבור לוקח טרמפ יחד עם שתי בחורות דתיות, שעליהן הוא מעיד: "בנות דתיות תמיד נראו לי נורא יפות, ונורא נוצריות". הוא מתאר איך הן נעו בחוסר נוחות מתחסד כשהם נאלצו להצטופף יחד במושב האחורי. בהמשך הוא יפגוש שתי בנות מבית אל. כשאחת מהן (מיכל) מוצאת חן בעיניו, הוא מעיר "היא בטח תשים לי חומות בצורות כשנרצה להתנשנש".

     

    כשהוא פוגש שני חבר'ה מקיבוץ אורטל, אחד מהם שואל את יאיר "איך יכול להיות שאתה דתי ויש לך חברה יותר משנתיים?" ויאיר השיב "מה הקשר?", וחברו אמר "אל תגיד לי מה הקשר, אתה יודע טוב מאוד שדתיים מתחתנים אחרי חצי שנה גג. אז אתה שוכב עם החברה שלך?"

     

    אגב, גם מקומן של בנות חילוניות לא נפקד, כשברובן הוא חושק בדרך כזו או אחרת. "כשאמא שלי קראה את הספר בפעם הראשונה היא אמרה לי, אבל למה הוא כזה רודף מין? אני לא יודע למה, אולי בגלל שזה מעניין. כתבתי גם על דברים שלא באמת קרו לי, שכן הייתה לי חברה ואני טיפוס נאמן, אני נרתע מבוגדנות ונכוויתי בהקשר הזה. אני משער שרצית להטעין את הספר בעוד ניוטרונים ופרוטונים, בנושא הזה. זה לא אני בכלל".

     

    אז מה אתה כן?

     

    "יש בספר סיפור מאוד חזק שהוא אמת, כשאני הולך לחפש בחורה חרדית. זה קורה אחרי שבאחד הטרמפים שלי אני נוסע עם בחור דוס, והוא מספר לי שיש לו אחות שהתפקרה והיא עובדת בתל אביב ואני יצאתי לחפש אותה".

     

    למה?

     

    "כי זה אני. אני מת על הדברים האלה. לא חשבתי בהתחלה שאני אכניס את הסיפור הזה, אבל אהבתי את הקונספט של ללכת לחפש מישהו. בכלל, אני טיפוס כזה שגם בחיים אני לוקח טרמפיסטים ומנסה לחלוב מהם הכל על החיים שלהם".

     

    בצבא זה הכי

    חוץ מדתיים ונגיעות, אגמון שהיה קצין קרבי מתאר גם לא מעט מה קורה בזמן שהתחיילת. "כתבתי את הספר אחרי שהשתחררתי, והצבא זה משהו שבולע אותך", הוא מסביר, "לא מזמן נסעתי עם חבר על טוסטוס והיה לנו נורא קר. שאלתי אותו אם אי-פעם יהיה לנו יותר קר ממה שהיה לנו בצבא, כי אין יותר ממה שאתה חווה בצבא. שם היה הכי קר, הכי מפחיד. שם היו החויות שהן הכי. אתה חי בשעות הכי הזויות וחווה סיטואציות הכי מופרכות. אני חושב

    שאם הייתי כותב היום את הספר הוא היה נראה אחרת לגמרי".

     

    אגמון, שכבר הוציא ספר אחד על פרשת שבוע בשם "חפ"ש", בכלל לא חשב שהוא יכתוב ספרים. הוא מסיבה מאוד לא כלכלית רצה תמיד להיות מורה. "אין לי מושג למה הלכתי ללמוד קולנוע", הוא מנסה להסביר את סטייתו מדרכו החינוכית, "אני רואה את עצמי כאיש חינוך, אבל אחרי שהשתחררתי חברה שלי אמרה לי תפתח את הראש, אל תהיה בנאלי תחשוב על עוד דברים ואז החלטתי לנסות להתקבל לסם שפיגל. בינתיים, אני נהנה, אבל אני לא יכול להגיד בוודאות מה אני אהיה".

     

    מה שהוא לא יהיה, הוא מבטיח שיהיה מעניין. "בספר כאילו לא קורה לי שום דבר", מסכם אגמון מסע של 265 עמודים, "בסופו אי-אפשר להגיד איזה חיים מעניינים יש לגיבור, כי הדברים המענינים הם הדברים שאני מחולל, אני דוחף אותם. וזו האמירה של הספר. תראו כמה קל לעשות את החיים מעניינים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יאיר אגמון
    צילום: אלון סיגווי
    עם הארץ. עטיפת הספר
    מומלצים