שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    תקופת האבן: סיור אל העולם העתיק של הערבה

    מלכודות ענק לצבאים, מקדש לנמרים וחאן הדרכים של בני ישראל - לאורך התקופות יצר האדם במדבר והוכיח כי יש חיים בישימון. סיור בין כמה מהאתרים הארכיאולוגיים המרתקים שיש בערבה

    הערבה  אולי נתפסת אצל רבים כאזור שומם מבחינת חיים, ישובים ובני אדם. אבל תתפלאו לדעת שדווקא באזור הצחיח הזה, שבו כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 20 ל-30 מ"מ בשנה - יש מי שבחר להקים ממלכות, ישובים ואתרי חקלאות מקדמת דנא.

     

    הישוב הראשון המודרני שקם בערבה הוא קיבוץ יטבתה (1951), אבל כבר לפני אלפי שנים הגיע לכאן האדם ונטע שורשים.

     

    עוד טיולים במדבר בערוץ התיירות:

     

    אבל למה דווקא בערבה? מה יש בה שאין בנגב, למשל? ובכן, הערבה שימשה גם כקו גבול של אימפריות וממלכות, וגם כחלק מדרכים ראשיות שעברו בארץ ישראל, מצרים וירדן, כמו "דרך המלך" "דרב אל-חאג'" "דרך הבשמים" ועוד. הערבה היא גם הדרך לעציון גבר המקראית, היא איְלָה הרומית, אום רשרש העותמנית ולימים אילת שלנו - כלומר, המוצא לים.

     

    ועל כן, ניצל האדם את משאבי האזור הנדירים, למשל, כרה נחושת בתמנע ובפונון (האתר המקביל בירדן), צד בעלי חיים שנדדו במישורי הערבה וגם גבה מסים מעוברי אורח ושיירות מסחר שעברו באחת הדרכים שהוליכו למכה או לעזה.

     

    המדבר היה פורח מאז ומתמיד. טוריים מדבריים בחולות כסוי  (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    המדבר היה פורח מאז ומתמיד. טוריים מדבריים בחולות כסוי (צילום: זיו ריינשטיין)

     

    חאן הדרכים של בני ישראל

    אמרת התיישבות - אמרת מקורות מים. ובערבה, כאמור, נוזל החיים נדיר ויקר. אחד מהם הוא עין רדיאן (בערבית ע'דיאן). "וַיִּסְעוּ, מֵחֹר הַגִּדְגָּד; וַיַּחֲנוּ, בְּיָטְבָתָה", נכתב בספר במדבר פרק ל"ג/33 בהקשר מסע נדודיהם של בני ישראל לארץ המובטחת, ומקובל להניח שעין רדיאן היא יטבתה. 

     

    שרידים ארכיאולוגיים מתקופת הנדודים אין בנמצא, אבל מקור המים, שכיום יבש, אותר על ידי הנבטים כבר לפני יותר מ-2,000 שנה ובסמוך לו הוקם מקדש. אבל היו אלה הרומאים שהשאירו את חותמם במקום, ובנו מצודה כחלק מקו הלִימַס - קו של מצודות להגנת גבולותיה של האימפריה הרומית במאה ה-4 ועד ה-6 לספירה.

     

    ב-1988 נשבר צינור מים באזור והמים שזרמו ממנו חשפו לוח אבן מתקופת הקיסר דיוקליטיאנוס (מאה 4 לספ'), המוקדש לאלה דיאנה, היא אלת הציד הרומית, שבמיתולוגיה היוונית מכונה ארטמיס. ייתכן והשם "עין רדיאן" מקורו בשיבוש של השם "דיאנה".

     

    בתקופה העות'מנית בנו פה הטורקים עמדת משטרה, שעליה כתב גם לורנס איש ערב שביקר במקום, ולימים בנו כאן גם הבריטים את משטרת הגמלים שלהם. הכוח הצבאי האחרון שעבר במקום היו חיילי גולני בבואם לכבוש את אילת במבצע "עובדה" ב-1949.

     

    באתר, השוכן בסמוך לכביש 90, שרידי המצודה הבריטית ששוחזרה ובה לבנים ששימשו לבניית חדרים, ובסמוך למצודה שרידי בית מרחץ רומי מקורי. כדאי גם לבקר את עץ השיטה הסלילנית הענק והיפה שמדרום לאתר.

     

    המעיין הביא לבניית תחנה ומשטרה. מצודת עין רדיאן המשוחזרת (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    המעיין הביא לבניית תחנה ומשטרה. מצודת עין רדיאן המשוחזרת(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    חצבה, תמר, או עיר אובות?

    מצודה אחרת בערבה, גם היא חלק מקו הלימס הדיוקליטיאני, היא עין חוסוב, או בשמה המוכר יותר - חצבה. האתר מזוהה כתמר המקראית - עיר מתקופת שלמה המלך מהמאה ה-10 לפנה"ס: "וַיִּבֶן שְׁלמֹה אֶת-גָּזֶר, וְאֶת-בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן. וְאֶת-בַּעֲלָת וְאֶת-תמר (תַּדְמֹר) בַּמִּדְבָּר, בָּאָרֶץ" (מלכים א, ט'/18-17).

     

    חוסוב, המכונה גם "עיר אובות" (על שם אחת מתחנות המנוחה של בני ישראל הנודדים), שימשה, בדומה לעין רדיאן, גם כתחנת מעבר ותחנת משטרה בימי הנבטים, הרומאים, העות'מנים והבריטים. ההתיישבות במקום התקיימה בזכות המעיין שנבע בחצבה ומיקומו בצומת דרכים חשוב בערבה.

     

    באתר שרידים מרשימים של התיישבות מקראית, כולל בית ארבעה מרחבים - דגם בנייה שהיה נפוץ בתקופה הישראלית (586-1,200 לפנה"ס), אבל אי אפשר להתעלם מעץ השיזף העתיק, שגילו מוערך במאות שנים וצמח סמוך למעיין שיבש. כיום מוזן השיזף המרשים על-ידי טפטפת השקייה מלאכותית שמשאירה אותו בחיים, וגם את האתר.

     

    כולם עברו כאן, גם שלמה המלך. האתר בעין חוסוב (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    כולם עברו כאן, גם שלמה המלך. האתר בעין חוסוב(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    השיזף העתיק בחצבה. כיום מושקה מלאכותית ע"י צינור (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    השיזף העתיק בחצבה. כיום מושקה מלאכותית ע"י צינור(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    ביקב? בגורן!

    נדְרים עם כביש 90 ונמשיך מערבה אל בקעת עובדה שדרומית לצומת שיזפון. מבחינה גיאוגרפית, האזור לא נמצא על בקע ים המלח, אלא בדרום הנגב, אך נחשב כאתר ביקור לאלו המטיילים בערבה.

     

    התיישבות בבקעת עובדה התקיימה כבר מהתקופה הניאוליתית (אלף שביעי לפנה"ס), ואחת העדויות החקלאיות לכך היא גורן עתיקה, אחת מכמה גרנות שנמצאו באזור. הגורן שימשה להפרדת גרעיני החיטה מהמוץ והתבן - כלומר, בישימון הזה היתה בעבר חקלאות פורחת, ולמעשה נמשכה גם עד למאה ה-20.

     

    עדות אחרת להתיישבות בבקעת עובדה נמצאת באתר מקדש הנמרים, שקשור דווקא לפולחן התושבים. במקדש הפתוח, שמתוארך לאלף החמישי לפנה"ס, 17 מצבות אבן של חיות: 16 של נמרים הפונים מזרחה (לאל השמש) וכנראה מסמלים פריון, ואחת של ראם (בעל החיים הניצוד) הפונה מערבה - וייתכן ומסמל מוות.

     

    17 דמויות של חיות ששימשו לפולחן. ראם במקדש הנמרים (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    17 דמויות של חיות ששימשו לפולחן. ראם במקדש הנמרים(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    עפיפון קטלני

    מי שעוד ניצוד בערבה הם עדרי צבאים גדולים, וליתר דיוק צבאים פרסיים, שנדדו בחיפושם אחר מזון בדרכים קבועות. על נתיב הנדידה עלו כבר לפני 9,000 שנה המתיישבים בערבה, ובנו מלכודות אבנים המכונות "עפיפוני מדבר".

     

    השם שניתן למלכודות הגיע מטייסים בריטים, שראו מהאוויר חומות אבנים הבנויות לאורך מאות מטרים ונראו להם כמו עפיפונים. החומות שנבנו במרחב של מאות מטרים, הלכו והתנקזו אל גיא הריגה, שבו חיכו לצבאים התושבים שטבחו בעדרים.

     

    הצבאים שימשו למאכל וביגוד, אולם גם לצרכי פולחן. בארץ נתגלו כ-20 עפיפונים, חלקם במדבר יהודה ובנגב, אך את השרידים הטובים ביותר תראו בקיבוץ סמר שבערבה, שבו שני מתקני ציד כאלו.

     

    גלי אבנים יצרו חומות שכלאו את הצבאים. שרידי העפיפון בסמר (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    גלי אבנים יצרו חומות שכלאו את הצבאים. שרידי העפיפון בסמר(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    עפיפונים בסמר - מבט מהאוויר (צילום: באדיבות אסף הולצר) (צילום: באדיבות אסף הולצר)
    עפיפונים בסמר - מבט מהאוויר(צילום: באדיבות אסף הולצר)

     

    מתקן מים מתחת לאדמה

    כמה קילומטרים דרומה משם, בחוות עברונה, נמצא אתר ארכיאולוגי ייחודי במינו בארץ ישראל, אך לו מקבילות רבות בחצי האי ערב, במפרץ הפרסי, בערבות מונגוליה והמזרח הרחוק - הפוגרות.

     

    אלו הן בארות שרשרת שנחפרו עבור מי גשמים שירדו באזור הררי והובלו בגרביטציה אל אזור מישורי לטובת השקייה חקלאית. שינוע המים התבצע בעזרת פירים שנחפרו באדמה, כשביניהם מחברת מנהרה, וכך הגיעו המים לבריכת אגירה מטוייחת ששמרה על המים לצרכי היום-יום.

     

    הפוגרות, שמקורן בפרס לפני כ-2,000 שנה, משמשות גם כיום כאמצעי השקייה במרוקו, איראן ושאר מקומות שפחות מפותחים בעולם מבחינת שינוע המים.

     

    בארץ, שיטת ההשקייה מתוארכת למאה השביעית-שמינית לספירה, תקופת השלטון המוסלמי של בית אומיה, שבה הוקמה חווה חקלאית שנתנה שירותי-דרך לעולי הרגל שעברו בדארב אל-חאג' (דרך החוגגים) בדרכם לקיום מצוות החאג' במכה.

     

    תעלה חיצונית שהובלה מים לבריכת האגירה בעברונה (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    תעלה חיצונית שהובלה מים לבריכת האגירה בעברונה(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    ישנם ודאי עוד אתרים ארכיאולוגים בערבה, שאת חלקם טרם גילו החוקרים. אבל מגוון הממצאים, פריסתם ועצם התעקשות האדם להסתגל וליצור חיים בישימון - מוכיחים כי גם לחבל ארץ שנראה צחיח ולא משמעותי - קיימת חשיבות רבה לאורך ההיסטוריה, כולל כיום.

     

    אומרים שבירושלים לכל אבן יש סיפור. בערבה, לעומת זאת, לכל אבן יש היסטוריה, והיא חיה וקיימת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: זיו ריינשטיין
    בתוך הפוגרה. מנהרה חיברה בין כל הבארות
    צילום: זיו ריינשטיין
    צילום: זיו ריינשטיין
    נמר במקדש הנמרים בבקעת עובדה
    צילום: זיו ריינשטיין
    צילום: זיו ריינשטיין
    גיא ההריגה בעפיפון סמר
    צילום: זיו ריינשטיין
    מומלצים