שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רימון בקפוטה: החרדים שנלחמו על קום המדינה
    בתקופת השלטון הבריטי וגם לאחריו, לא נרתעו חרדים מלהצטרף למאבק על עצמאות ישראל. אלה שהגיעו מאירופה, מצאו בצבא קרקע מוצקה להניח עליה את הרגליים, ואלה הוותיקים ראו בגיוס משימה אידאולוגית. שוויון בנטל גרסת 48'

    הרבה לפני שמישהו דיבר על שוויון בנטל או על גיוס לכולם, שירתו חיילים חרדים בצה"ל ובמחתרות היהודיות, ונלחמו בשורות הראשונות של הכוחות, מבלי שאיש תמה על כך.

     

    << עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

    << כואבים וזוכרים - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    "לנוכח המצב החמור שבו שרויה ירושלים, אשר היא פרוצה מכל צד, ועתה בעיקר עם נפילת עטרות ונווה יעקב, גויסו הרבה מבני ירושלים לעבודות ביצורים״, כתב ביומנו יעקב גליס, חרדי תושב העיר העתיקה. ״גם מרן מהרי״ץ דושינסקי שליט״א פרסם צו קריאה להשתתף בעבודות הביצורים בשעת חירום זו. הקריאה הזאת עשתה רושם רב והראתה על חומר ורצינות המצב, והרבה יהודים, ואף זקנים התנדבו לעבודות אלו״.

     

    קריאתם של המכובדים שברבני העדה החרדית, כמו מהרי״ץ דושינסקי, ללכת ולאחד כוחות, מצביעה על גודל המאורע: הייתה זו שנת 1948 והמערכה על ירושלים הייתה בעיצומה, ימים ספורים אחרי הכרזת העצמאות ב־14 במאי. הקרב על הרובע היהודי ניטש באותם ימים, אך הוכרע זמן לא רב אחר כך, עם נפילתו. יום אחרי כתיבת דברים אלה פלש לירושלים הלגיון הערבי, ובכ' באייר, ה־29 בחודש, כותב גליס, אז חייל מגויס בחטיבה הירושלמית: ״סוף סוף נכנעה העיר העתיקה״.

     

    גם מרן מהרי"ץ דושינסקי שליט"א פרסם צו קריאה (צילום: ארכיון צהל וישראל גליס) (צילום: ארכיון צהל וישראל גליס)
    גם מרן מהרי"ץ דושינסקי שליט"א פרסם צו קריאה(צילום: ארכיון צהל וישראל גליס)

     

    "הגבולות בין החברה החרדית לחברה הלא חרדית בתקופת קום המדינה לא היו כל כך ברורים כמו עכשיו", מסביר ד״ר ניסים ליאון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולגיה באוניברסיטת בר אילן.

     

    "אחרי השואה, החרדים שעלו ארצה היו במצב קטסטרופלי. הם נפגעו מאוד ממלחמת העולם השנייה, והכול התפרק להם בין הידיים. חלק מהקהילות ומהמשפחות התפרקו, וכשהגיעו ארצה הם חיפשו את דרכם וניסו לשקם את מערכת החיים החרדית.

     

    מיומנו של חייל חרדי: "אכן ניצחון גדול היה זה. אך לצערנו אין אנשי הצבא יודעים להודות לה' על ניצחונם זה" (צילום: ארכיון צהל וישראל גליס) (צילום: ארכיון צהל וישראל גליס)
    מיומנו של חייל חרדי: "אכן ניצחון גדול היה זה. אך לצערנו אין אנשי הצבא יודעים להודות לה' על ניצחונם זה"(צילום: ארכיון צהל וישראל גליס)

     

    "מסופר על אדמו״רים במצב נפשי קשה שחיפשו את דרכם בתל אביב ולא מצאו״, מתאר ד"ר ליאון. "צבא היה אחד מהמקומות שנתן לאנשים האלה קרקע מוצקה מתחת לרגליים, מסגרת התייחסות ראשונית, שאליה יכלו להתחבר. עדיין לא הייתה אז העמדה האידיאולוגית הנחרצת נגד גיוס, כי תהליך השיקום האידיאולוגי שהוביל לכך התחיל בשנות ה־50, והגיע לשיאו רק בשנות ה־70".

     

    נוסף לחרדים שעלו מאירופה לאחר זוועות המלחמה ושראו בצבא אמצעי קליטה, היו גם החרדים הוותיקים בארץ, וגם הם לא נרתעו מלהתגייס למלאכת הלחימה. אחד מהם היה אלישע שור. ״התגייסתי כי שמעתי על מאורעות תרפ״ט״, מספר שור, בן לחסידות רוז׳ין, ששירת במלחמת השחרור. "זה מאוד כאב לי, והרגשתי שגם אני חייב לקחת חלק בשמירה על המדינה. הגיוס היה מבחינתי משימה אידיאולוגית".

     

    מי יחשוד בחרדי בדרך לבית כנסת?

    הרב אברהם רביץ ז"ל, ששימש כחבר כנסת מטעם יהדות התורה, הצטרף גם הוא לצה"ל, לאחר שכחבר לח"י לחם על שחרור המדינה מידי הכובש הבריטי. בנאום שנשא בשנת 2008 לזכרו של מפקד הלח"י, אברהם (יאיר) שטרן, שנה לפני פטירתו, סיפר רביץ על שירותו במחתרת, ובעיקר על הסיבות שהביאו אותו לעשות כן.

     

    "נער הייתי וגם למדתי בתלמוד תורה ׳סיני׳, שהיה סמוך לרחוב מזרחי ב׳, אשר בתל אביב הקטנה. כן, ילד תל אביבי קטן רגיל. באחד הבקרים בחודש שבט תש״ב, ביום לימודים רגיל, שמעתי בכיתה עם חבריי הנערים כמה יריות. זה היה בעיצומה של מלחמת העולם.

     

    "הם רצחו גיבור יהודי בעל מסירות נפש". הרב אברהם רביץ (צילום: חיים זיו) (צילום: חיים זיו)
    "הם רצחו גיבור יהודי בעל מסירות נפש". הרב אברהם רביץ(צילום: חיים זיו)

     

    הנועזים שבינינו עזבו את הכיתה, רצנו לרחוב דרך המדרגות ומצאנו שם מהומה גדולה. שאלתי אנשים מה קרה, וכולם ענו: המשטרה הבריטית הרגה שודד ורוצח יהודי. חזרתי לכיתה ושם שאלוני חבריי מה קרה, ומלמלתי להם את אשר שמעתי ברחוב.

     

    הרבי, שהיה המורה שלנו, פרץ ואמר - ואני זוכר את זה עד היום - 'אבריימ׳ל, לא רוצח ולא שודד. יהודי הם הרגו. הם רצחו גיבור יהודי בעל מסירות נפש'. הרבי הזה היה הרב יצחק ידידיה פרנקל, שלימים היה רבה הראשי של תל אביב".

    .

    "החרדים האמינו גם הם ברעיון גירוש השלטון הזר, וזו הסיבה שהם לחמו בלח"י. מתוך עיקרון אידיאולוגי נטו״, פוסק יאיר שטרן, בנו של מפקד הלח״י.״היו בלח״י חרדים עם פאות, כובעים שחורים וזקנים שהשתמשו במראה החיצוני ובדימוי שיצרה התלבושת החרדית ככלי עזר, ובזכותה לא חשדו בכך שהם לוחמי מחתרת.

     

    מתחת למעילים השחורים הם החביאו רימונים, העבירו חומרי חבלה, כרוזים, כלי נשק ודברי מהפכה, ואף אחד לא עצר אותם כי בחור חרדי בדרך לבית־הכנסת היה הדבר הכי רחוק שאפשר לחשוד בו".

     

    לדבריו, החרדים בארגון לא היו משויכים לבית־כנסת או לעדה מסוימים. הם באו כלוחמים יחידים והיו עשרות מהם במחתרת, בין 50 ל־80 איש, שבשיאה כללה בסך הכול כ־800 לוחמי חירות ישראל.

     

    שלושה דורות של שילוב חרדים בצה"ל

    משפחת גליס, חוותה את יחסה המורכב של החברה החרדית לצבא על בשרה, לאורך 65 שנה. בני המשפחה עמדו על קו התפר שבין החרדים לצה״ל בשלוש תקופות שונות מאז קום המדינה: כותב היומן, יעקב גליס, שהשתתף, כאמור, בקרב על ירושלים במלחמת העצמאות, בנו ישראל גליס ששירת בחיל המודיעין, ונכדו שסיים לפני מספר חודשים את שירותו בשח״ר כחול.

     

    אם חייל בא לבית המדרש הוא לא צריך להחביא את המדים שלו בתחנה מרכזית, כמו שאני עשיתי בשירות שלי" (צילום: ארכיון צהל וישראל גליס) (צילום: ארכיון צהל וישראל גליס)
    אם חייל בא לבית המדרש הוא לא צריך להחביא את המדים שלו בתחנה מרכזית, כמו שאני עשיתי בשירות שלי"(צילום: ארכיון צהל וישראל גליס)

     

    "אבי התגייס שנה לפני קום המדינה במסגרת החטיבה הירושלמית. כל מי שרצה אז התגייס, והיו הרבה מאוד שעשו זאת״, מספר גליס. ״כ־20 אחוז מהציבור החרדי בשנים הראשונות שאחרי קום המדינה שירת בצבא. החרדים שהתגייסו אז היו בחורים מעדות המזרח, חסידים ומיעוט קטן מהציבור הליטאי.

     

    "אבי אז שירת בחטיבה קטנה של חרדים, שבהתחלה עסקה בעיקר בביצור השכונות מסביב לעיר העתיקה, ולאט לאט עברה לפעילות יותר מעשית״, מספר גליס על קורותיו של אביו, אליהן נחשף בעיקר דרך יומנו. ״החרדים לא שירתו בצנחנים או טנקיסטים. הם לא היו מסוגלים להיות קרביים, רובם עשו שירות רגוע, אבל במלחמה כולם לחמו״.

     

    "היום נכבשה חיפה!" כתב יעקב גליס, כשבקצה הדף מופיע התאריך י"ד ניסן תש"ח. "קל לומר את זה, אבל איך קרו הדברים ואיך הגיעו לכך. שלושים שעות נמשכה המלחמה בחיפה, הייתה זו מלחמה לחיים ולמוות. אך אחרי קרב קשה נכנעו ערביי חיפה״, מתואר בכתב היד הנטוי.

     

    ״חיפה היא כעת כולה בידינו, ללא שאר כל שהוא. ומי אינו יודע את ערכה של חיפה עבורנו, גם משום הנמל המשוכלל שבה, וגם משום בתי הזיקוק הגדולים בה. אכן ניצחון גדול היה זה. אך לצערנו אין אנשי הצבא יודעים להודות לה' על ניצחונם זה, שבוודאי היה בזה עזרת ה'. מי שיודע כמה היינו במלחמה זו ומה כוחנו לעומת כוח האויב, יודע כי רק ה' הוא העומד לימיננו, להכניע את שונאינו״.

     

    כבר לא צריך להחביא את המדים

    השתלבות החרדים באופן מלא בצה״ל של שנת 2013 נראית כחלום רחוק, וכך גם סבור ד״ר לאון, החושב כי תהליכים היסטוריים מהותיים כמו אלו לוקחים זמן. אך העיסוק בשאלה לאן נושבת הרוח, עומד על הפרק כיום יותר מבכל זמן אחר.

     

    "שילוב החרדים תלוי בתגמולים שהם יקבלו, במידת הנחרצות של מוסדות המדינה וכמובן בדיאלוג שקיים בין הקבוצה החרדית למדינה", הוא מסביר. "החרדים לא רואים בצבא על פניו בגדר מטרה, הם רואים בו שער לחיים הנורמטיביים, שער לעולם התעסוקה ולסביבה. הגיוס לצבא כעניין אינסטרומנטלי. יכול להיות שבעתיד תתפתח תודעה בה הצבא יהיה גם ערך בעיני הקבוצה הזאת, ערך של תרומה למדינה".

     

    "שירות בצבא של אז ובצה״ל היום אינו דומה, אין ספק. אבל ישנם אלמנטים מסוימים שנשארו זהים, כמו הקשיים איתם התמודדו החיילים החרדים: המפגש עם חיילות, תנאי הכשרות, השבתות וזמני התפילות, וזה רק חלק קטן מהתמודדותו של חייל שומר מצוות. אבל כיום, בשונה מבעבר, קיימת מודעות בצבא לצרכיו של החייל החרדי".

     

    ״היום זה מיתוסים, זה לא באמת גורם לתלמיד ישיבה לצאת מהמסגרת״, קובע גליס. ״היום הכול כל כך נגיש וכל כך קרוב. יש בית־כנסת בכל חור, לא משנה איפה החייל משרת, יש בית־כנסת ויש גם שיעורי תורה.

     

    בחור שרגיל לדפוסי חיים כמו לקום בבוקר ללמוד תורה, להתפלל ולאכול כשר, וחושב שאין לו את זה בצבא, ישמח לגלות שיש את זה בכל נקודה בארץ.
    מאילת ועד רמת הגולן, צה״ל יכול לקלוט חיילים חרדים בכל מקום״.

     

    גם יחס החברה החרדית לחייל החרדי משתנה לאטו. אם בעבר מדים היו מראה בלתי שגרתי עד כדי מתועב בנוף השכונות החרדיות בירושלים, כיום גם אם אין זה נחשב מראה מלבב, לדבריו של גליס, המצב הוא בהחלט שונה.

     

    ״אם חייל בא לבית המדרש הוא לא צריך להחביא את המדים שלו בתחנה מרכזית, כמו שאני עשיתי בשירות שלי. החבאתי את המדים שלי בארון קטן של מוכר העיתונים בתחנה המרכזית, והייתי מחליף שם למגבעת וחליפה. לא היה מצב שהייתי מגיע לשכונה עם מדים״, מודה גליס. ״כיום הבן שלי מגיע לשכונה עם מדים. הוא קצת חשש אבל אני חיזקתי אותו״.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ארכיון צהל וישראל גליס
    הגבולות בין החברה החרדית לחברה הלא חרדית לא היו כל כך ברורים כמו עכשיו
    צילום: ארכיון צהל וישראל גליס
    צילום: יהדות התורה
    שירת בלח"י. הרב אברהם רביץ
    צילום: יהדות התורה
    צילום: מתן פאר
    "במחנה" לחייל החרדי
    צילום: מתן פאר
    מומלצים