להעמיד את זכרי האלפא היהודיים בשוליים

פרשת "וישב" פותחת בהודעה מרגיעה: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית ל"ז, א'). אפשר היה להאמין שיעקב, הבורח המתמיד, מגיע סוף-סוף אל המנוחה ואל הנחלה, אלא שליעקב אין רגע של נחת, וגם כשהוא יושב, חייו וחיי משפחתו מתפתלים.

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת וישב
  

פרשת "וישב" רצופה הסתבכויות: יוסף מספר את חלומותיו, נחטף על ידי אחיו ומוּרד למצרים, ואילו יעקב חוטף את המכה הקשה של חייו דווקא מילדיו. שני בניו של יהודה מתים, יהודה שוכב עם כלתו האלמנה ומיד אחר כך הוא כמעט מוציא אותה להורג. יוסף כמעט נאנס על ידי אשת פוטיפר ולבסוף הוא נכנס לבית הסוהר. אלה כמובן רק חלק מעלילות הפרשה המתרוצצת, פרשת "וישב".

השקרים מוסיפים לנהל את המשפחה

יעקב נקרא כך על שם דרך הרמייה בה ניהל את חייו. דור הולך ודור בא, והרמאות נותרת כלי תקשורת מרכזי גם בחיי הדור הבא של המשפחה.

ליהודה, בנו של יעקב, נולדו שלשה בנים; ער, אונן ושלה. ער ואונן נישאו בזה אחר זה לתמר ומתו בטרם נולדו להם ילדים.

על פי החוק המקראי צריך הבן הקטן של יעקב, שלה, לייבם את תמר. אלא שיהודה האמין שבניו מתו לא בגלל חטאיהם, אלא בגלל דמותה הקטלנית של תמר, ועל כן, בשקרים ובתואנת שווא, הוא השאיר את תמר אלמנה וערירית, ומנע ממנה את בנו השלישי, שלה.

בפרק הבא של הסיפור, תמר תופסת יוזמה, היא מתחפשת לזונה ולוכדת את תשומת לבו של יהודה והוא שוכב איתה ומעבר אותה. כשנודע ליהודה שתמר "הָרָה לִזְנוּנִים" הוא פוקד: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".

אלא שכאן מתרחשת התפנית המפתיעה בחיי המשפחה. מתוך ערימת השחת של השקרים נובטת אמת. תמר חושפת את העובדה שיהודה הוא שעיבר אותה, ובכך גם מזכירה לו שהוא חמק ברמייה מחובתו לתת לה את בנו השלישי. ברגע נדיר זה, אפילו יהודה נשבה בקסמיה של האמת, הוא מודה ולוקח אחריות: "וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי".

"כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן"

אישיותה של תמר מרתקת את הפרשנים - אישה אסרטיבית המסרבת לשבת בחוסר תוחלת בבית, ומוכנה לרמות ואף להסתכן במוות, על מנת להפר את גזירת עריריותה.

תמר המחושבת והחכמה צפתה מראש את החלטתו של יהודה להוציאה להורג, ולכן, בשעה שהיה להוט לבוא אליה היא דאגה להשיג ולשמור את סימני ההיכר שלו: "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ: וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי? וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן. וַתֹּאמֶר: אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. וַיֹּאמֶר: מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ? וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (בראשית ל"ח, ט"ו-י"ח).

החותם, הפתילים והמטה - הערבון שיהודה השאיר בידי הזונה - שוות ערך לתעודת זהות, כרטיס אשראי ורשיון נהיגה. מי שמפקפק באפשרות המעשית שגבר ישאיר סימנים מזהים בידי זונה, מוזמן לעיין בסיפורים על תפיסת מרגלים ואנשי צבא מסיסרא ושמשון הגיבור ועד מרדכי וענונו.

ברגע ההוצאה להורג תמר חושפת את חפציו האישיים של יהודה במטרה לחשוף את אחריותו להריונה. תכניתה הושלמה בהצלחה - העוברים מוכרים כחלק מהשבט, והיא, אמנם לא תדע עוד איש, אבל לפחות לא מוצאת להורג בשריפה.

"וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" - חז"ל הופכים את תמר לאישה צנועה

במהלך דרשני מתוחכם אוחזים חז"ל את החבל בשני קצותיו: מצד אחד הם משבחים את תמר, ומצד שני הם מסרסים את דמותה. תחת דמותה האסרטיבית של תמר, בונים לנו חז"ל דמות של אישה שכל דאגתה הייתה לא להלבין את פניו של יהודה:

'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מניין לנו? מתמר, שכתוב: 'היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה'' (בבלי, בבא מציעא נט, א).

המדרש שלפנינו מבקש ללמוד מהמילה "שלחה" שתמר לא סיפרה את קלונו של יהודה ברבים, אלא שלחה אליו, בצנעה כמובן, את תעודת הזהות שלו, והוא בטובו וביושרו החליט לקחת אחריות על הריונה. על פי מדרש זה, תמר בחרה לסכן את חייה ובלבד שלא להלבין ברבים את פניו של יהודה.

הרווח הגברי הכפול של המדרש:

א. יהודה יוצא הגיבור האמיתי של הסיפור, שהרי אם תמר שלחה לו את הסימנים בחשאי ולא בפומבי, הוא היה יכול לשקר ולהוציא אותה להורג בלי שאיש יידע על מעשיו. החשאיות של תמר מעצימה, אם כן, את הבחירה באמת של יהודה.

ב. תמר עוברת מ"הסלון" ל"מטבח", היא חוזרת לגור בתוך סטריאוטיפ של אישה הגונה; על פי המדרש, ובניגוד לפשט הסיפור המקראי, תמר מקבלת את דין הפטריארכיה. תחת האישה המתריסה והמפגינה, מציע לנו המדרש אישה המרכינה את ראשה בפני ראש השבט ומתחננת בהיחבא לחסדיו.

כאמור, תמר יצאה צדיקה אך מסורסת, ויהודה גנב לה את אומץ הלב ואת הבכורה.

פרשנות פמיניסטית היא פרשנות הומניסטית

הפרשנות הפמיניסטית מבקשת להפוך שוליים ומרכז. להציב בלב הבמה את הדמויות הנשיות של סיפורי התרבות, שנחשבו עד כה לרוב שוליות, ולהעמיד, לרגע, בשוליים, את הגיבורים הקבועים, את זכרי האלפא היהודים.

היפוך המרכז והשוליים הוא מניה וביה, חתירה תחת ה"ערכים המקודשים" של המסורת. שהרי ברגע בו נשות השוליים הופכות להיות הגיבורות של הסיפור, משתנה גם עולם הערכים שלו. הגיבורים מתחלפים בגיבורות והערכים המיוצגים על ידי גברים, מתחלפים בערכים המיוצגים על ידי נשים.

ולמה זה הומניזם?

כיוון שהחלפת המרכז והשוליים, מלמדת שאין אמת אחת, אין גיבור אחד, ואין סט אחד של ערכים הנכון לכל אדם ולכל מצב.

אסור לפרשנות הפמיניסטית להסתכם בהחלפת גיבורים בגיבורות. הפרשנות הפמיניסטית חייבת לחתור תחת כל הגמוניה פרשנית. ה"תרגיל" הפרשני של הפמיניזם בא ללמדנו שאין בתרבות באמת מרכז ושוליים, אין גיבורים מוחלטים ואין אמיתות נצחיות, והאחריות מוטלת רק על כתפיו ועל מצפונו של כל קורא.

אני חושבת שזה מדויק לומר שהפרשנות הפמיניסטית היא יישום תביעתו המוסרית של בן עזאי: "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג).

"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא"

כשאנחנו מראות שיהודה טעה, שיעקב נהג ברמאות, או שדמותו של יהודה נופחה על חשבון דמותה של תמר, אנחנו לא מקטינות את אבות האומה. אנחנו מגדילות את האחריות האישית.

אנחנו מתעקשות להראות שכולם חוטאים וכולם טועים, ועמדות מוסריות דורשות תמיד בחינה מחודשת. אם נעז לטעון שהיה בעולם אפילו אדם אחד שמעולם לא חטא, נכרות את הענף המוסרי עליו אנו, הפמיניסטיות, יושבות.

אמרו את זה קודם לפני

פעמים רבות הכעס על פרשנות ביקורתית כלפי גיבורי התורה, הוא למעשה כעס על פשט התורה או פשטם של מדרשי חז"ל. המורים הגדולים של הקריאות הפמיניסטיות הם סופרי המקרא ודרשני התלמוד.

אנשים אלה לא עסקו כמובן בפמיניזם, אבל יצירותיהם הן חתירה קבועה תחת עולמם של מעריצי הקדושים. אין אבן שאנו, הפמיניסטיות, נהפוך שעוד לא נהפכה. אין דמות שנערער שטרם עורערה. אנחנו מציעות תכנים חדשים אבל מהות הדרשה שלנו עתיקה.

הערצה ועריצות בפרשת השבוע הישראלית

בשעה שאני יושבת וכותבת את השורות האלו, הרב יונה מצגר, הרב הראשי לישראל לשעבר, עצור בחשד ללקיחת שוחד בשווי מיליוני שקלים. הרב יורם אברג'יל מנתיבות, הנערץ על ידי אלפים, עצור בחשד לסחיטה באיומים.

הצד השווה לשני הרבנים האלה - שהם חינכו להערצת העבר ונהגו עריצות בחייהם. חשוב לזכור שחינוך להערצת דמויות מהעבר, הוא כלי בידי מנהיגים מושחתים ומשטרים עריצים, המעמידים את עצמם כפרקליטיהם של גיבורי העבר, כשלמעשה הם רוכבים על גבם. לעומת זאת, חינוך לביקורת העבר, הוא חינוך לביקורת ההווה, הוא חינוך ללקיחת אחריות. ולכן פרשנות פמיניסטית היא פרשנות הומניסטית.

ובבית המדרש של הטוקבקים

מטבע התנהלותו של בית המדרש של הטוקבקים, אינני יודעת אם מדובר במזכ"ל תנועת "בני עקיבא", אך הטיעונים שהעלה דני הירשברג נוסחו ברצינות, ואשמח להתייחס אליהם.

"קראתי בעיון את רשימת ההשמצות על תנועת 'בני עקיבא' (שאני מבין שיש לך חשבון ארוך איתה...) מתוך 370 סניפי בני עקיבא! כמה סניפים את מכירה שבהם נוהגים להופיע עם כפפות ואולטרה-סגול? ... אני לא מכיר אפילו אחד. האם בדקת מה הקשר בין בני עקיבא לבין הקריאה לבנות האולפנות להפגין בכותל - או שגם כאן אינך נותנת לעובדות לבלבל אותך? ..."

דני יקר, את המחשבה המעוותת לפיה אסור לראות בנות רוקדות או לשמוע אותן שרות, לא אני המצאתי, ואת הידיעה על ריקודי ה'אולטרא סגול', קראתי בתגובות של הורים רבים (בקבוצת הפייסבוק 'אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור'. כדאי לך להצטרף לקבוצה ולזכות בפרספקטיבה חדשה בסוגיות של שיוויון ואפליית נשים).

ואם אתה רוצה שמות של סניפים: כפר סבא, נווה דניאל, אפרת, שהם, מזכרת בתיה. אם תיכנס לכאן תוכל לקרא ולהתכתב עם ההורים המודאגים שדיווחו על התופעה.

אבל אתה יודע מה? אני לא חייבת להציג לך סטטיסטיקה של אפלית נשים בתנועת "בני עקיבא". האחריות לבדוק את הנושא היא על ההנהלה. לעומת זאת, אני מציעה את הסיכום הבא: אם ב"בני עקיבא" מתנגדים להסתרת נשים, אדרבא, שיוציאו הנחייה לסניפים שבה ייאמר שחל איסור למנוע מבנות לרקוד או לשיר בשבת התנועה, ואני מבטיחה לשבח את "בני עקיבא" ברבים.

ובקשר להנחייה של הרב בני נייכטלר, מנכ"ל ישיבות בני עקיבא,

 לעודד את בנות האולפנא לצאת למאבק נגד נשות הכותל – היא פורסמה בכל כלי התקשורת. אני לא

שמעתי הכחשה או איום בתביעת דיבה. אשמח אם תתקן אותי גם בעניין זה.

ו...אה, כן, יש לי חשבון ארוך ובעיקר עמוק עם בני עקיבא. החינוך במסגרות השונות של הציונות הדתית, שבהן התייחסו אלי ואל חברותיי כאל יצורים נחותים מבחינה אינטלקטואלית ודתית, ולצד זה כאל פצצות מין מתקתקות המסכנות את הגברים שסביבנו, פצע עמוקות את נשמתי. אם רק היה לעומדים בקודקודי המערכת מושג עד כמה זה כואב ומזיק, אולי לא היה מתאפשר לתופעות האלו להוסיף ולהתקיים.