רום, לובסטרים וקסטה: קובה בצלחת
רפי אהרונוביץ' הגשים חלום ונסע לשבועיים בהוואנה, בירת קובה וגם ביתה הגאה של מוזיקת הסלסה והסיגרים הטובים בעולם. סיפור שכולו אנשים מרתקים, חופים זהובים ואוכל מבושל מדי
את המסע הוירטואלי לקובה התחלנו כבר לפני שנים, כשהסרט "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" ופס הקול שלו התנחלו בביתנו. הצלילים והטיפוסים מסרטו הבלתי נשכח של וים ונדרס יחד עם הפשטות והצבעוניות כבשו את ליבנו מיד. לקח לנו לא מעט זמן, אבל בסופו של דבר, מצאנו עצמנו לפני כחודשיים מזמינים לקובה כרטיסי טיסה.
עוד מתכונים בערוץ האוכל:
- פינוק המושלם: פנקייק ערמונים וגם מאפינס
- גשם של סינגל מאלט: וויסקי לייב בישראל
- צ'יפס פריזאי: פריט, סיפור אהבה וגם מתכון
לא קלה הייתה דרכנו לאי הקריבי. חברת התעופה הלאומית של צרפת קיבלה את פנינו בארוחת בוקר שהייתי מגדיר כמבישה גם יחסית לסטנדרטים הנמוכים והמוניטין שלהן זכו בכבוד חברות התעופה לדורותיהן.
בדרך לפריז הגישו לנו לחמניה קרה, אפילו קרה מאוד, ושני רבעי חביתה, גם הם קרים עד מאד. בטיסת ההמשך הטראנס אטלנטית, מעיר האורות לקובה, השתפר מעט המטבח המוטס של אייר פראנס וניפק לנו פולנטה סבירה ועוף מוקרם ובלתי אכיל. במשך 17.5 השעות שביליתי בדרך להוואנה, הדבר הכי טוב שאכלתי היו קרקרים עם מעט ברי וקמבבר בצד. וכמובן היין, שהגיע בילט אין בכל ארוחה ובתוך כל מגש.
מטבח קריבי זה לא כאן
מותשים ומוכי יעפת (המילה העברית והיפה לג'טלג), הגענו לבירת קובה. הוואנה בפרט וקובה בכלל, חברים, היא משהו אחר. לוקח זמן לעכל את המראות, הצלילים וגם את האוכל. אין דרך אחרת לתאר את המקום מאשר לומר עליו, בלשון המעטה, שהוא מעורר מחשבה.
את הלילות שלנו בהוואנה העברנו במלון אמבוס מונדאס (Ambos Mundas) שבמדרחוב אוביספו הצבעוני והתוסס. זהו מלון קונוליאלי שנבנה ב-1927 ומפורסם בזה שהסופר ארנסט המינגווי כתב כאן את ספרו "למי צלצלו הפעמונים". בלובי יש בר עם אווירה מדליקה וכשנכנסים אליו, אתה לא יכול שלא לתהות אם כאן הוא ישב וכתב, על רום כהה ומיושן 7 שנים שנלגם לצד סיגר.
ביום למחרת יצאנו להסתובב בעיר. גילינו במהרה את מה שירדוף אותנו לאורך כל הטיול - אין אוכל גדול בקובה. ליתר דיוק, האוכל כאן משעממם ברמות בלתי נתפסות. הוא כמעט ולא מתובל, ורחוק לחלוטין מהדימוי והטעמים האקזוטיים שאתה מפנטז ומצפה להם מהמטבח הקריבי.
הקובנים מתמחים בצליית חזיר ועוף עד חורמה, ורוב התפריטים בנויים על מנות שכוללות את שני המרכיבים היבשים האלה, שמגיעים לצד 4 תוספות: בננה מטוגנת, אורז לבן שמעליו שעועית שחורה, אורז כהה שבושל במיימי השעועית השחורה ושורש מקומי שמגיע בכל מיני צורות - מטוגן לכדור (כמו ארנצ'יני, כדורי הריזוטו האיטלקיים), פירה ועוד.
נקודת האור הגסטרונומית היחידה בהוואנה הייתה הגלידה, מעין קסטה שמכילה בין שתי עוגיות גלידה אוורירית שהזכירה לי את "גלידת שלג" שהיתה פעם בטיילת הישנה בתל אביב הקטנה. גם הגודל של העסק הזה באמת מרשים. טעים מאד.
פירות טרופיים ולובסטרים זמינים כאן וזולים מאד. אבל בכל הנוגע לסרטנים - ברוב המקומות מגישים אותם יבשים מדי. אתם יכולים לסמוך עלי שבדקתי את כל סוגי המסעדות, מאלו הביתיות שאנשים בעלי רשיון מיוחד מורשים לפתוח בצמוד או ממש בתוך ביתם, עבור במסעדות בבתי מלון, מסעדות תיירים ומסעדות למקומיים שבהם הקובנים אוכלים ושם משלמים בפזו מקומי ולא במטבע המיוחד לתיירים, ועד למסעדות העילית הנחשבות באי.
את הלובסטרים היותר טובים אכלנו ב-2 מקומות. האחד, "קפה אירופה" ממוקם במדרחוב הצבעוני שבו היה ממוקם המלון שלנו וכולל אחלה קוקטיילים, מוזיקה קובנית חיה וזוג רקדנים שמפזז ומענטז בין השולחנות.
השני הוא מסעדת לוס נדרוס, מקום שהוא תופעה - אולם אפל, גבוה וללא חלונות שממוקם בקומה השנייה של בניין עם מעט מאוד תאורה שבמקומה דולקים אינספור נרות.
פסנתרן מנגן כאן, מכל היצירות שבעולם, דווקא את אלו השמאלציות של קליידרמן. הקירות עמוסי בקבוקי יין ושף ספרדי מגיש מנות ענקיות. הכל היה טעים, בעיקר הסנגרייה המעולה ומנת הלובסטר, שמגיע מפורק לחלוטין בתוך קערה עם שמן קוקוס ושום. היה טעים אבל - ואני מתקשה להגיד את מה שאני הולך לספר לכם עכשיו - השארתי כמעט חצי, כך שאתם יכולים לדמיין כמה המנה הייתה גדולה. זו המסעדה המומלצת בעיני בעיר.
מנהיגים אוכלים כאן דרך קבע והם היחידים ששומרים להם מקומות, כשכל השאר נאלצים לעמוד בתור ולחכות לשולחן שיתפנה. ועדיין שווה - רק קחו בחשבון שהמנות ענקיות ושווה להזמין חצי מהכמות שחשבתם להזמין.
אבל כאמור - "לוס נדרוס" הייתה המסעדה שהעידה על הכלל שאחרי מספר ימים בקובה התחלתי להפנים - לכאן לא נוסעים בשביל האוכל. אפילו שלא התייאשתי לרגע והמשכתי לקנות, להזמין, לטעום ואף לזרוק ( מאפים דמוי פיצות היו איומים), גיליתי שלקובה נוסעים בגלל השילוב של עולם הולך ונעלם שכולו חורבות ועוני וארמונות מטים ליפול, שמעידים על עושר העבר.
היו טיפוסים שכאילו לקוחים מהסרטים, מכוניות כמו באסקימו לימון, ברים קטנים אפופי עשן ואדי רום משובח, סיגרים ושתיה במחירים מצחיקים, שמחה וחופים ארוכים ואנשים חמים עם חוש הומור שהם מארחים מעולים.
מה שכן, שימו לב שכשאתם בקובה - הכל בערבון מוגבל. לא חשוב אם אתם ישנים ב-"קאזה", אותם חדרים שמשכירות משפחות מורשות או במלונות. לא חשוב אם אתם נוסעים במונית אמריקאית משנת 51' שנראית כאילו הוציאו אותה כרגע מתפאורה של סרט גנגסטרים הוליוודי ישן או במונית יעני "מודרנית" שהורכבה מכל מיני מכוניות מדגמים שונים - הכל בערבון מוגבל. שום דבר לא בטוח או לגמרי ברור.
עם המחשבה הזו עליתי לקומה השישית של המלון, שגם שם יש בר. המשכתי ללגום רום כהה בן 7 שנים שהתחלתי למצוא בו כל יום איכויות חדשות והבטתי על המפרץ ועל האוניות הנכנסות שאותם היטיב המינגוי לתאר. השמש החלה לשקוע ולאורה הנוגה של השקיעה החלו רקדני הרחוב לפזז והתזמורות בברים שלמטה להשמיע קול. הוואנה, כבשת את ליבי. שנו ראש וסעו לפני שלא יהיה.
חזה עוף קריבי במשרה פיקנטי
את העוף הכי טעים בטיול הזה אכלתי לא בקובה אלא בג'מייקה, וזהו השחזור המוצלח ביותר של המנה שטעמתי שם. אפשר להכין את המתכון הזה מחזה עוף, בהקפצה או צליה קצרה במחבת, ואפשר גם משוקיים, רבעי עוף או עופות שלמים וחצויים לשניים.
גיוון:
ניתן להגדיל את כמות המשרה, ולשנות את כמות הצ'ילי החריף לפי הטעם.
המרכיבים:
1 ק"ג חזה עוף, מחולק לשניצלים עבים
למשרה:
1 בצל, קצוץ דק
2 שיני שום כתושות
1/4 כוס שמן זית
2 כפות רוטב סויה
1 כפית פלפל אנגלי טחון
1 כפית צ'ילי גרוס חריף
2 ס"מ שורש ג׳ינגר מגורד
2 כפות גבעולי סלרי אמריקאי, קצוצים דק
1/2 כפית פלפל שחור טחון טרי
3 כפות רום כהה
אופן ההכנה:
- מערבבים היטב את כל החומרים ומשרים בהם את העוף ללילה (חזות עוף אפשר גם לשעתיים), תוך שמערבבים מדי פעם. מוצאים מהמשרה, שאותו שומרים בצד ומלהיטים מחבת או ווק.
- מטגנים את העוף עד להזהבה משני הצדדים. כשהעוף כמעט מוכן, יוצקים 1/4 כוס מהמשרה פנימה. מטגנים דקה נוספת ומגישים מייד לצד אורז לבן.
לאתר של רפי אהרונוביץ' , מייסטר בשר ובעל הטור מר בשר
