שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התורה מלבישה את הכהנים, והרב אבינר - את הבנות
    הדת הכהנית מציעה חוקיות, והחוקיות מציעה סדר, ובנחמת הסדר יונוחמו מאמיניה. כמובן שהרב אבינר, בתפקידו ככהן, הוא שצריך להסביר ולהגדיר לנשים את סעיפי הצניעות שבשמירתם הקפדנית טמונה הברכה הכוהנית לסדר ולשלום עולמי

    "פרויקט מסלול" במדבר

    עדיין לא הספקנו להשיב על השאלה מהיכן השיגו בני ישראל את כל הבדים, העורות, העצים והזהב לבניית המשכן - וכבר רובצים לפתחנו אתגרים חומריים ואמנותיים חדשים.

     

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >> 

     

    במשכן עתידים לעבוד הכהנים, והכנת בגדי העבודה שלהם מצריכה מלאכת כפיים עדינה וחומרים רבים (שמות כ"ח, ב'-ד'): "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת... חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט".

     

    עוד על פרשת השבוע :

     

    תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש, זהב ושתיים-עשרה אבנים שונות שישובצו בחושן. אבל, כפי שהציעו לי חלק מהחברות והחברים ב"בית המדרש של הטוקבקים", לא אהיה קטנונית, אסמוך על הנס והחושן יבוא על מקומו בשלום.

     

    "והיה לי שיער של זהב והיו לי עיניים כחולות / והייתה לי שמלה מצבע פרחים שבגן / והיה לי כובע של קש עם קישוט דובדבן". שורות אלו חותמות את שירה של דליה רביקוביץ', "בובה ממוכנת". בגדיה של הבובה הממוכנת כבגדי הכהן, מספרים את סיפוריהם של אנשים שהפכו לאובייקט. אנשים שנדרשים להיות "מתוקנים", שקולים וצייתנים, מדודים וקצובים. הפרדוכס של הכהן, דומה לפרדוכס שחיות נשים רבות: המעמד הנכסף שלו הוא זוכה הופך אותו למשרת, לבובה של הקהילה.

     

    גורל משותף לכהן ולמלכת היופי

    מבחינות מסוימות דומים חיי הכהן לחייה של מלכת היופי; שניהם זכו במעמדם הודות לתכונות מולדות, שניהם נתונים למשטר קפדני של התנהגות ומראה חיצוני, ובשני המקרים – דעותיהם של בעלי התפקידים, עולמם הרוחני והרגשי, לא רלוונטיים לתפקיד שהוטל עליהם. גנים נכונים וצייתנות - אלו דרישות התפקיד.

     

    דת ממוכנת

    פרשות המשכן, הכהנים והקרבנות מציעות תיאולוגיה שחשוב להבינה ולדון במחירים וברווחים שהיא

    מציעה למאמיניה. מערכת השכר והעונש בעולם הכהני מסודרת להפליא. לכל חטא יש תוצאה ברורה, ולכפרה יש תשלום קורבני מסודר.

     

    הדת הכהנית מציעה חוקיות, והחוקיות מציעה סדר, ובנחמת הסדר יונוחמו מאמיניה. עד כאן הרווח של התיאולוגיה הכוהנית. ומה המחיר?

     

    תפיסת עולם דתית זו משלמת מחיר בדמות אל נוקשה, חסר גמישות ומורכבות. תפיסת עולם קיצונית, פשטנית וילדותית היא מחיר בלתי נמנע של אמונה נוקשה בתוקפם של חוקים.

     

    מחיר נוסף שמשלמת אמונה זו, הוא בקושי להסביר את המציאות. המציאות הכאותית לא נענית לחוקיה המדויקים של התורה הכוהנית; אנשים טובים סובלים ומתים, קרבנות כפרה לא מציעים מזור של ממש, ואילו רשעים מנהלים את חייהם - ובשלווה. על מנת להתמודד עם הסתירה בין האמונה הכוהנית למציאות, הופכת תפיסת עולם זו את חוקי האל למדוקדקים ואף קטנוניים.

     

    חז"ל לא העריכו את החשיבה הכוהנית

    לאחר חורבן הבית, ולצד הצער על החורבן ועל המחירים האנושיים שגבתה המלחמה, הבינו חז"ל שהוכרעה

     הכף לטובתם, וכי האיום של הדת הכוהנית הולך ומתרחק.

     

    בדרכים שונות ומתוחכמות הגחיכו חכמי המשנה את דמותם של הכהנים ואת תפיסת העולם הדתית שהם מייצגים. דוגמאות בולטות לכך נמצאות בתיאור עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (יומא א, משניות ו-ז): "אם היה (הכהן) חכם – דורש, ואם לאו - תלמידי חכמים דורשים לפניו. ואם רגיל לקרות קורא, ואם לאו קורים לפניו... ביקש (הכהן) להתנמנם פרחי כהונה, מכים לפניו באצבע צרדה ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג (רגל) אחת על הרצפה, ומעסיקים אותו עד שיגיע זמן השחיטה".

     

    ערב יום הכיפורים, גורלם של כל אחת ואחד מישראל תלוי בעבודת הכהן הגדול שתתקיים למחרת. והכהן? חז"ל מציגים אותו ככלי ריק – אולי הוא לא חכם, אולי הוא אפילו לא יודע לקרוא, ואולי, למרות האיסור, הוא ינמנם. צריך להעסיק את הכהן הגדול, ללמד אותו, להקריא לו ולהציע לו לקרר את רגלו על הרצפה... כהן גדול, או ילד קטן?

     

    בלי אבירות של מנצחים

    התרבות הלמדנית, המתחכמת ותאוות המורכבויות של חז"ל, לא מצליחה להציע לתרבות הכוהנית אפילו נדיבות של מנצחים. הפחד מפני הנהגה של "בובות ממוכנות", המנוהלות על ידי העם ומנהלות אותו במסדרונותיה של דת מנוכרת, טכנית וחסרת מורכבות, גרם לחכמים להשחיר את פניהם של המפסידים.

     

    התורה מלבישה את הכהנים, והרב אבינר - את הבנות

    תמהיל של עלבון, כעס ותיעוב – זה מה שהרגשתי השבוע כשקראתי את דרישות הצניעות המפורטות והמטורפות שכתב הרב אבינר לנערות ישראל הרווקות. על שני עקרונות מושתתת תורת הצניעות שפרש בפנינו: האחד, נשים צריכות להתאמץ לא להתקיים במרחב הציבורי, ואם הן חייבות לצאת אל "העולם הגברי", כדאי שיתלבשו כאילו אין להן גוף ודמות הגוף, ויתכסו מראש ועד עקב בבגדים רחבים וארוכים שצבעיהם צבעי הסוואה.

     

    העיקרון השני הוא העיקרון הכוהני, ולפיו יש לפרוט כל רעיון לפרטים מדודים של חוקים. כמובן שהרב אבינר, בתפקידו ככהן, הוא שצריך להסביר ולהגדיר לנשים את סעיפי הצניעות שבשמירתם הקפדנית טמונה הברכה הכוהנית לסדר ולשלום עולמי.

     

    התורה הכוהנית בקו 402

    הוצאת "הקיבוץ המאוחד" שוכנת בפאתי בני ברק. ומאחר שביקרתי שם השבוע, עליתי על קו 402 של "אגד"

    בדרכי חזרה לירושלים. האוטובוס היה ריק, ואני התיישבתי וקיוויתי לנמנם.

     

    מהר הבנתי שהקו הזה לא מפספס אף סמטה בני-ברקית, ותוך דקות הוא התמלא נוסעים - כולם מלבדי חרדים. מתישהו הבנתי שהנוסעים מארגנים מיוזמתם את האוטובוס כ"קו מהדרין", ואני יושבת לבדי על ספסל ב"עזרת הגברים".

     

    לאחר זמן התיישבה לידי אישה חרדית אמיצה, ותוך כמה דקות התבקשנו על ידי נוסעת לעבור לספסלים האחוריים. "שהאוטובוס יהיה צנוע. גברים מלפנים ונשים מאחור". מילא אני, אבל גם החרדית שלידי סירבה להצעה בנימוס.

     

    המבקשת לא הרפתה: "לא אכפת לכן שבגללכן הקדוש ברוך-הוא עושה תאונות דרכים ואנשים נהרגים?" כך זכיתי להדגמה נוספת של התיאולוגיה הכוהנית: יש חוקים ברורים, יש שכר ועונש ידועים, ושום אסון לא יבלבל את תפיסת העולם המסודרת של המאמינים.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    "מציאות ובדיה" (טוקבק 45 מהשבוע שעבר) כתב: "...כשאני חושב על אגדות ילדותי, תמיד היה לי ברור איפה

    עובר הגבול בין הבדיה למציאות. אני לא מעז לחשוב על אפשרות שבה המכשפה מעמי ותמי הייתה מציאות מוחשית עבורי. זה ללא ספק לא היה מיטיב עם בריאותי הנפשית. המשחק בין בדיה למציאות אותו משחקות הדתות השונות הוא ללא ספק מרתק ומעשיר. אך זהו גם משחק מסוכן מאין כמוהו".

     

    "מציאות ובדיה" יקר, אני לגמרי מסכימה אתך, ויחד עם זאת חושבת שכולנו נמצאים במשחק המסוכן והמרתק הזה. מתי אנחנו מרחיקים מעצמנו את המציאות, ומתי אנו מתערבים בה ולוקחים אחריות? מתי אנו "חיים בסרט", ומתי אנחנו מסכימים לראות את הדברים לאשורם?

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גיל יוחנן
    עלבון. הרב שלמה אבינר
    צילום: גיל יוחנן
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים