שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא נוח: הבן אנס את אביו, הנכד נענש
    המין האנושי חטא שוב ושוב, ואז בא המבול שמחק הכל - והאנושות חזרה לנקודת האפס. אין פלא שקשה להיות אופטימיים למקרא ההתחלה הזו: נוח נוטע כרם ומשתכר, בנו פוגע בו מינית - וצעיר הנכדים מקבל את העונש. אבל הסבל, שהוא נחלת האנושות, יכול להיות מצע משותף לחמלה ולאהבה אנושית, ולא אות פתיחה למאבק נוסף

    נמאס לאלוהים

    בדור הראשון של האנושות אח קם באחיו ורצחו. אחר כך בנו בני האדם מגדל שאיים להגיע לשמים, אחר כך התהוללו בני האלוהים עם בנות האדם. אחר כך נמאס לאלוהים, והוא החליט להרוס את הגלמים שקמו על יוצרם.

     

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

    אבל לאלוהים כאב הלב. הוא לא באמת היה מסוגל להרוס יצירה שבנה במשך שישה ימים, ואחר כך צמחה וגדלה וקרו בה כל כך הרבה דברים מפתיעים. אולי הוא רצה לראות לאן זה עוד יגיע. אז הוא השאיר תיבה אחת עם גבר אחד ואישה אחת ושלושה ילדים וזוגות-זוגות של חיות.

     

    מה שאלוהים לא לקח בחשבון

    אלוהים לא הבין באיזו מהירות המשחק שבנה ישוב להשתולל, למרוד בחוקים ולהשחית את דרכו. בעוד אלוהים מצייר לנוח את הקשת המרגיעה, אחזה ידו של נוח באת החפירה, ובמהירות בלתי נתפסת הוא נטע כרם, קטף את פירותיה, הכין יין, שתה ממנו והתגלגל שיכור על האדמה הבוצית של המבול.

     

    שלוש חידות

    "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ" (בראשית ט', כ"ב). גילוי העריות שלפנינו מתואר בקצרה ובאופן חידתי. ראשית, מה ראה חם – האם הוא ראה את אביו עירום, או שהמספר מבקש לרמז על מעשה מיני שעשה באביו? שנית, מדוע חם "רץ לספר לחברה"? ולבסוף, מדוע מכונה חם "אבי כנען"?

     

    פרשת נוח על הבמה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בהמשך פרשת "נח" נלמד שלחם יש ארבעה בנים - כוש, מצרים, פוט וכנען, הצעיר שבהם. מדוע מקוללים בנים על חטאי אבותיהם, ומדוע נבחר לקללה דווקא בן הזקונים?

     

    מלכלכים על כנען

    דווקא לשאלה האחרונה קל לקבל תשובה מהמקרא עצמו. כנען היא הארץ שאליה נודד אברהם ואותה מבטיח אלוהים לבניו. אלא שהארץ היא מתנה מורכבת, שכן היא לא באמת פנויה למסירה, ובבוא בני ישראל ממצרים לכנען, הם יאלצו לנהל מלחמות קשות עם עמי כנען שלא יתנדבו להסתלק ממנה.

     

    סיפור חטאו של חם שהופך במחי ייחוס לסיפור חטאו של כנען, מציע הצדקה למלחמות הכיבוש. הכנענים הם הילדים הרעים של המקרא, הם אלה שמיד לאחר המבול הציצו לאבא נוח, ומי יודע מה עוד עשו, ומה יעשו עם לא נשמידם מעל האדמה הזו. מזכיר לכן משהו?

     

    ומדוע חם "רץ לספר לחבר'ה"?

    אולי בשביל לייצר אפשרות להשוואה. השחרת פניו של חם תזכה לחיזוק אם נוכל להראות עד כמה אחיו היו צדיקים. מכירות את זה שהורים נוזפים בילד על ידי השוואתו השלילית לאחיו? אז גם המקרא, וגם כאן.

     

    אם שם ויפת היו עושים כמעשה חם, או אפילו נותרים אדישים נוכח התנהגותו, היינו יכולים לחשוב שכל המשפחה מפוקפקת, ואולי זה בכלל באשמת ההורים, או בגלל טראומת המבול. אבל כאשר צדיקותם של שם ויפת מתוארת בפירוט ובהדגשה, זוכה הרשעתו של חם לאישור (בראשית ט', כ"ג): "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחורַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ".

     

    הנה, יש ילדים טובים ויש ילדים ממש רעים, ולכן יש כיבוש מוסרי ואפשר להשתמש בהיסטוריה בשביל להצדיק הכול, אפילו ג'נוסייד.

     

    מה עשה חם לנוח?

    המקרא לא משיב על כך, וחז"ל ששים על הפירצה הסיפורית ומשלימים את החסר באגדה (בבלי, סנהדרין ע ע"א. מתורגם): "רב ושמואל – אחד אמר: סרסו, ואחד אמר: רבעו. מי שאמר 'סרסו' – מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי. ומי שאמר 'רבעו' – למד (הקיש) 'וירא', 'וירא', כתוב כאן 'וירא חם אבי כנען את ערוות אביו, וכתוב שם (במעשה דינה): 'וירא אותה שכם בן חמור... וישכב אותה".

     

    שתי האפשרויות לא מלבבות – סירוס, או אונס.

     

    ומדוע יסרס חם את אביו?

    אגדה אחרת מספרת שכך הסביר חם לאחיו את היגיון הסירוס (בראשית רבה נוח, ל"ו): "אדם הראשון – שני בנים היו לו, ועמד אחד מהם והרג את חברו, וזה יש לו שלושה, והוא מבקש לעשותן ארבעה".

     

    ילדים זוגיים זה לא טוב, טען חם בפני אחיו, והביא לראיה את תקדים קין והבל. שני אחים לא יכולים לשמור על עצמם מפני שני אחים רצחניים. צריך שני אחים טובים שיצילו את המשפחה מפני טירוף של אח בודד, אמר חם, ופנה לסרס את אבא.

     

    ולאנוס את אבא?

    את זה לומדים מההיקש בין המילה "וירא" הכתובה במעשה חם, לאותה מילה הכתובה בסיפור אונס דינה. כיוון שה"וירא" של אונס דינה מלמד על הדרך הקצרה בין ראייה רעה לאונס, יש ללמוד שכך קרה גם באירוע הראייה האסורה של חם.

     

    קשה להתלהב מהסיפור הזה

    המטרה שבה מבקש הסיפור שלפנינו לפגוע, איננה חם אלא כנען. משום כך נאמר שברגע שנח התפכח מיינו וגילה (את הסירוס או את האונס), הוא התעלם מבנו האלים וקילל את צעיר נכדיו (בראשית ט', כ"ה): "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו".

     

    קשה לאהוב את הסיפור הפותח את עידן קץ המבול, וקשה להיות אופטימי לאחר קריאתו. אבל סיפורים מכאיבים הם סיפורים מלמדים ומעוררי מחשבה. האירועים בסיפור זה מעוותים מהמסד עד הטפחות. לא רק החוטא מעוּות, גם אביו הבוחר לקלל את נכדו לא נראה כמודל מרגיע לאבי האנושות. אבל זה מה שיש. אל המקומות האלה מנהל אותנו הפחד.

     

    כולם סובלים

    בחירת הדרשן ללמוד על מעשה חם ממעשה דינה, קושרת בין אונס לאונס והיא מבקשת ללמד שכולן וכולם סובלים, ואפשר להקיש מסבל אחד על משנהו.

     

     (ציור: Stepanovitch Ksenofontov) (ציור: Stepanovitch Ksenofontov)
    (ציור: Stepanovitch Ksenofontov)

     

    לא פעם אנו נתקלים במאבקים סביב שאלת הזכות לסבל. נשים נאנקות תחת עולם יומיומי של אפליה ופגיעות מיניות, ולמולן גברים מגיבים בטענה: "גם בנו פוגעים", ונשים משיבות להן: "זה בקושי קורה לגברים, זה לא נחשב".

     

    הפלסטינים אוחזים בנכבה, והיהודים משיבים להם בטראומת השואה ולהיפך, כאילו ההכרה בסבל היא מאגר מוגבל שיש להתחרות עליו.

     

    הפרשה הראשונה בתורה מספרת על רצח במשפחה, והפרשה השנייה מספרת על פגיעה מינית של בן באביו השיכור. בעוד כמה פרשות נקרא על אונס דינה. כולן וכולם (גם) סובלים, כל אחת ואחד בדרך אחרת. הסבל, שהוא נחלת האנושות, יכול להיות מצע משותף לחמלה ולאהבה אנושית, ולא אות פתיחה למאבק נוסף.

     

    הודעת ההתפטרות של ארי שביט

    שמחתי (אם אפשר לקרוא לזה כך) כשקראתי את החלקים שפורסמו מתוך הודעת ההתפטרות של ארי שביט. אני לא בוחנת כליות ולב, אף אחת לא. זו גם לא משימתנו הדתית. התרבות היהודית מעניקה מקום מרכזי לאמונה באפשרות התשובה, ואני אוהבת אותה גם בשל כך. מאפיינים חשובים של תהליך זה הם "הכרה בחטא" ו"קבלה לעתיד", שניהם נמצאים במפורש בדבריו.

     

    ומה עם הדרישה שלא ישוב לעשות כן? אי אפשר לבדוק זאת, ועל כן זה לא תפקידנו. את הבדיקה הזו תעשה היושבת במרומים. אך אם נבחר לפקפק בדברי תשובה של חברות וחברי הקהילה – נכרות במו ידינו את ענף התשובה שעליו כולנו יושבות. אני מעדיפה להאמין בתשובה ובעושותיה.

     

    וחשוב מכל – אחד מיסודות התשובה הוא ההבנה שהסליחה נמצאת אך ורק בידיה של הנפגעת. זו לא רק הלכה, אלא גם הבנה מעמיקה של תהליך השיקום. השליטה על התהליך, על ראשיתו, ובעיקר על התפתחותו וסיומו - חייבת להיות בידי הנפגעת.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    שנים רבות שאני כותבת כאן, ובכולן בחרתי שלשון ה"סתמי" שלי תהיה לשון זכר. בראש השנה קיבלתי על עצמי להתחיל לכתוב בלשון אישה. אז כפי שנאמר במסמכים רשמיים: "הטקסט מתייחס לנשים ולגברים כאחת. הבחירה בלשון אישה נעשית מטעמי נוחות (ותיקון עיוות)".

     

    ובשבוע שעבר כתבה מגיבה 68: "כל זה פולקלור נחמד, אבל לא חבל לבזבז עליו את הטור השבועי?"

     

    ובכן, אינני יודעת אם התכוונת לתורה כולה או באופן ספציפי לסיפורי לילית. בכל מקרה, פולקלור במשמעותו המילולית הוא "ידע העם", ומבחינתי כל התורה כולה היא פולקלור. אלא שפולקלור הוא עבורי לא בילוי "נחמד" לשעות הפנאי, אלא דרך להכיר את הכוחות הפועלים בנו, את האמונות ואת הערכים שבהם בחר העם, והם שהביאוהו עד הלום. זה חשוב לי, ומה חשוב לך?

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים