שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    סיפורה של האונייה פנצ'ו: "האיטלקים הצילו את חיינו"

    חיים פרקש ועוד 500 יהודים שניסו להימלט מאירופה הבוערת, מצאו עצמם באוניית מעפילים טובעת, נסחפו לאי בודד, ניצלו ושוב גורשו עד שהגיעו למחנה מעצר. חיים פרקש, מאחרוני הניצולים שהיו על האונייה, מספר סיפורה הלא ייאמן של ה"פנצ'ו" - ושל גבורת המצילים האיטלקים, והניצולים שלא ויתרו על אמונתם גם ברגעים הקשים

    תמונות משם: פרקש זוכר בבהירות את התפילות המרגשות של יום כיפור שבהן השתתפו כל הניצולים ()
    תמונות משם: פרקש זוכר בבהירות את התפילות המרגשות של יום כיפור שבהן השתתפו כל הניצולים

     

    מדי שנה ב-27 בינואר, יום השואה הבינלאומי, מתקיים טקס צנוע בפרמונטי שבדרום איטליה. למקום נוהרים תושבי האזור ותלמידי בתי הספר, המציינים את מבצע ההצלה של מאות יהודים ממוות בטוח: 500 יהודים, אם נדייק, שנמלטו מצ'כוסלובקיה בספינת המעפילים פנצ'ו.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>  

     

    חיים פרקש - אחדהניצולים האחרונים מהאונייה פנצ'ו שחי היום - היה רק בן 11 כשעלה על סיפונה. ילד חרדי, בן לחסידי סאטמר שנולד ב-1929 בעיירה חוסט שבצ'כוסלובקיה. לאביו שלמה הייתה חנות עורות, ואמו זהבה הייתה עקרת בית. בשנת 1933, כשרוחות רעות מנשבות כבר באירופה, קבעו בני הזוג שהאב ייסע לארץ ישראל, וכאשר יגיע לשם, ידרוש מהבריטים לאפשר לרעייתו ולבנו היחיד להצטרף אליו ל"איחוד משפחות".

     

    קראו עוד בערוץ היהדות:

     

    החלק הראשון עבר בהצלחה. שלמה פרקש הגיע לארץ. אבל כאשר שלח את האישורים הנכספים, טענו השלטונות כי לא מדובר במסמכים אותנטיים. כך נאלצו האם ובנה בן הארבע, שנותרו ללא מפרנס, לנדוד בין הדודים. "אני משוכנע שלאמא היה קשה מאוד, אבל לי היה טוב מאוד", מספר פרקש. "במקום להיות בן יחיד, היו לי 'אחים ואחיות'. גם העובדה שהייתי ילד די פרוע ולא ממושמע, לא הקלה עליה".

     

    הפעם הראשונה שבה נתקל באנטישמיות הגוברת באירופה, הייתה בכיתה ב', כאשר אחד הגויים צעק לעבר הילד חובש הכיפה ובעל הפאות: "זי'ד, לך לפלסטינה". האם זהבה הבחינה בסכנה המאיימת על יהודי אירופה, והצליחה להשיג מקום על האונייה "פנצ'ו" שהייתה אמורה להפליג לארץ ישראל.

     

    "גרוטאה עתיקה"

    האמת שהכינוי אונייה הוא סופרלטיב לגרוטאת המתכת במשקל 279 טון, שנבנתה במספנה בריטית בסוף המאה ה-19, ונרכשה בזול על ידי על ידי התנועה הרוויזיוניסטית. כלי השיט הזה שבמקור נועד לנוע במים המתוקים והשלווים של נהר הדנובה, נדרש לצאת למסע מסוכן. ב־18 במאי 1940 עזבה ה"פנצ'ו" את נמל ברטיסלאבה (כיום סלובקיה), כשעל סיפונה כ-500 גברים, נשים וילדים.

     

    "לפנצ'ו לא היה סיכוי לחצות את הים השחור והים התיכון, כי או שהאוניה הייתה מתפרקת וטובעת, או שהייתה נפגעת מהמוקשים או מאוניות הקרב של הגרמנים". ה"פנצ'ו" יוצאת לדרכה האחרונה, לפני שטבעה ()
    "לפנצ'ו לא היה סיכוי לחצות את הים השחור והים התיכון, כי או שהאוניה הייתה מתפרקת וטובעת, או שהייתה נפגעת מהמוקשים או מאוניות הקרב של הגרמנים". ה"פנצ'ו" יוצאת לדרכה האחרונה, לפני שטבעה

     

    "מאחר והיה מדובר בספינה קטנה מאוד, לכל נוסע היו בקושי 60 ס"מ", פרקש מספר. "אני בטוח שלמבוגרים היה קשה מאוד, אבל אני הייתי מאושר מהחוויה. ראוי לציין שגם בתנאים הקשים הנוסעים, שרובם היו דתיים, הקפידו לקיים תפילות במניין. לגבי אוכל כשר לא הייתה בעיה, כי כמעט ולא היה מה לאכול. בקושי לחם וקצת גבינה".

     

    למרות שהמלחמה באירופה הייתה בעיצומה, הורשתה הספינה לנוע לאורך הדנובה, מאחר והניפה את דגל בולגריה ולנוסעיה היו דרכונים של פרגוואי. עם זאת, כאשר הספינה ביקשה לעגון לאורך הדנובה במדינות רומניה, בולגריה ויוגוסלביה, הבהירו השלטונות ליהושע הלוי, מארגן השיירה ומפקד ה"פנצ'ו", כי עליהם להמשיך בשיט לאלתר, ואף מנעו רכישת מזון. למרבה המזל, הקהילות היהודיות מבולגריה ויוגוסלביה, יחד עם ארגון הג'וינט, סיפקו לאונייה מעט דלק ואוכל.

     

    סוכה מעשבים

    ב־21 בספטמבר הפליגה "פנצ'ו" לים השחור במטרה להגיע לארץ ישראל, אלא שדוּד הקיטור של האונייה התפוצץ, וכלי השיט נסחף במים, עד שהתרסק ב-9 באוקטובר אל הסלעים אשר בפאתי האי כמילי, השוכן בים האגאי.

     

    רגעי הטביעה של ה"פנצ'ו" ()
    רגעי הטביעה של ה"פנצ'ו"

     

    הימים היו בין כֶּסא לעשור. פרקש זוכר בבהירות את התפילות המרגשות של יום כיפור שבהן השתתפו כל הניצולים, כולל המעטים שלא שמרו מצוות. הצום באותה שנה היה ברירת המחדל של כל הניצולים, מאחר ועל האי הבודד היו רק סלעים ולא היה מה לאכול או לשתות, למעט המעט שניצל מן הספינה הטרופה.

     

    כשהוא נשאל אם לא פחד ממוות ברעב ובצמא על האי הבודד, פרקש פורץ בצחוק ואומר: "אני בטוח שאמא וכל המבוגרים היו מודאגים ופחדו, אבל אני הייתי מאושר. כל היום רצתי ושיחקתי עם הילדים על האי. כשהגיע סוכות, לא היה ממה לבנות סוכה כי לא היו במקום עצים. אבל היו כמה עשבים ושיחים שאותם המבוגרים תלשו, ומהם הכינו סוכה קטנה, נמוכה אך כשרה. אני זוכר איך חלק מהאנשים נכנסו לסוכה הקטנה, אכלו קצת, בירכו, ומיד יצאו".

     

    המבוגרים שהיו פחות מאושרים מהחוויה, הכינו מסדינים את הסימון SOS, ובלילות הדליקו מדורות, בתקווה שמישהו יזהה אותם וישלח עזרה. עשרה ימים לאחר שעלו על האי הבודד, זוהו הניצולים על ידי מטוס סיור איטלקי שהיה באזור, ושתי אוניות איטלקיות מהאי רודוס הגיעו כדי להציל את היהודים.

     

    הגרמנים דרשו, האיטלקים התעקשו

    בתחילה הועברו הניצולים למגרש כדורגל ברודוס, שעליו הוקמו אוהלים. בשל הקור והגשמים נפטרו חלק מהניצולים. תושבי רודוס, שבעצמם היו רעבים, טענו שאין להם מספיק אוכל ודרשו מהאיטלקים לקחת את ניצולי פנצ'ו.

     

    "ראוי לציין שגם בתנאים הקשים הנוסעים, שרובם היו דתיים, הקפידו לקיים תפילות במניין". נוסעי ה"פנצ'ו" מתפללים ()
    "ראוי לציין שגם בתנאים הקשים הנוסעים, שרובם היו דתיים, הקפידו לקיים תפילות במניין". נוסעי ה"פנצ'ו" מתפללים

     

    כעבור שנתיים נכנעו האיטלקים, והעבירו את הפליטים למחנה "פרמונטי די טרזיה" שבדרום איטליה. הגרמנים שהיו בני ברית של ממשלת איטליה הפשיסטית, דרשו להסגיר לידיהם את הניצולים, כדי לשלוח אותם למחנות ההשמדה בפולין. באופן מפתיע, למרות שאלפים מיהודי איטליה הושמדו בשואה, השלטונות האיטלקיים התעקשו - וניצולי הספינה פנצ'ו נשארו מוגנים במחנה המעצר "פרמונטי".

     

    פרקש מספר על זכרונות טובים מהימים במחנה, על אף המחסור: "היו לנו בתי ספר שבהם למדנו עברית, תנ"ך היסטוריה וגאוגרפיה של ארץ ישראל. מאוחר יותר, התברר לי שהעברית שלי הייתה כה טובה, עד שהכינוי שלי היה 'יענקי', כי במקום להגיד 'בגלל ש', הייתי אומר 'יען-כי'".

     

    אבל הרעב כרסם בניצולים. אנשי הכפרים קלבריה וטארסייה הסמוכים למחנה "פרמונטי", עבדו בהחלקם כשומרים מקום. הם סבלו גם כן מהרעב – אך ניסו לסייע לפליטים ככל יכולתם, וחלקו עימם את פיתם.

     

    "בספטמבר 1943 פלשו הבריטים לדרום איטליה, ובאוקטובר הם הגיעו לאזור שלנו", מספר פרקש. "השומרים האיטלקים פחדו שמא הגרמנים הנמלטים יפגעו בנו, אז הם פתחו את שערי המחנה, והציעו לנו לברוח להרים למספר ימים, עד שהבריטים יגיעו".

     

    עצורים, עד ששרת ביקר במחנה

    כשהבריטים השתלטו על האזור, היהודים שניצלו בעור שיניהם מהצורר הנאצי, נדהמו לגלות כי יחד עם הכוחות היו גם חיילי "הבריגדה היהודית". הבריטים גם הציעו לצעירים בגיל גיוס להצטרף למאבק בגרמנים.

     

    מי שהרים את הכפפה הוא מרדכי שוורץ, שנולד ב-1922 בצ'כוסלובקיה, וממש ברגע האחרון קיבל כרטיס כניסה לחיים על סיפון הפנצ'ו. נכדו, איתן שגב, מספר כי סבו חשב שבני משפחתו שנותרו מאחור עדיין בחיים, ולכן הוא התגייס ל"בריגדה הצ'כית", במטרה להיות בין משחררי המולדת.

     

    לרוע המזל חלה שוורץ במלריה, ונשלח לטיפול באנגליה. למרבה המזל, אסתר, האחות שטיפלה בו, התאהבה בצעיר האידיאליסט, ולכן אחרי שהחלים ולפני שיצא להשתתף בכיבוש נורמנדי, השניים התחתנו ובהמשך עלו לארץ ישראל.

     

    "גם אחרי שהבריטים השתלטו על דרום איטליה, הם הכריחו את ניצולי הפנצ'ו להישאר במחנה, עד שבאפריל 1944, ביקר משה שרת במקום, והשיג מהבריטים אישור מיוחד להעלות את הניצולים לארץ", מספר שגב.

     

    "חשוב לדעת שהפנצ'ו שטבעה ליד אי, למעשה הצילה את חייהם. לפנצ'ו לא היה סיכוי לחצות את הים השחור והים התיכון, כי או שהאונייה הייתה מתפרקת וטובעת, או שהייתה נפגעת מהמוקשים או מאוניות הקרב של הגרמנים. רק העובדה שהם הגיעו לאי והאיטלקים הצילו אותם, אִפשרה להם לשרוד, ובהמשך לעלות לישראל".

     

    חילונים, דתיים וחרדים יחדיו על האוניה

    ניצול נוסף מה"פנצ'ו" הוא יהודה שפיגל (87) אף הוא בן למשפחה דתית מברטיסלבה. "בצעירותי הייתי בבית"ר, ואחותי שושנה הייתה מזכירה-מתנדבת שסייעה ליהושע ציטרון, לימים יהושע הלוי, מי שכיהן כנציב בית"ר בסלובקיה", הוא מספר. "במסגרת הפעילות שלו, הלוי ארגן את נסיעתה של הפנ'צו לארץ ישראל, ועימו נסעו מזכירתו שושנה, אחיה אלכסנדר וגם האח הצעיר - אני".

     

    ההורים ואח נוסף שהעדיף להישאר עם ההורים, נספו בשואה. שני אחים נוספים, ניצלו. "יהושע הלוי היה כריזמטי. לכולם היה ברור שהוא המפקד. גם אז וגם בדיעבד, היה ברור לכולם שהוא שולט במצב. חשוב לציין כי בניגוד לאחרים באותה התקופה, יהושע הלוי הקפיד להיות מעל הקטנוניות המפלגתית. הוא העלה לספינה גם דתיים וגם חרדים וגם חילונים. גם אנשי בית"ר, וגם אנשי 'מזרחי' ו'השומר הצעיר'".

     

    אגב, כאשר הניצולים הגיעו למחנה פרמונטי, הלוי החליט לשאת לאישה את מזכירתו שושנה, באירוע מרגש מאוד. בני הזוג עלו ארצה, ולפני מספר שנים הלכו לעולמם. שפיגל מספר כי את סוף השבוע האחרון, ניצל עם רעייתו, יפה, כדי לפגוש את ארבעת הילדים ותשעת נכדיהם, ולספר את סיפור ההצלה המופלא של הפנצ'ו.

     

    מפעל חייו: הנצחת ההעפלה

    11 שנים לאחר שבני משפחת פרקש נפרדו, וארבע שנים לאחר שהאם והבן יצאו למסע המפרך, התאחדו השלושה בתל אביב. חיים עזר לאביו בעסק שפתח לכלי מתכת ביפו, ובהמשך התגייס לאצ"ל, ועם פירוקו - לגדוד אלכסנדרוני. הוא היה מראשוני החבלנים של צה"ל, שירת כחייל קרבי בכל מלחמות ישראל, כולל בקרבות חאן יונס בששת הימים. "אבל במלחמת יום כיפור, הם החליטו שאני כבר מבוגר", הוא מגחך.

     

    "צריך להנציח את העלייה גם כדי שלא נשכח, וגם כדי שלא נצטרך לעשות זאת שוב". חיים פרקש (צילום: דביר להר) (צילום: דביר להר)
    "צריך להנציח את העלייה גם כדי שלא נשכח, וגם כדי שלא נצטרך לעשות זאת שוב". חיים פרקש(צילום: דביר להר)

     

    הוא נשא לאישה צעירה צברית, המשיך לעבוד בעסק הברזל המשפחתי, ולבני הזוג נולדו חמישה ילדים, 15 נכדים והם עדיין מתגוררים בדירתם בתל אביב. למרות שהוא בן 87, פרקש נמרץ ועסוק: "אני לא מפסיק לעבוד – אני פועל להנצחת העלייה הבלתי-לגאלית והאצ"ל. בין השאר, דאגנו להקים בנתניה, שבה גרו רבים מיוצאי בית"ר, את כיכר פנצ'ו, ואנדרטה שעליה חרותים שמות המעפילים".

     

    כי הוא ואחרים עמלים על הפקת סרטים וספרים בנושא, וכשהוא נשאל מה מניע אותו, משיב פרקש בהתרגשות: "צריך להנציח את העלייה גם כדי שלא נשכח, וגם כדי שלא נצטרך לעשות זאת שוב".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים