בצל האב: החיים של ילדי הרבנים
בתו של הרב שג"ר האמינה במשך שנים שאביה מעדיף את תלמידיו, בנו של הרב פרומן בעט בכל האידיאלים שלו - עד שחזר, ואילו בתו של הרב דרוקמן המשיכה את דרכו. ד"ר שולמית קיציס, בת של רב, ביקשה לבדוק את חוויותיהם של ילדי הרבנים הידועים. מה שהחל כדוקטורט, הפך לספר - וראיונות מרגשים
במגזר הם נחשבים בנים של סלבריטאים, ולחיים עם האב המפורסם יש השלכות ומחירים גם בטווח הרחוק. שיבי פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן ז"ל; הרבנית ברוריה ביננפלד, בתו של הרב חיים דרוקמן וד"ר שולמית קיציס מספרים ל-ynet על מערכת היחסים המורכבת והמאתגרת של חייהם.
<<הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק >>
זה התחיל מסקרנות: "האם החיים שלהם דומים לחיים שלי?" ד"ר שולמית קיציס (40) – בתו של הרב שג"ר ז"ל – חקרה את החיים של ילדי הרבנים: האתגרים, המחירים וההשלכות. מה שהחל כדוקטורט לפני כעשור, הפך לספר "דמות דיוקנו: אבות ורבנים בציונות הדתית בעיני ילדיהם" (הוצאת "רסלינג").
קראו עוד בערוץ היהדות :
- צדקה במרוקו: הישראלים שמחלקים מזון למוסלמים
- "גדלתי בעולם מזרחי שלא הייתה בו שנאה"
- איפה קונים שחצנות?/
פרופ' רוחמה וייס
קיציס טוענת כי לא חשבה בתחילה על המימד האישי בהחלטתה לכתוב את הדוקטורט על אנשים שחיים את החיים "שלה". "זה נשמע מאוד מיתמם, אבל ככה זה יצא", היא אומרת. "אני זוכרת ששיתפתי את אבא שלי בנושא שבחרתי, וגם הוא התעלם מהעובדה שהוא רב ואני בת של רב. אבל מאוד סיקרן אותי לראות אנשים שהגיעו ממקום דומה לשלי, ולאן החוויה הזו לקחה אותם. כמו בפגישת מחזור שתמיד יש בה מימד ההשוואתי".
"טלפונים זה תמיד לאבא"
קיציס, מרצה במחלקה לחינוך באוניברסיטת "בר אילן" וגם יועצת חינוכית ומנחת קבוצות, גדלה בצלו, או לאורו, של אביה המנוח, הרב שמשון גרשון רוזנברג (שג"ר), מהוגי הדעות החשובים בזמננו, שהלך לעולמו לפני כעשור. הייחוס שלה סייע, ללא ספק, בהסרת מחסום החשדנות של ילדי הרבנים. "זה שידעו שאני באה 'מפנים' ומבינה את הרגישות, נתן להם את היכולת לבטוח ולפתוח".
מה בעצם חיפשת במחקר?
"הסתכלתי על הכול דרך חיי היומיום של הילדים: מערכות היחסים בבית, ומה אפיין אותן. למשל, יותר ממרואיין אחד תיאר את הבית כמקום ציבורי, שבו רבים הנכנסים והיוצאים. הילדים צריכים להיות 'בתפקיד': לענות לטלפונים, להכניס אנשים, להעביר מסרים.
"מישהו תיאר זוג שנכנס לבית להתייעצות, והוא שמע את הצעקות המחרידות האחד על השני. הילדים לא 'שומעים'. הם חונכו ללכת למטבח, להדליק את הרדיו ו'לא להיות שם' למרות שהם שם. אחד המרואיינים סיפר לי שעד היום הוא לא מסוגל לענות לטלפונים. מעין תגובה פבלובית כזו, כי טלפונים זה תמיד לאבא. זה לא קשור אליו. המציאות היא מציאות של מרחב ציבורי בתוך מה שאמור להיות מרחב פרטי".
"הרבה שנים רציתי להיות בן"
לדברי קיציס גם הציפיות מצד הסביבה יצרו מורכבות, וזו לא פסה עם השנים: "הפרק הראשון בספר עוסק בחוויית 'הבן-של', שלא מאוד שונה מחוויה של בנים של מפורסמים אחרים. זו חוויה שעשויה להיות בעת ובעונה אחת גם מאוד מעצימה, וגם פוגענית ומשפילה. למשל, בן של רב שמתקשר להזמין צימר בצפון, וישר מזהים אותו. מצד שני, זו חוויה מרוקנת של שקיפות. כאילו שרואים דרכי. מזהים אותי, אבל לא בזכות מה שאני, אלא כמישהו חלול שדרכו משתקף מישהו אחר. גיליתי שבסופו של דבר, הדימוי הרבה יותר מורכב ממה שמוצג בתקשורת – 'הבן המורד' מול 'הבן הממשיך', או הטוב מול הרע".
בסרטו של הרב מרדכי ורדי, "לרדוף אחר הצל", מספרת קיציס על האתגר האישי בחיים לצד אביה: "הרבה שנים רציתי להיות בן, כדי שתהיה לי את הפריבילגיה לקבל יותר תשומת לב. אחי היה לומד עם אבא, אבל זה היה משהו מאוד טעון ומתוח. זו לא הייתה חוויה כיפית".
גם את הבית היא מתארת כמקום שחולק ל"היכל" של אבא - המול המרחב המשפחתי שכמו נותק ממנו: "היה מידור. היה 'היכל האור' שהיה מסודר, שקט, עם שטיחים - ושם אבא היה מקבל תלמידים ולומד. והדירה למטה הייתה הבית, החיים. כמו הצנרת - והמים הזורמים. כמו האיד - והסופר-אגו".
קיציס מתארת חוויה של דחייה: "הייתה לי מחשבה שהוא תמיד העדיף את התלמידים, כי אותנו הוא זיהה עם עצמו. ובגלל שהיה קשה לו עם עצמו, אז היה קשה לו גם איתנו. בשבילו היינו כמו 'ייצוגים' שלו. הוא התייחס אלינו כמו אל הרחבה שלו. עם התלמידים זה היה משהו יותר מנותק, לכן הוא יכול היה להתחבר אליהם, לאהוב אותם. לאהוב את מה שהם עשו".
"הייתי מסומנת תמיד"
הרבנית ברוריה ביננפלד - בתו של הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת "אור עציון" וחתן פרס ישראל - לא ניסתה להימלט מהדימוי, ואדרבא, היא נושאת אותו בגאווה רבה. ביננפלד מנהלת לצד בעלה, הרב עוזי, את המדרשה לבנות "אורות עציון" (ששמה מרמז על הקירבה המשפחתית לישיבת-האב), והיא מרגישה כי רב היתרון על החיסרון.
"זו זכות וגם אתגר לגדול בכזה בית עם עוצמות, עם תפיסה של שליחות שתמיד מעמידה רף מאוד מאוד גבוה", הרבנית אומרת. "גם אם אהיה הכי בעלת חסד - אני לא אגיע לקרסוליים של אבא. זה פשוט לגדול עם דוגמה חיה של ערכים והתמסרות לזולת".
"כשעבדתי כסטודנטית במחלקה פסיכיאטרית, אז איך שהגעתי לשם, אמר לי פסיכולוג חילוני: 'אהה, את הבת של?' זה היה עבורי הלם. ואז הבנתי שלא משנה מה יקרה, גם אם אתחתן ויהיה לי שם משפחה אחר – תמיד יזהו אותי. זה משהו שצריך לחיות איתו בשלום".
איך זה לגדול כילדה בבית כזה?
"אבא שלי לא היה מעורב בחיים היומיומיים שלנו בכלל. אמא שלי עשתה הכול, כולל לכסח את הדשא ולקדוח בקירות. התפקיד של אבא היה להיות 'הרב', ואז חבר כנסת ואז ראש ישיבה, וזה היה טוטאלי. כנערה הייתי קובעת אתו בחצות הלילה. גם היום, כשהוא בן 85, אני מתקשרת ומתייעצת איתו רבות, אבל תמיד מאוחר בלילה".
בסופו של דבר, ביננפלד - כרבים אחרים - המשיכה במידה רבה את דרכו של אביה כרבנית וכמורת דרך רוחנית. אבל היא מרגישה שהתיאור הזה גדול על מידותיה: "אין לי לא את הכריזמה של אבא ולא את הידע התורני שלו. כמה אני למדתי תורה? אני לא מרגישה שיש לי את הכלים והיכולת".
ביצים על אחמד טיבי
"אני נושא את אבא בשני כובעים", אומר לי שיבי פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן ז"ל, רב היישוב תקוע, איש שלום והוגה דעות חשוב. "אבא היה קודם כל יהודי מיוחד ושונה ומוזר בלי קשר לתפקידו כרב. כל ילד מרגיש שההורים שלו מוזרים, אבל אצלנו זה היה אובייקטיבי.
"מצד שני, הוא היה בעל תפקיד, רב יישוב, אוטוריטה רוחנית. האבא היחיד שהוזמן לשאת דברים בבית הספר, בטקסים. בשנות ילדותי תמיד התפדחתי. הוא היה מנשק, ואבות אחרים לא. הוא היה עושה צחוקים, והורים אחרים לא. אנשים היו ניגשים אליו וחולקים לו כבוד, וזה רק היה מעצים את הפדיחה הטבעית שלי כילד".
"עברתי המון תהפוכות סביב המקום הזה, מולו. בהתחלה נאבקתי בזה. התנכרתי, בשנים האחרונות רציתי להמשיך את זה. זה לא סוד שחייתי הרבה שנים כחילוני לכל דבר ועניין. היחיד מבן עשרה אחים שבעט לגמרי בעולם הדתי, ניסיון שבוודאי קשור לתת לקונטרה למי שהוא היה. בגיל 15 הייתה לי בעיטה בעולם הדתי של אבא, אבל כבר מגיל 13 הייתה הבעיטה בעולם הפוליטי שלו. הייתי בנוער כ"ך, הייתי אופוזיציה לוחמת של הרעיונות הפוליטיים שלו. פעם הוא הזמין הביתה את ח"כ אחמד טיבי, ואני ארגנתי הפגנה וזרקתי עליו ביצים. ואבא? הוא היה גאה בי".
גאה במה?
"לכן גם לאורך שנות החילוניות שלי, הייתה בינינו מערכת יחסים מדהימה. אבא לא הפגין אף פעם, בשום צורה, שקשה לו עם החילוניות שלי, או שהוא מצר עליה. להפך, ראיתי את הערצה בעיניים שלו גם בשנים האלו לזה שאני חופשי ולא משועבד.
"מצד שני, אבא שלי היה אדם מאוד-מאוד דתי. כאנקדוטה, אסור היה לי לגעת ביין של הקידוש, כן? כי הייתי מחלל שבת. אבא היה מרחיק ממני את היין, ואני הייתי רודף אחרי הבקבוק, וזה היה בצחוק כזה. לא הרגשתי כעס או צער, אבל ההקפדה שלו על עצמו הייתה טוטאלית. זה לא שהוא ויתר לעצמו ולדתיות שלו ביחס אלי".
"כמו מים חודרים בסלע"
פרומן מציין כי בנקודה אחת אביו לא ויתר. "אבא היה מתקשר אלי בבוקר, והיה אומר לי, 'שיביל'ה, תכף עובר זמן קריאת שמע'. עכשיו איפה הייתי ואיפה קריאת שמע? חייתי כחילוני לכל דבר עם בחורות בדירה והכול, מה קשור קריאת שמע? זה היה כמו מים חודרים בסלע. זה היה מטריף לי את הצורה. הייתי צוחק, הייתי מתעצבן, הייתי אומר 'כן, כן'. היה ברור לו שאני לא קורא שום קריאת שמע, ובכל זאת. זה היה כמו קורבן התמיד שלו. תחושת האחריות הדתית שלו כלפי".
מתי חל המפנה?
"הייתי בצבא אחרי תקופה בכלא צבאי בגלל שטות דבילית. ופגשתי בחתונה את אחת האקסיות שלי, עם מטפחת כזו והכול, והיא התחילה לדבר איתי על אומן ו'רבנו', ומצאתי את עצמי אחרי שבועיים באומן. לא אמרתי לאף אחד שאני נוסע. עברתי שם חוויה מטלטלת. נסעתי לבד, חזרתי, נחתתי בחצות בנתב"ג, והרכב הצבאי שלי חיכה לי שם.
"אמרתי לעצמי שאני אוריד את הכיפה והציצית בירושלים, אבל זה לא קרה. אז אמרתי לעצמי שאסע לאבא ואמא בתקוע, ואוריד את זה בדרך. פשוט לא יכולתי לסבול את המחשבה שהוא יראה אותי עם כיפה וציצית. ואז בשער היישוב, בשתיים בלילהי אבא חיכה לי. נתפסתי על חם. עד היום אין לי מושג איך הוא ידע, אף אחד לא היה אמור לדעת. אני לא ידעתי. אבל אבא עמד וחיכה לי שם, והרס לי את כל התוכניות. יכול להיות שהייתי מוריד, וזהו. לכי תדעי. אבל אבא חיכה לי בשער, ושם קרה השינוי".
"אצלנו בבית לא היו מדברים על דברים, וכך לא שאלתי אותו אף פעם איך הוא ידע שאגיע. כשהוא נפטר, התחלנו לשמוע את הרכילויות שמישהו ראה אותי עם כיפה, ואז אבא עמד כל הלילה מול ארון הקודש בישיבה והתפלל. ובשתיים בלילה הוא חיכה לי בלי שאני עצמי ידעתי שאהיה שם".
