בכל זאת הפצצנו למרות הכול
ידיעת זהב שהביא המוסד על הקמת כור גרעיני בסיוע צפון קוריאה גרמה לשעון החול להתהפך: למרות מחלוקות בתוך הצמרת הפוליטית, אזהרות של גופי הביטחון ולחץ מסיבי אך עקר על האמריקנים לשתף פעולה – המבצע הושלם בתוך חצי שנה. מאחורי הקלעים של תקיפת הכור בדיר א-זור
בלילה שבין 5 ו-6 בספטמבר 2007 ירד ראש הממשלה אהוד אולמרט לבור של חיל האוויר בבסיס הקריה בתל אביב. לידו ישבו שר הביטחון הטרי יחסית אהוד ברק, שרת החוץ ציפי לבני ונציגים משירותי הביטחון השונים. מעט לפני חצות המריאו מבסיס חצרים ומבסיס רמון שבדרום ארבעה מטוסי F-15 וארבעה מטוסי F-16, והמטרה המסומנת במחשביהם היא בניין ריבועי מבודד במדבר בצפון-מזרח סוריה. הם טסו צפונה לאורך הים התיכון ואז פנו מזרחה על קו הגבול בין סוריה לטורקיה. בין 0:40 ל-0:53 חזרו הטייסים על שם הקוד "אריזונה", ואז הוטלה תחמושת במשקל 24 טונות על "אל-כיבאר", כור גרעיני שהקים בשאר אסד באזור דיר א-זור - בסיוע צפון קוריאה ובהכוונתה, תוך הסתרתו מעיני העולם. הכור הוחרב. כל הטייסים שבו בשלום. תוכנית הגרעין הסורית הושמדה. מבצע "מחוץ לקופסה" הושלם. המזרח התיכון, אולי העולם כולו, משחרר היום אנחת רווחה רטרואקטיבית.
עשור חלף מאז ובמהלכו מיאנה ישראל באדיקות לקבל אחריות רשמית על המבצע - עד החלטת הצנזורה השבוע להתיר את הפרסום. זה היה (עוד) מקרה קלאסי של מדיניות העמימות החמקמקה של ישראל בסוגיות ביטחוניות, שלפיה לא מצהירים ולא לוקחים אחריות, אבל אפשר לקרוץ מדי פעם: זמן קצר לאחר התקיפה, לקראת ראש השנה, התקיימה במשרד הביטחון הרמת כוסית חגיגית במיוחד, עמוסה חיוכים ורמזים, במעמד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי; בריאיון טלוויזיה בערוץ 1 פלט ראש האופוזיציה דאז ח"כ בנימין נתניהו - במכוון או שלא - שעודכן בתקיפה המוצלחת; וחודש אחרי השמדת הכור הותר לפרסם שישראל תקפה בעומק סוריה, אולם היעד נשאר עמום.
אלא שהעיתונות העולמית, וגם גורמים מדיניים אמריקניים, שמן הסתם אינם כפופים לצנזורה הישראלית, לא יישרו קו עם האיפוק שגזרה על עצמה ירושלים. כבר באפריל 2008 תדרכו אנשי מודיעין של ארה"ב את הקונגרס לגבי חלקם בפעולה הישראלית לתקיפת הכור, וכמה גורמים בממשל של ג'ורג' בוש הבן, ובהם הנשיא עצמו, התייחסו לפרשה כך או אחרת בספרים שכתבו ובראיונות שהעניקו.
התקשורת בארץ נאלצה להתבסס לפיכך על "פרסומים זרים" שכללו כמה תחקירים מפורטים וראיונות - בין השאר במגזין "ניו יורקר", ב"ניוזוויק", ב"דיילי טלגרף" הבריטי וב"דר שפיגל" הגרמני. הדיווחים הללו הצליחו לשרטט תמונה בהירה של המהלכים שקדמו לתקיפה ולפעולה עצמה. באחת הכתבות היא כונתה "מבצע בוסתן" ובאחר "מבצע אריזונה", לפי מקור נוסף התנהלה פעולת הביון המקדימה של המוסד באוסטריה, ולפי אחר בלונדון, פעם היו מעורבים במבצע שמונה מטוסים ופעם עשרה - אבל הקווים העיקריים היו ברורים אף שהממשלה מעולם לא אישרה או קיבלה אחריות על הדיווחים.
לישראל היה הפעם צורך קריטי להימנע מהכרזה פומבית על כך שהיא שהשמידה את הכור בדר א-זור. עשור אחרי המבצע התרחיש אומנם נראה רחוק ותלוש, אבל באותם ימים קינן בצמרת הפוליטית ובמערכת הביטחון חשש אמיתי שהפעולה תגרור תגובה סורית שתוביל לעימות אזורי ולמלחמה כוללת. ישראל רצתה לצמצם ככל האפשר את המוטיבציה לתגובה, וההנחה שהובילה אותה הייתה שככל שההד של התקיפה יהיה מצומצם יותר, קטן הסיכוי שאסד יפעל.
הנשיא הסורי היה נתון בדילמה כיוון שאי-דיווחו על בניית הכור היה הפרה של התחייבותו לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. ההערכה בישראל הייתה שכדי להימנע מסיבוך בינלאומי נוסף, שלא לדבר על ההשפלה בהריסת השאיפות הגרעיניות בתקיפה ישראלית, הוא יעדיף לקבור את הנושא. אם ישראל לא תתרברב בתקיפה בפומבי, אסד יישאר ב"תחום ההכחשה" וכך תימנע תגובה. לפיכך צידדו כל גופי הביטחון השונים, בתמיכת אולמרט ולבני, במבצע "בחתימה נמוכה".
קצת יותר מעשר שנים חלפו מאז, ותגובה סורית לא הגיעה מן הסתם. אם כבר, דווקא ישראל היא ששבה ופעלה בסוריה - באופן רשמי או על פי פרסומים זרים: ראשית חוסל רמטכ"ל חיזבאללה עימאד מורנייה בדמשק, ולאחר מכן - מאז החלה מלחמת האזרחים - הותקפו שיירות ומחסני אמל"ח המיועד ללבנון, נורה ירי תגובה לזליגת פצמ"רים ונפגעה המפקדה שהקימו האיראנים וחיזבאללה בגולן, כולל חיסול ג'יהאד מורנייה, הבן-של. באירוע החריג והאחרון עד כה בזירה זאת הופל ה-F-16 הישראלי בחודש שעבר על ידי אש נ"מ סורית.
השמדת הכור על ידי ישראל התבררה בדיעבד כבעלת השפעה דרמטית על פניו העתידיים של האזור. הטלטלה שעוברת סוריה בשבע השנים האחרונות מעלה מחשבות מדאיגות לגבי השאלה מה היה קורה אילו השלים אסד את התוכנית שלו מתחת לאפה של הקהילה הבינלאומית וכיום היה בעל יכולת גרעינית. לא פחות חמור, הכור עלול היה ליפול לידיים של אחד הגורמים האיסלאמיים הקיצוניים הנלחמים במשטר. אלוף (מיל') עמוס ידלין, שהיה ראש אמ"ן בזמן המבצע, אמר לאחרונה שהפעולה מנעה "מזרח תיכון שאף אחד לא היה רוצה לחיות בו".
השמדת הכור אל-כיבאר הייתה תוצאה של שורת מהלכים מודיעיניים, דיפלומטיים, פוליטיים וצבאיים שנפרשו על חודשים ארוכים ומתוחים בשנים 2007-2006. הם התרחשו במדבר הסורי, במשרדי המוסד בישראל, בבית הלבן, במעון ראש הממשלה בירושלים ובמטה חיל האוויר - ולפי פרסומים זרים גם במלונות בבירות אירופה. כעת הותר לפרסם אותם.
המוסד משיג ידיעה מרעישה
בשנים שקדמו לתקיפה החלו ארה"ב וישראל לדאוג מהשאיפות הגרעיניות של בשאר אסד. כבר בשנות ה-90 ניסה אביו חאפז אל-אסד לרכוש כורי מחקר גרעיניים מארגנטינה ומרוסיה, אבל לחץ של ארה"ב הכשיל אותו. רק לקראת סוף 2006 החלה ישראל לקבל מידע על חידוש אפשרי של הפעילות הגרעינית. לפי ראש אמ"ן דאז האלוף ידלין ובכירי המוסד באותה תקופה, אז גם החלו להגיע ידיעות ראשוניות על מבנה חשוד וחידתי שעובר שיפוץ במדבר בצפון מזרח סוריה.
המבנה בדיר א-זור הוקם בסביבות 2002, והפעילות הצפון-קוריאנית להכשירו לכור גרעיני החלה במהלך 2004. ההנחה בדיעבד הייתה שכדי להסוותו ניסו הסורים לפתח את היכולת הגרעינית באמצעות סרכזות (צנטריפוגות) ולא בכור גדול. הפרויקט הסודי, שהתפתח מתחת לאפם של הלוויינים הישראליים והאמריקניים, נוהל בחשאיות על ידי אסד וקבוצה מצומצמת של מקורבים אליו, דבר שלימים נוצל היטב על ידי ישראל. לפי עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן, הקשר בין המעורבים התנהל באמצעות מעטפות חתומות שהועברו על ידי שליחים כדי להימנע מחשיפה דרך מחשבים או המרשתת.
אלא שמידע שהגיע למוסד ב-2006 השאיר מעט מקום לספק: כעשר תמונות מתוך המבנה הצביעו על היותו כור פלוטוניום גרעיני. הוא היה ממוקם הרחק מכל יישוב גדול, פחות מקילומטר מנהר הפרת, באמצע הדרך לגבול האיראני-טורקי. התמונות תיעדו עובדים מצפון קוריאה, והמתקנים נראו לאנשי המודיעין הישראלי זהים לכור הגרעיני "יונגביון" - שאותו בנתה צפון קוריאה בעשורים הקודמים ושעיצובו היה ייחודי לה.
פרסומים בתקשורת העולמית ציירו תמונה שישראל מעולם לא אישרה או לקחה עליה אחריות באופן רשמי: את המידע הגולמי אישש מבצע ריגול מהסוג שמצית את הדמיון ואת ההשראה לסרטי ביון. בתחילת מרץ 2007, דווח, התקיים בווינה בירת אוסטריה כינוס של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), והשתתף בו ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית של סוריה, איברהים עותמאן. באחד מימי הכינוס הוא עזב לזמן מה את החדר שבו השתכן, ומסיבה לא ברורה השאיר בה את מחשבו הנייד. על פי ה"ניו יורקר", סוכני מוסד חדרו לדירה, העתיקו את החומר שנמצא על המחשב, שתלו בו תוכנה לשליטה מרחוק והסתלקו. כאמור, גם כעת ישראל לא מאשרת רשמית שמבצע מסוג זה אכן התרחש.
כמה ימים לאחר מכן נפגש ראש המוסד דאז, מאיר דגן ז"ל, עם ראש הממשלה אולמרט והציג לפניו את הממצאים. לימים התייחס אולמרט במעורפל לאותה "פיסת מידע" שהונחה על שולחנו: "ידעתי מאותו רגע שכלום כבר לא יהיה אותו דבר. המשמעות של זה, ברמה הקיומית, הייתה חסרת תקדים". אולמרט הריץ במוחו את המונח "דוקטרינת בגין" - הנחה עקרונית שטבע ראש הממשלה מנחם בגין כשהחליט לתקוף את הכור העיראקי אוסיראק ב-1981, שלפיה ישראל לא תאפשר למדינת אויב המעוניינת בהשמדתה לפתח יכולת גרעינית.
אולמרט קיבל את ההחלטה כמעט במקום: ישראל תתקוף את המתקן מהר ככל האפשר, לפני שהכור ייעשה "חם" והקרינה שלו תזהם את האזור ואת נהר הפרת. המבצע עמד לצאת לדרך.
האמריקנים מהססים
באותם ימים ספג אולמרט פגיעה בפופולריות שלו בעקבות האווירה הציבורית הקשה אחרי מלחמת לבנון השנייה. בניסיון להביא לפריצת דרך מדינית הוא ניהל בחודשים שקדמו לגילוי מגעים עם מנהיגים ערבים ומוסלמים. לפי ה"ניו יורקר", בפברואר 2007 הוא נפגש באנקרה עם ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן וביקש ממנו לגשש לגבי פתיחת שיחות חשאיות עם בשאר אסד. אלא שתשובה חיובית מהנשיא הסורי הגיעה רק באפריל, אחרי שהונחו לפניו הממצאים לגבי הכור, והדיונים על תקיפה כבר החלו.
אולמרט החל לזמן אליו להתייעצות ותדרוך ראשי ממשלה לשעבר - שמעון פרס טרם מינויו לנשיא, אהוד ברק טרם כניסתו לקואליציה וכן ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. מאז תפיסת המידע העביר אולמרט את פגישותיו בנושא מה"אקווריום" החשוף לכאורה בלשכת ראש הממשלה למעונו הפרטי ברחוב בלפור. מדי יום שישי הוא נועד עם שר הביטחון עמיר פרץ (שנשאר בתפקיד חודשים ספורים נוספים בלבד - התקיפה יצאה לפועל אחרי התפטרותו והחלפתו בברק), ראש המוסד מאיר דגן, ראש שב"כ יובל דיסקין, הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש אמ"ן ידלין. המעורבים התבקשו לחתום על מסמכי סודיות. לקראת הפרסום השבוע טען אולמרט שבסופו של דבר מדובר היה ב-2,500 שותפי סוד שחתמו על המסמך. באותם ימים הם עוד היו בודדים.
ההחלטה על התקיפה התקבלה, אבל עדיין לא היה ברור מי ישתתף בה או יוציא אותה לפועל. באמצע אפריל הוחלט לעדכן את ארה"ב ולברר אם היא תהיה מוכנה לבצע את הפעולה או לקחת בה חלק. שר הביטחון פרץ עדכן אישית את מזכיר ההגנה רוברט גייטס, שביקר בארץ, ובה בעת נשלח דגן לוושינגטון עם שני עוזריו של אולמרט - יורם טורבוביץ' ושלום תורג'מן - לעדכן את ראש ה-CIA מייקל היידן, את סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני ואת היועץ לביטחון לאומי סטיב הדלי. דגן הציג את התמונות מתוך הכור לעיניהם המשתוממות.
למרות זאת האמריקנים לא החליטו אם וכיצד לפעול בנושא. היועץ לביטחון לאומי הדלי שקל מהלך דיפלומטי וכינס ועדה שכללה את סגנו אליוט אברהמס; ג'יימס ג'פרי, מומחה למזרח התיכון במחלקת המדינה; ואריק אדלמן, עוזרו של גייטס, ששימש בעבר שגריר בטורקיה. תוכן הפגישות שלהם לא נחשף לאיש, המיילים ביניהם היו חסויים, ונאסר עליהם להוציא מסמכים מהפגישות בחדר המצב בבית הלבן.
כמה מהחברים בוועדה הטילו ספק בהצלחתו של מהלך דיפלומטי וסברו שאסד ינסה למשוך זמן עד שהכור ייהפך לחם. למרות זאת, עניין במעורבות פעילה של ארה"ב בפעולה צבאית לא היה להם. מדי שבוע בתקופה בת כמה שבועות כינס הדלי פורום בכיר אפילו יותר, וגם הוא לא תמך בפעולה צבאית אמריקנית. "כל ממשל יכול ליזום מלחמה אחת בלבד נגד מדינה מוסלמית. הממשל הזה כבר עשה זאת", אמר גייטס במרירות.
החשש של ארה"ב מפעולה צבאית נבע בין השאר מפקפוק מנומס ביכולותיו של צה"ל בעקבות מלחמת לבנון השנייה, אבל היו עוד שתי סיבות עיקריות: אחת נגעה להלך הרוח האמריקני, שמאס במידה מסוימת במעורבות הצבאית במזרח התיכון, והאחרת הייתה קשורה בשתי יוזמות בינלאומיות שהובילה מזכירת המדינה קונדוליזה רייס: שיחות של המעצמות עם צפון קוריאה על פרויקט הגרעין שלה, וועידת שלום למזרח התיכון שנקבעה להתקיים באנאפוליס. מתקפה על הכור בסוריה עלולה הייתה לגדוע אותן באיבן.
"אם לא תפציצו - אנחנו נפציץ"
ב-19 ביוני 2007 הגיע אולמרט לביקור אצל בוש כדי לדון בסוגיית הכור הסורי. יומיים קודם לכן כינס הנשיא האמריקני ישיבה עם עוזריו. על פי ה"וושינגטון פוסט", היידן תדרך אותו שהמתקן במדבר הסוריה הוא אכן חלק מתוכנית גרעין ("לא יכולים לחשוב על שימוש אחר", אמר לו), אבל מאחר שלא נמצאו מרכיבים אחרים של התוכנית, כמו מתקני העשרה וכדומה, עדיין יש להתייחס לממצאים הישראליים "בעירבון מוגבל".
הממשל אומנם לא יכול היה לשלול שהכור יהפוך לחם בקרוב, אפילו בתוך כמה חודשים, אבל הממצאים, שלא היו חד-משמעיים, לא יכלו לספק לבוש את ההצדקה הציבורית והכוח הפוליטי הנדרשים למבצע במרחק אלפי קילומטרים מהבית. בפגישה ביניהם ב-19 ביוני ניסה אולמרט לשכנע את בוש שארה"ב תוביל את התקיפה על הכור. הוא טען שבמהלך כזה יתפסו האמריקנים שתי ציפורים במכה אחת: גם תזכורת לעולם בדבר משטר הרשע של אסד וגם מסר לאיראן לא להמשיך בפרויקט הגרעין שלה. הוא הבהיר לבוש שאם ארה"ב לא תתקוף, ישראל תעשה זאת.
באוטוביוגרפיה שלו כתב בוש שענה לאולמרט כי אינו יכול לצאת למתקפה על מדינה ריבונית אלא אם גופי המודיעין שלו מאשרים לו שמדובר בנשק גרעיני. אבל באותו רגע הוא הבטיח לאולמרט תשובה בהקדם.
בזיכרונותיו כתב בוש שאולמרט היה מאוכזב מהניסיון של ארה"ב לבחור בדרך הדיפלומטית. הוא ציטט את אולמרט שאמר לו: "(כור גרעיני במדינת אויב) זה פגיעה בנקודה הכי רגישה של המדינה שלי". בעשורים האחרונים הביטה ישראל בפקפוק ובאכזבה בגרירת הרגליים של ארה"ב בכל הנוגע למניעת נשק גרעיני מצפון קוריאה ופקיסטן ("מוקדם מדי לתקוף, מוקדם מדי לתקוף, אופס - מאוחר מדי"). מהלכים דיפלומטיים היו גורמים לאסד להבין שהוא נתפס, ודבר לא היה מונע ממנו לפרוס סוללות נגד מטוסים ליד הכור או אפילו להציב אוכלוסייה אזרחית בקרבת מקום.
אולמרט חשש שכעת, כשארה"ב מחוץ לתמונת התקיפה הצבאית, כל גורם אמריקני שלא מסכים עם ישראל יחבל במבצע על ידי הדלפה, והוא הביע את החשש שלו באוזני בוש. בוש ויתר על האפשרות הדיפלומטית והבטיח שהצד האמריקני ישתוק. הוא לא מתח שום קו אדום נגד תקיפה, ואולמרט ראה בכך מתן אור ירוק.
העיתונאי האמריקני שזירז את התקיפה
ישראל החלה בהכנות לתקיפה לבדה. חיל האוויר שקל כמה אפשרויות, ובסוף נבחרה החלופה של תקיפה אווירית מצומצמת. באותו חודש מונה לשר הביטחון אהוד ברק במקום עמיר פרץ, שהפסיד את הנהגת מפלגת העבודה. בין המעורבים בסוד העניינים היה ברק היחידי שהטיל ספק בהכרח להוציא לפועל את המבצע בתוך זמן קצר. באופן רשמי הוא טען שחשש מתגובה סורית ומפתיחת מלחמה נוספת בצפון, אבל מתנגדיו טענו כי בעצם קיווה שדו"ח וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה יחליש את אולמרט, יביא לפרישתו - וברק הוא שיוביל את המבצע.
בריאיון ל-ynet לקראת הפרסום התייחס ברק לטענות נגדו על שיקולים לא ענייניים ולמחלוקת הקשה עם אולמרט: "אלה סתם המצאות בדיעבד. אולי חלק מהמתח צמח כתוצאה מהפער בין הבהילות שבה טיפל בדבר הזה אולמרט לבין האיטיות המתוכננת שאני דרשתי שתתקיים. בסופו של דבר אני עוסק הרבה שנים בתכנון ובהובלת מבצעים. אני מכיר את התחום הזה היטב ואני יודע איך צריך לעבוד בתוכו. נהגתי לומר בתחילת כל התכנסות: 'את הכור הזה צריך להרוס'. היה לי ברור שיהיו ניסיונות לעשות מניפולציות על הדברים האלה. אני לא אהבתי את הדיון האפוקליפטי של 'מי יודע מה יקרה'".
- מי הוביל אותו?
"בדרך כלל זה בא מראשי ממשלה. זה היה אצל אולמרט אז".
החשש של ברק מעימות כולל בצפון לא היה מופרך. לקראת מבצע השמדת הכור נערך צה"ל למלחמה מול סוריה, ובשיאו של קיץ 2007 התקיימו תרגילים והכנות של כוחות היבשה - בהיקפים גדודיים וחטיבתיים בלבד כדי לא לעורר חשד בדמשק. רק קצינים ספורים מדרגת אלוף ומעלה ידעו מהי הסיבה האמיתית להכנות.
אלא שבתחילת ספטמבר הופיע הטריגר שחייב את הקבינט לפעול במהירות. על פי גורם מודיעין בכיר, עיתונאי אמריקני הגיש שאילתה לדוברות של שגרירות ישראל בוושינגטון: האם ישראל יודעת על כור גרעיני למטרות צבאיות שסוריה מקימה בשטחה?
גם אם נשקלו אפשרויות לדחיית המבצע, באותו רגע הן איבדו רלוונטיות. פרסום ידיעה כזאת בתקשורת היה מגלה לאסד שנחשף - ומזרזת אותו לפעול. בישיבת הקבינט האחרונה ב-5 בספטמבר הוענקה לאולמרט, ברק ולבני הסמכות לבחור את התזמון ואת אופן התקיפה. לקראת חצות באותו יום, כאמור, המריאו מטוסי התקיפה וטסו לעבר סוריה.
זמן מה אחרי שהמטוסים חזרו לישראל יצר אולמרט קשר עם הנשיא בוש, ששהה באותו שבוע בביקור מדיני באוסטרליה, ואמר לו: "אני רוצה לעדכן אותך שמשהו שהיה קיים כבר לא קיים יותר. זה בוצע בהצלחה מושלמת". צילום הלוויין הראשון שהגיע לבור בקריה בבוקר שלמחרת חשף את מה שהוסתר מתחת לגג המבנה המרובע: הכור היה הרוס ומבוקע לשניים באופן שלא יאפשר את השמשתו שוב.
שרידי אורניום באדמה
למחרת דיווחה סוכנות הידיעות הסורית הרשמית שמטוסים ישראליים חדרו למרחב האווירי של המדינה אבל הוברחו, לא לפני שהשליכו תחמושת באזור מדברי מבלי לגרום לנפגעים או נזק. שלושה שבועות לאחר מכן התראיין אסד ל-BBC ואמר שישראל תקפה מבנה צבאי נטוש ושסוריה שומרת לעצמה את הזכות להגיב. שגריר סוריה לאו"ם בשאר ג'עפרי התעקש שדבר לא הופצץ ושאש נ"מ הבריחה את המטוסים הישראליים, ואלה נאלצו להשליך את התחמושת והדלק שנשאו.
ישראל, כאמור, עזרה לאסד להתבסס במרחב ההכחשה שלו וביקשה להימנע מהתבטאויות פומביות בעניין. אולמרט עצמו טס למוסקבה ועדכן שם את ולדימיר פוטין, שגם אז היה בקשר הדוק עם הנשיא הסורי.
חשיפת ישראל כמי שהשמידה את הכור הסורי כמעט נגרמה בכל זאת על ידי ארה"ב. סגן הנשיא צ'ייני, שרצה להציג לעולם את חלקה של צפון קוריאה בפרויקט הגרעין של אסד, לחץ על ישראל להכריז בפומבי על אחריותה למבצע, אבל קונדוליזה רייס, שביקשה להמשיך במו"מ הדיפלומטי של המעצמות עם פיונגיאנג, דחקה בו לכבד את הרצון של אולמרט בעמימות.
ב-2013 פרסמה רשת "אל-ג'זירה" תיעוד לכאורה ממקום המתקן, אחרי ש"צבא סוריה החופשי" (המורדים הנחשבים למתונים) כבש אותו מידי משטר אסד. בכתבה נטען שלא התגלו עקבות שמעידות על כך שמדובר במתקן גרעיני, אך נמצאו טילים ארוכי טווח מסוג סקאד.
מאז עבר האזור לא מעט ידיים בין הכוחות הנאבקים זה בזה בבליל הארגונים המשתתפים במלחמת האזרחים בסוריה. אפילו בחודשים האחרונים היו מעורבים שלושה גורמים בקרבות סביבו: צבא המשטר, ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) והכוחות הסוריים הדמוקרטיים בעלי הצביון הכורדי, שנתמכים על ידי ארצות הברית.
במרכז המעקב הסורי לזכויות האדם טענו לאחרונה שכוחות של המועצה הצבאית בדיר א-זור שיתפו פעולה עם כוחות כורדיים ויחד הצליחו להשתלט על הכפר אל-כובאר ג'זירה , שנמצא לא הרחק מהכור. אולם מאז הצליח צבא אסד להחזיר לעצמו שטחים חשובים במרחב של דיר א-זור, שהיו קודם לכן בעיקר בידי דאעש, לפני שהחל לקרוס. כעת, יותר מעשור אחרי הפצצת המתקן – ניכרת חשיבות המבצע יותר מאי פעם.
הסרט המלא - ריאיון: אטילה שומפלבי, יואב זיתון ורון בן ישי. עורך תוכן: נעם גיל. בימוי: אסף קוזין. צילום: ירון שרון, יוגב אטיאס ואורי דוידוביץ'. תסריט, עריכת וידאו ואנימציה: תמר אברהם. הפקה: עדי ברמן. ניהול תוכן: נועה גליקשטיין-קרן.
