שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מוחמד דהר לשמים, אז למה נביאי ישראל מקורקעים?
    הנביאים העבריים, בלי יוצא מן הכלל, נשארו תמיד אך ורק בעולם הזה. לכל היותר, הם יביטו בעולמות המטפיזיים מרחוק, דרך "שמים שנפתחים", בעודם עם שתי רגליים על הקרקע. מדוע צנזר התנ"ך במכוון סיפורים רבים על מסעות "נבואיים" לעולמות המתים?

    המלאך גבריאל מתגלה לראשונה למוחמד. פרס, 1307
    המלאך גבריאל מתגלה לראשונה למוחמד. פרס, 1307

     

    החג המוסלמי לילת אל-מערג׳, שחל השנה ב-13 באפריל (סוף השבוע האחרון), מחדד הבדל דרמטי בין התנ"ך לבין שאר דתות העולם: החג עצמו פשוט, וכולל בעיקר דרשות וסיפורים על "המסע הלילי של מוחמד". לפי המסורת, הנביא הצעיר דהר על סוס פלא ממכה להר הבית. משם המשיך מסעו הפנטסטי לשמים עד למפגש עם הבורא.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

    חכמי האיסלאם חלוקים בשאלה אם מדובר במסע פיזי או רוחני. המיינסטרים הסוני יאמר שמוחמד נלקח בגופו, ואילו זרמים מיסטיים יטענו שגופו נותר בארץ ורק נשמתו נסעה. לעניינו, השוני בין התפיסות משני; כך או כך, סיפור המסע נוגד באופן חריף את תפיסת ה"נשמה" והנבואה בתנ"ך.

     

    עוד בנושא בערוץ היהדות:

     

    בקוראן עצמו יש רק רמז לסיפור, אבל הוא מפורט בחדית'. לפי טקסט זה חיה פלאית הדהירה את מוחמד ממכה להר הבית, שם פגש במלאך גבריאל. זה ליווה אותו למרום, שם פגש אדם אחר בכל אחד משבעת הרקיעים: אדם הראשון, ישו, יוסף, חנוך, אהרון, משה ואברהם (בסדר עולה). ברקיע השביעי ראה גם את "עץ הלוטוס" הקוסמי, שם קיבל את הלכות התפילה מפי האל.

     

    אז למה זה סותר את מושג הנבואה שלנו?

    כי הנביאים העבריים, בלי יוצא מן הכלל, נשארו תמיד אך ורק בעולם הזה. בתנ"ך, נביאים - או תודעות של נביאים - לעולם לא יעלו לשמים ולא ירדו לשאול. הכי הרבה, הם יביטו בעולמות המטפיזיים הללו מרחוק, דרך "שמים שנפתחים", בעודם עם שתי רגליים על הקרקע.

     

    הרמז האפשרי היחיד לירושלים בקוראן הוא במילים "המסגד האחרון" שאליו דהר מוחמד במסעו הלילי הפנטסטי (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    הרמז האפשרי היחיד לירושלים בקוראן הוא במילים "המסגד האחרון" שאליו דהר מוחמד במסעו הלילי הפנטסטי(צילום: EPA)

     

    הדוגמאות רבות: משה מגיע עד לפסגת הר סיני כדי לקבל את התורה, ולא ממשיך לעלות לרקיע. במקום זאת, אלוהים הוא שיורד אל משה בענן, ומתייצב עימו במציאות שלנו. בדומה לכך, דמות יד יורדת מהשמים המטפיזיים עם מגילת קלף עבור הנביא יחזקאל. שרף הוא שיורד אל ישעיהו עם גחל האש, ואפילו בחלומו המפורסם של יעקב, הוא עצמו איננו עולה ב"סולם" לשמים, אלא רק רואה את המלאכים שעולים ויורדים בו.

     

    ביהדות, אם כך, אין היתכנות שבן אדם יעלה לשמים לקבל נבואה. אם הוא עולה - כמו חנוך ואליהו - הוא פשוט לא חוזר. אפילו כאשר נביא "נוסע" בחלומו, החזיון עדיין יישאר בגבולות העולם הזה: יחזקאל נלקח לתל אביב ולירושלים, דניאל לשושן, הנשים המכונפות של זכריה - לארץ שנער. וזהו, לא מעבר.

     

    מעל לכל, כאשר נביא תנ"כי אכן צופה בעולמות העליונים, או מדבר עליהם, אז התיאור שלו לעולם לא יכלול אנשים, רק מלאכים. בתנ"ך אין אפילו חלומות רגילים על אנשים שנפטרו. בל נטעה לרגע לחשוב כי החולם ראה חלילה את נשמת המת בעולם הבא. לפי התנ"ך את ה"שמים" אפשר לראות מלא במלאכים ושרפים וחיות קודש. גם את השאול למטה אפשר לראות, עם "רפאים" שרוקדים מתחת למים. אבל את עולם המתים? זה לא.

     

    דברים שתמצאו רק ב"ספרים החיצוניים"

    ברור כי כותבי התנ״ך הכירו סיפורים רבים על מסע "נבואי" לעולמות המתים. חזיונות מעין אלה הן הבסיס לשמאניזם ולמאגיה מראשית התרבות האנושית, ונפוצים היו בכל המיתולוגיות של העולם הקדום (Se-Osiris המצרי, גילגמש האשורי, המלך kitra הכנעני, אודיסאוס היווני ועוד). אבל בתנ"ך הן צונזרו במכוון, למעט סיפור בעלת האוב, שבא לחדד כי זה חטא, ואפילו מכשפה זו רואה את שמואל רק בעולם הארצי.

     

    הכלל נגד ראיית עולם המתים חשוב לתנ"ך עד כדי כך, שהוא הפך לעיקרון מרכזי בעריכתו. כתבים אחרים מהתקופה אשר לא ענו לקריטריון הזה, נותרו רק כ"ספרים חיצוניים" שאינם קודש.

     

    בספרים אלה בהחלט ניתן למצוא סיפורים כדוגמת המסע הלילי של מוחמד: ב"ספר אדם וחוה" מורה חוה לבנה לחזות בנשמת אביו המת. בפיסקה אחרת לוקח המלאך מיכאל את נשמת אדם הראשון ומניחה ברקיע השלישי. בספר אחר, חנוך ראה בחלומו "את מקום משכנם של הצדיקים... כולם זוהרים בלהבות". חנוך חוזה גם באדם צדיק שראשו כצמר לבן, ופניו נעימות.

     

    במגילה ארמית עולה מתושלח לרקיע העליון, "שם חזה בנשמת חנוך וקדושים אחרים. הוא פנה לחנוך ואמר 'הו אבי, הו אדוני, באתי אליך', ועיני חנוך זהרו כחמה. הנוצרים, שלא הבינו את מהות הנבואה, כן אימצו חלק מספרים חיצוניים אהו. זה לא מפתיע, כי כמו בחדית' - גם בברית החדשה מתוארים "ביקורים" של ישו (ושל אחרים) בעולם המתים.

     

    אי אפשר לראות נשמה

    אז מה מנסה התורה ללמד? למה קריטי שנביא אמת לעולם לא ידווח שראה בני אדם בעולם המתים? התשובה פשוטה, אך בעלת חשיבות עצומה לגבי מהות האדם. התנ"ך עושה הכל כדי ללמד אותנו שלנשמה האלוהית אין גוף ואין "דמות גוף"; היא איננה יישות חזותית כלל ועיקר. ממילא לא ניתן "לראות" אותה בשמים, בשאול או אפילו בחלום. אין לה מגדר (זכר או נקבה), אין לה גיל, אין לה צבע עור, אין לה עיניים או תווי פנים, ואין לה שום תואר חיצוני שמוכר לנו מחייה כבשר ודם.

     

    האיש לזרוס רואה נשמות בשמים,  מתוך "הברית החדשה" (קורנל בוס, הולנד 1547)
    האיש לזרוס רואה נשמות בשמים, מתוך "הברית החדשה"(קורנל בוס, הולנד 1547)

     

    האל העיד על עצמו במעמד הר סיני: "וַיְדַבֵּר אדני אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים פרק ד', פסוק י"ב). וכמו שאת האל לא ניתן לראות, כך גם נשמת האדם שהיא חלק אלוה ממעל. כמו האל שממנו נחצבה - גם הנשמה היא יישות בלתי חזותית בהגדרתה. מאידך גיסא, לאל ודאי יש קול. בהתאם לכך, צלם האל באדם הוא הקול הפנימי שלנו. קול זה, קולה של הנשמה, הוא ורק הוא מה שנצחי בנו.

     

    המסע ה"שמאני" של מוחמד לשמים מצייר לנו תמונה של עולם המתים, ושל דמויות נפטרים השוהים בו. בכך הוא עובר על הטאבו נגד פולחן המתים. לו אכן פגש המלאך גבריאל במוחמד, ועוד במקום המקדש שבו יורד אלינו האל בקולו בלבד, דומני כי היה מסביר לו את הנקודה.

     

    הסיפור המוסלמי מדייק בעיקרון כי נבואה היא כמעט תמיד מסע לילי. מי ייתן שנזכה לשמוע בלילה את קולו של האל מהדהד בנשמתנו: ״בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים... אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם״ (איוב ל״ג).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מוחמד דהר לשמים, אז למה נביאי ישראל מקורקעים?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים