שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    למען טייקוני הגז נתניהו התקפל בפני ארדואן
    המשבר עם טורקיה סביב עזה מעורר שוב את השאלה: מדוע זחל בזמנו רה"מ לפיוס עם ארדואן תומך החמאס? ושוב ניתנת התשובה: כי הוא דאג לאינטרס של יצחק תשובה וחבריו במקום לציבור. עכשיו המציאות טופחת על פניו

     

    רג'פ טאיפ ארדואן בנימין נתיהו ואסדת קידוח גז תמר (צילום: MCT, AFP, אמיל סלמן)
    ארדואן ונתניהו. ביניהם: אינטרסים(צילום: MCT, AFP, אמיל סלמן)

    השגריר גורש, הקונסול נשלח, "משבר ביחסי טורקיה-ישראל" - הכותרות זועקות אבל אף אחד לא עוצר לשאול: איך קרה שמלכתחילה נחתם עם טורקיה הסכם פיוס שגרם לממשלה הישראלית הימנית ביותר אי פעם לפעול לכאורה נגד האג'נדה שלה, ולזחול בפני הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן תומך החמאס? התשובה לשאלה הזו נמצאת אצל יצחק תשובה וחבריו.

     

     

    סיפורו של הסכם הפיוס בין ישראל וטורקיה מתחיל דווקא בהסכם אחר: מתווה מונופול הגז שגובש לפני כשלוש שנים תוך משא ומתן חשאי בין ממשלת ישראל לבין חברות הגז. הוא הביא להתפטרות של הממונה על ההגבלים העסקיים, שטען שהמתווה יפגע באינטרס הציבורי, ועורר זעם אזרחי שבשיאו הוציא לרחובות כ-30 אלף איש.

     

    זעמם של המפגינים היה על ההטבות המופלגות באופן קיצוני שניתנו על חשבון הציבור לטייקוני הגז - יצחק תשובה, קובי מימון ונובל אנרג'י. בסופו של דבר, וכך קבע גם מבקר המדינה, כולנו משלמים חשבונות חשמל מנופחים, והכסף העודף שיוצא מהכיס שלכם זורם לכיסים של טייקוני הגז.

     

    כדי להבין איך קשורה טורקיה לכך צריך להיזכר ב"סעיף 52", אותה תקנה בחוק שאפשרה לראש הממשלה לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים ולקדם את המתווה משיקולים "מדיניים-ביטחוניים". אבל לבנימין נתניהו הייתה בעיה: השיקול המדיני להצדקת המתווה היה מצרים. הממשלה טענה שהמצרים זקוקים לגז הישראלי, אלא ששבועיים לאחר אישור המתווה בממשלה פרסמה קהיר שגילתה מאגר גז ענק, ובהמשך התבטאו בכיריה בפומבי על כך שמצרים אינה רוצה את הגז הישראלי. השיקול המדיני להצדקת המתווה באותה עת קרס.

     

    ניתן היה לחשוב שזה יגרום לקיפול המתווה בחזרה למגירה, אבל אז אצה רצה המועצה לביטחון לאומי (בראשות יוסי כהן שמיד אחר כך הפך לראש המוסד) לנפק חוות דעת "מתוקנת". ושם נולד השיקול המדיני החדש להצדקת מתווה הגז: טורקיה. הטיעון הפעם: יונח צינור עד לטורקיה שזקוקה לגז, ייחתמו עסקאות יצוא, "חימום יחסים", "אינטרס אסטרטגי".

    אור-לי ברלב  (צילום: ינאי יחיאל)
    אור-לי ברלב (צילום: ינאי יחיאל)

    וכך נולד הסכם הפיוס שכל מה שיש מאחוריו אלה האינטרסים העסקיים של חברות הגז, שבאים שוב על חשבון הציבור: הטייקונים רוצים רווחים מהירים שאותם ניתן להשיג רק בעסקאות יצוא גדולות. לעומת זאת, אזרחי ישראל זקוקים לכל הגז שיש במאגרי תמר ולווייתן לשימוש מקומי שנים קדימה, מה שיפחית דרמטית את זיהום האוויר ויכול להוריד את יוקר המחייה. אזרחי ישראל זקוקים לעצמאות אנרגטית אבל מבחינת ממשלת ישראל, הרווחים המהירים והאדירים של טייקוני הגז שוקלים יותר.

     

    כל כך יותר, עד שראש הממשלה החזק שלנו נתניהו זחל והתנצל בפני ארדואן תומך החמאס על אירועי המרמרה. ולא רק התנצל, אלא אף שילם. מכספי הציבור. כ-20 מיליון דולר הוא שילם למשפחות של מי שישראל הגדירה "מחבלים". איש בימין לא הרים גבה ושאל: "הלו, מה קורה כאן?", וגם השמאל אימץ את הספין ובלע אותו בחום.

     

    אגב, גם האינטרסים של טורקיה בהסכם הפיוס נגעו בחלקם בנושא הגז. ארדואן רצה לשפר את כוח המיקוח שלו מול ולדימיר פוטין שעמו ניהל משא ומתן על הגז הרוסי. ארדואן היה זקוק לשחקן נוסף בתמונה, וישראל נכנסה לתפקיד. וכעת - הפתעה הפתעה - היא מיותרת.

     

    עם גז מצד אחד, וגז מצד שני, שום "פיוס" לא היה כאן. שום שיקול "אסטרטגי" ברמה לאומית. רק אינטרסים של טייקונים. הסכם פייק פיוס בנוסח בית הקלפים.

     

    • אור-לי ברלב היא עיתונאית עצמאית וממובילות מאבק הגז

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים