ביקורת סרט - "הג'נטלמן והאקדח": אקורד סיום נהדר לרדפורד

אם לא מכל סיבה אחרת, "הג'נטלמן והאקדח" (The Old Man & the Gun) עשוי להיזכר כסרט שאיתו החליט רוברט רדפורד בן ה-82 לסיים קריירת משחק בת 58 שנים. הוא הצהיר על כך בתחילת אוגוסט, ולפני כשבוע מיתן את ההצהרה באומרו שגם אם כך יקרה, זה לא נכון שהדברים הללו ימשכו תשומת לב מהסרט ומהשחקנים האחרים.

אולי הסרט האחרון, אבל אל תעשו מזה עניין. רוברט רדפורד

החל מאמצע שנות ה-60 ובמשך שני עשורים רדפורד היה אחד הכוכבים הבולטים של הוליווד. הסגנון שלו היה ונותר מאופק, ולפחות למראית עין נטול מאמץ. כך בשתי קלאסיקות הפשע של ג'ורג רוי היל שבהן שיחק לצדו של פול ניומן - שני שודדים ב"קיד וקאסידי" (1969), ושני נוכלים ב"העוקץ" (1973). לכך חובר המראה הבלונדיני-אמריקני-קלאסי ששימש אותו מול פרטנרים "אתניים" יותר – בסיפור האהבה בין הוואספ והיהודיה ב"כך היינו" (1973) מול ברברה סטרייסנד, או כשגילם את דמותו של העיתונאי בוב וודוורד ב"כל אנשי הנשיא" (1976, עם דסטין הופמן בתפקיד קארל ברנשטיין). חלק מיופיו הידוע הועם עם השנים, אך לעיניים הכחולות עדיין יש נוכחות מרשימה.

כל זה אינו מוזכר כהספד או סיכום של הקריירה המפוארת של רדפורד, אלא כתזכורת למטען שהביאה הפרסונה שלו לתפקידיו השונים. יש הגיון בשאיפה לסיים קריירה בסרט המהווה מצע אידיאלי לפרסונה הזו. בהנחה שרדפורד לא יחזור בו מהחלטתו לפרוש, נדמה כי זהו אקורד סיום כמעט מושלם.

העלילה מבוססת בצורה מאוד חופשית על סיפורו של פורסט טאקר, מי שנכנס לחיי הפשע בגיל 15, שדד בחייו מאות בנקים, ונמלט 30 פעם מבתי סוהר ומעצר. את השוד האחרון שלו הוא ביצע ב-1990 בהיותו בן 79. ב-2003 התפרסמה עליו כתבה נרחבת ב"ניו-יורקר", וממנה שאול השם של הסרט, כמו גם מעט מהפרטים העלילתיים המצויים בו.

סיפור חייו של טאקר, אישיותו יוצאת הדופן ומעלליו הם בסיס יוצא מהכלל לסרט או סדרת טלוויזיה – וכזו אולי תעשה יום אחד. אולם הסרט שנכתב ובוים על ידי דיוויד לאורי ("סיפור רפאים") נתפר למען מידותיו של רדפורד. ככזה הוא לא רק מתמקד בתקופה מאוד מאוחרת בחייו של הגיבור, אלא שכל תכליתו היא לנטרל אלמנטים רבים שהיו הופכים את הסיפור למורכב יותר ופוגעים ביכולת של רדפורד להפגין מידה בלתי מצויה של קסם.

כך נעשה ויתור על הצגת אלמנטים חברתיים שהביאו והותירו את הגיבור בחיי הפשע, התעלמות מאופן התנהלותו במערכות יחסים בחייו, ריכוך משמעותי של אלימות שהוא ביצע או זו שהיה חשוף לה, וויתור על תחושות הכאב והחרטה הנובעות מההבנה המאוחרת של המחיר אותו שילמו אחרים על מעשיו. אפשר להסתייג מהבחירה לוותר על כל אלו, או להבין את הערך במה שהסרט בוחר לקחת ולעצב מסיפור חיים זה. אם לא דורשים מהסרט את המורכבות המאתגרת של ריאליזם, ובוחנים אותו כפנטזיה הקשורה יותר לפרסונה של רדפורד, ניתן להעריך את החינניות המלבבת שלו.

הסרט נפתח ב-1981 כשהגיבור בן ה-76 נמצא בשגרת העבודה הקרימינאלית. טאקר נכנס לבנק, לבוש בחליפה מהודרת, בתוך אוזנו מה שנראה כמכשיר שמיעה. מעשי השוד שלו מבוצעים באלגנטיות ואדיבות כה רבות, עד שהוא מוצא עצמו מנחם פקידה מבוהלת שזה יומה הראשון בעבודה. נראה שהאנשים אותם הוא שודד נותרים בעיקר עם זיכרון אמפתי של האדם המבוגר והאדיב. לא בהלה, לא כעס, לא משקעים. כמעט בני מזל שזכו להיות קורבנות שוד. דמותו של טאקר מוצגת כסוג של מאסטר, שהביא את שוד הבנקים לדרגה של אמנות מדויקת, ומביא לכל פעולה, ממש כמו כוכב קולנוע, את נוכחות אישיותו המושכת.

ביקורות קולנוע נוספות ב-ynet:

"הבית עם השעון המסתורי": חיקוי סתמי להארי פוטר

"טובת הילד": קולח ומהנה

"ג'וני אינגליש מכה שנית": מיסטר בין חייב לפרוש

"מבוסס על סיפור אמיתי" - פולנסקי לא מחדש

"סיביר" - עוד סרט עם סקס רע

טאקר הוא מקצוען כה אלגנטי עד שקשה לקלוט שהבנקים בהם הוא פועל נשדדים. באחת הסצנות היפות בסרט הוא שודד בנק מטרים ספורים מקצין משטרה בשם ג'ון האנט (קייסי אפלק). האנט מתחיל את הסרט ביום ההולדת ה-40 כאדם שלא שלם עם הקריירה המשטרתית שלו. עם שפם ושיער ארוך, אישה אפרו-אמריקנית בשם מורין (טיקה סמפטר) ושני ילדים חמודים, הוא נראה מאוד רחוק מדמות איש החוק המאיים. הבדיחות שהשוטרים האחרים יריצו על חשבונו לאחר שפספס את השוד ידרבנו את האנט ללכוד את טאקר. אבל גם כאן, עד כמה שזה נשמע לא סביר, זו תהיה מערכת יחסים שבה מעורבת מידה מפתיעה של חיבה. מעין "תפוס אותי אם תוכל" בהיפוך גילאים.

מלבד ניסיון הלכידה של טאקר על יד האנט, ישנו גם קשר רגשי שמתחיל להתהוות בין טאקר ובין ג'ול (סיסי ספייסק). הוא עוצר ליד המכונית התקועה שלה במהלך בריחה מהשוטרים. זה מוביל לטרמפ, ומשם לשיחה חיננית בדיינר. הכימיה בין שני השחקנים הוותיקים מורגשת, וקשה שלא לחייך בהנאה בסצנות המשותפות. הוא מספר לה על עיסוקו האמיתי, אבל בין זה ובין הרגע הממשי שבו היא תאמין לו עוד יעבור פרק זמן.

ישנה גם יוזמה לביצוע מעשה שוד החורג מהמטרות הצנועות יחסית של השודד הבודד. בכך יהיו מעורבים עוד שני פרטנרים - וולר (תום וויטס) וטדי (דני גלובר). מעשה השוד שיבצעו מדגים את הגישה הסגנונית של הסרט: אפילו כשיישנם אירועים דינמיים ואלימים הסרט משמיט אותם. לכאורה זה נוגד כל הגיון מקובל של סרט פשע. בפועל זה מעיד על ההחלטה הנחושה לשמור על קלילות נעימה גם כאשר יש טלטלות עלילתיות.

החינניות שרדפורד מביא לתפקיד שורה על כל האינטראקציות של טאקר עם הדמויות האחרות. הנשדדים, הפרטנרים למעשי השוד, בת הזוג החדשה, השוטר שמנסה לתפוס אותו. כל דמויות המשנה הן במידה מסוימת גם צופים, כמו אלו באולם הקולנוע, החווים את הקסם של הדמות. "הג'נטלמן והאקדח" יכול היה להפוך לסרט אגו מהסוג המקנה לכוכבים וכוכבות נוכחות דרמטית המעלימה את כל שאר הדמויות. מה שמאפשר לסרט לחמוק מכך ולהפוך לכה מספק, זו הנדיבות בהופעה של רדפורד, המאפשרת לכל שחקן שנמצא לידו להיות נוכח וליצור דמות שגם היא מעוררת מידה רבה של אהדה.

הסרט אומנם מתמקד בשנותיו האחרונות של טאקר, ובכל זאת יש בו סיקוונס שחוזר אל האלמנט שהיה כה נוכח בחייה של הדמות האמיתית – הבריחה מבתי

 הכלא שנעשתה שוב ושוב לאורך כל חייו. הסקירה של תולדות הבריחות של הדמות, מהדהדת את הקריירה הארוכה של רדפורד, והופכת את רצף השוטים למרגש במיוחד. הד ל"סיפור חיים" של פרסונה קולנועית שאותה ליווינו כשצפינו בסרטים שנעשו על פני שישה עשורים.