אלוהים במרתף: מוזיאון השואה שהקדים את יד ושם

אלפי שנים של רדיפות, גזירות, פוגרומים ותהליכי חילון לא הכינו את היהדות לשאלה הגדולה שהותירה לא מעט מנאמניה באלם קול ובאין אונים: איפה היה אלוהים בשואה? לאן הוא נעלם? איך הוא הרשה לזוועות להתקיים?

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>

"גווילין נשרפין ואותיות פורחות", ספר חדש (הוצאת אוניברסיטת בר אילן) שנערך מתוך כתביו שמואל זנוויל כהנא על השואה, מנסה להציג תשובות, רעיונות והרהורים שנאספו מתוך עדויותיהם של הניצולים עצמם ומשיחותיהם בלילות הארוכים שעל דרגשי העץ במחנות ההשמדה.

קראו עוד בערוץ היהדות :

• רבנים למשפחת רמון: הביאו את רונה לקבורה בלי להשתתף בלוויה
• נתונים חדשים: שיא של כל הזמנים במספר האברכים ותלמידי הישיבות
• גם זה ג'וב: חנוך גלבשטיין הוא כרוז לוויות
  

הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא, או שז"כ כפי שכונה (1905-1998), כיהן כמנכ"ל משרד הדתות במשך 20 שנים וייסד את "מרתף השואה" - מוזיאון השואה הראשון במדינת ישראל. המוזיאון שהוקם בשנת 1949 מוקם בהר-ציון וכלל בתוכו אלפי מוצגים ומצבות זיכרון מקהילות ישראל שנכחדו בשואה, כמו גם צנצנות אפר של הנספים.

מרתף השואה. שרידים שנשארו

ניצולי השואה שפקדו את המקום לאלפיהם בימים שלאחר קום המדינה, שוחחו עם "הממונה" כפי שכינה את עצמו שז"כ, ועדויותיהם לצד הרהוריו של שמואל זנוויל עצמו נאספו בספר החדש שנערך על ידי ההיסטוריון ד"ר זוהר מאור מאוניברסיטת בר אילן.

יש עם מי לדבר בכלל?

העדויות, ההרהורים והשאלות, לא מוחבאים גם תחת לשונו היפה והעגנונית משהו של שז"כ שהקשיב לניצולים השבורים: "השמים רימו; הנביאים רימו; כולם רימו. אכזבה לנביאים, לאבות, לכולם. אכזבה גם לשמים. ואם אין אלוקים בשמים, נעלה ונכניסו. הבאנו את אלוקים לאושוויץ, נביא אותו חזרה לשמים ונושיבו על כיסאו... מי מדליק את התנורים - אלוקים או השטן?"

"בניגוד לספרים אחרים שחוברו אחרי השואה", אומר ד"ר מאור, "שז"כ איננו אפולוגטי, הוא לא מנהל את הקב"ה והוא לא מתנצל, הסיפורים מובאים כמות שהם כמו גם ההתמודדויות וניסיונות ההבנה של כל אדם שומר מצוות".

כך למשל מתוארת בכאב התנהגותם של חלק מיושבי המחנה ביום כיפור, יום שבו היה ברור לכולם כי אינם חייבים בצום שכן "פיקוח נפש" דוחה הכול. "אבל היו כאלה שאכלו והדגישו שאוכלים כביטוי להתנגדותם לדרכי הבורא, כתלונה כלפי שמים, כמרד - כלפי מעלה, כקריאת תיגר והטחת דברים למעלה שאכלו ביום כיפור".

שז"כ איננו שופט את הניצולים, את המטיחים כלפי מעלה: "ומותר היה להם למוכי הגורל בשעה שהמתים מונחים לפניהם להעמיד שאלות נוקבות ולהעלות טענות ותלונות, וכל הטחה היא לגיטימית".

מרתף השואה. מפגשים של ניצולים(צילום: פלפוט הרצליה - שנות החמישים)

היו כאלו, מספר שז"כ, שהציצו ונפגעו, שסברו כי אין "עם מי לדבר'". אחרים לעומת זאת, "העלו את הרעיון שיש בהחלט כתובת להתלונן, לצעוק, לשווע, ואולי גם לקוות - והיא אלוקים. ויש לשמור על הכתובת שלא לאבדה חלילה מפני שבלעדיה אין תקווה ואין משמעות ואין ערך לשום דבר, וכל החיים הם פרשה של גלגולי ייסורים וצרות ומצוקה בלבד".

אז איפה היה אלוהים?

בספר הכולל שערים העוסקים בתיעוד המשבח את הנהגתם של הרבנים בשואה - בניגוד לדעות רווחות, בייסוריהם ובכיים של הילדים, באגדות וחבלי משיח בימי האימה מוקדש גם שער לשאלה הקשה מכל, זו שיורדת עד עמקים תהום ולא מניחה את הדעת: למה? מדוע? איך הרשה האל דבר כזה?

הרב שמואל זנוויל כהנא

את התשובות הרבות שקיבל מחלק שז"כ לארבע קטגוריות: חטא ועונש, הסתר פנים, התפיסה הדואליסטית ומשמעותה הדתית של השואה. "את התפיסה של חטא ועונש, של שואה מול חטאי ההתבוללות ואי העלייה לארץ - דוחה שז"כ בשמם של הניצולים מכל וכל", אומר החוקר. "הרעיונות הללו עלו אמנם במחנות, אך גם אז הבינו השוכנים בהם כי ההיגיון לא עומד לצד גישה כזו, אין פרופורציה בין חטאים מן הסוג הזה - שאותם אמנם מבקר שז"כ - לזוועות שהתחוללו כביכול כתמורה להם".

פלנטה אחרת שלא ניתן להבין אותה

סוגיית "הסתר הפנים" שתופסת מקום מרכזי בכתביו של שז"כ בעקבות שיחותיו עם הניצולים, מתארת רובד עמוק יותר מהתפיסה הפשטנית של הטבעי והטרנסצנדנטלי.

"אחרי השואה, אנחנו מבינים יותר את המושגים של 'החלל הפנוי' של רבי נחמן מברסלב", מסביר מאור, "של חור שחור או מציאות אחרת שבה הדברים מתנהלים בפלנטה אחרת, שאנחנו, לא בהכרח מבינים או לא מסוגלים תמיד להבין אותה. ההשגחה איננה בהכרח - כפי שחשבו הוגים יהודים רבים עד אז - רציונלית או מצויה באופק של ההבנה האנושית".

השואה – מעשה ידיו של השטן

הרובד השלישי ואולי המרתק מכולם הוא הגישה הדואלית, הקבלית, הרואה בפשטות את השואה כמעשה ידיו של השטן. היהדות היא אמנם דת מונותיאיסטית, מסביר שז"כ, אך הרעיונות שהעלו הניצולים סביב ישות דמונית, מלאך חבלה שכוחו המזיק הוביל לחורבן הנורא איננו נטע זר בעולמה של היהדות. מונחים כמו השטן שמופיע כבר אצל איוב, או "הסטרא אחרא", הס"מ וכדומה הינם כוחות שצצים באירועים קשים מן הסוג הזה וגם מולם צריך להתמודד.

בניגוד לגישות המבקשות למצוא צידוקים לשאלת מיקומו של האל בשואה, מציג שז"כ שרשרת רעיונות שאותם שמע ועיבד, המציעות לזהות את המשמעות הדתית של השואה, אולי ליצירת תיאולוגיה חדשה שצומחת בעקבות המאורעות הקשים.

מרתף השואה. פריטים שהגיעו מהמחנות

כך למשל מציע שז"כ את החזרה "לאימננטיות האלוקית המוחלטת", כשהמשמעות היא שהשואה הותירה את היהודי עירום מכל סממן יהודי. "גם הצדיקים לא יכלו לקיים מצוות, ואפילו מסירות הנפש של הצדיקים לאורך הדורות לא התאפשרה שם", הוא מסביר. כל שנותר הוא הגרעין היהודי הבסיסי, העמוק והנקי ביותר. "השואה הובילה לחשיפת שארית הקיום האנושי והיהודי (האלוקי) שבאדם". 

בהר ציון ירכתי צפון

שז"כ, איש הפועל המזרחי, רב ותלמיד חכם, היה עסקן ציבורי מן המעלה הראשונה. הוא נולד בראשית המאה הקודמת לאביו, הרב שלמה דוד כהנא, רבה של ורשה - ולמד בישיבת מיר ואצל הרב משה סולוביצ'יק שממנו גם קיבל סמיכה. מאוניברסיטת לייז' קיבל דוקטורט ובמקביל מונה לראש "יבנה" – רשת בתי ספר ציוניים-דתיים שפעלו בפולין וכללו למעלה מ-220 מוסדות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיפשו הגרמנים אחר המשפחה, ושז"כ הצליח להימלט לווילנה שבשליטה הרוסית ומשם לאיטליה ולישראל. עם קום המדינה מונה שז"כ למנכ"ל משרד הדתות וכיהן בתפקיד 20 שנים. במשך עשרות שנים כיהן גם כרבה הראשי של איראן-פרס. בין שלל פעילויותיו הקדיש שז"כ חלק מרכזי להקמת אתרי מורשת דתיים, אלטרנטיביים לאלו הלאומיים, והפך את קבר רשב"י בהר מירון ובעיקר את הר ציון לאתרי עלייה לרגל למאות-אלפי עולים ומתפללים.

מרתף השואה. גווילים שנשרפו(צילום: פלפוט הרצליה - שנות החמישים)

בהר ציון ראה שז"כ מרכז רוחני שבו מבקשים המבקרים "להתייחד עם השכינה ולתת מבע לחוויות הדתיות הפועמות בליבם... כאשר בסמוך לקבר דוד המלך קשור לו בחבלי משיח עומד 'מרתף השואה' בו מרוכז האפר שהובא לישראל ממחנות ההשמדה וכבשני האש".

פולמוס מדמם בין "יד ושם" ל"מרתף השואה"

שז"כ חש שהמוזיאון שהקים ממלא חובה לאומית שנושאים בני הדור הראשון לגאולה של 1949 כלפי הקהילות שמסרו את נפשם על קדושת השם. ואמנם "מרתף השואה" היה מוזיאון השואה הראשון עד לשנת 1953, אז הוקם "יד ושם" וקרנו של ה"מרתף" דעכה.

"מרתף השואה הוקם 4 שנים קודם יד ושם, אולם הוא היה שונה ממנו באופן מהותי", מסביר מאור. "יד ושם שגם נהנה מתקציב ויוקרה רבה, השתלב בתפיסה הרווחת של השואה בשנות ה-50 הרואה ברעיון הלאומי ערך מרכזי לצד הכשל העמוק שבחיי הגולה הפאסיביים. שז"כ ו'מרתף השואה' ביקשו לשלב את הלאומי עם הדתי ולהנציח את המוטיבים הדתיים והיהודיים שבשואה".

זו הסיבה שב"מרתף" ניתן למצוא לא מעט סמלים המספרים את הזיכרון הקולקטיבי היהודי והדתי של השואה: מעיל ותוף שהוכנו מיריעות של ספרי תורה, מגילות ויריעות מגואלים בדם, חנוכיות, כתרי תורה, מצבות, 31 צנצנות של אפר, שרידי עצמות, סבונים שאולי הוכנו מגופם של יהודים ועוד.

עטיפת הספר

בין "יד ושם" ל'מרתף השואה" התגלעו לא מעט חיכוכים על הבכורה בהנצחת השואה. "יד ושם" לא קיבלו את ההנצחה הסמלית, האי-רציונלית והאגדית שהוביל שז"כ. הם ביקשו להיצמד למחקר האמפירי שלטענתם מכבד את זכר השואה. שז"כ לא נבהל, ובמכתב שחיבר כתב:"יד ושם מתרכז יותר במדע השואה מאשר בשואה עצמה".

האופי הדתי ועיצוב חווית השואה שהוביל שז"כ, מול התפיסה הלאומית-מדעית שהוביל "יד ושם", היו לאחד הפולמוסים המדממים חברתית גם אחרי תומה של השואה הקשה, והדיה דומה כח לא נמוגו עד היום.