שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הדרך לתשובה: לוותר על התלתלים, להילחם על הפרנסה
    בשנים האחרונות מתפתח זרם של זמרות שומרות הלכה. רובן אינן יכולות להתפרנס. אין כמעט אפשרות להופיע לנשים, ואין תקציבים מהמדינה. בכל פעם שמזמינים גבר לשיר מול קהל נשי, זה על חשבון הפרנסה שלנו, הזמרות. ברור לי למה לא אופיע בפני גברים, אבל אינני מבינה מדוע לגברים מותר להופיע מול נשים

    זה ממש לא פשוט כילד לגדול בבית שהדת שלו היא להיות "אנטי דתי"; בבית שאין בו אלוקים, שאין בו תקווה ממשית לעולם טוב יותר. כמובן שבתור ילדה לא ממש שאלתי שאלות. הלכתי בדרך שהתוו לי הוריי – דרך של שלום ואחווה, שוויון מוחלט בין כל בני האדם ללא הבדלי דת, גזע או מין.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>    

     

    הוריי היו עולים חדשים צעירים מארגנטינה שנמשכו לארץ ישראל, אך דחו מכל וכל את התורה. הרוחניות שנשמנו בבית נבעה מהאמנות שבה עסקה אמי. בשלב מסוים גם הבועה הזאת התפוצצה, כשאמא הבינה שאין בעולם האמנות רוחניות, אלא הוא בנוי מאינטרסים אישיים ומרצון להקצין את המציאות בלי גבולות. אז קרה המשבר והבית שלנו התפרק והתפזר.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות : 

    80 שנים לארץ עוץ: הסמלים היהודיים מאחורי הקשת

     

    אמא שלי החלה במסע של חזרה בתשובה, ואני התחלתי קריירה מצליחה כזמרת רוק תל-אביבית. הקשר ביני ובין אמי קרטע – זה קשה כשאמא משתנה וטוענת שכל מה שלימדה אותנו עד עתה איננו נכון. ובכל זאת אני מזמינה אותה להופעה שבה אני עולה על הבמה עם ברי סחרוף ואהוד בנאי. בזמן בדיקת הסאונד אהוד יושב עם אמא שלי ואומר לה בשקט: "אל תדאגי, הבת שלך צנועה, רואים את זה". אני לא יודעת מה הוא ראה, כי הבגדים שלבשתי לא תאמו את רוח ההלכה, אך מסתבר שצניעות (למרות מה שנדמה לפעמים) מורכבת גם מפנימיות.

     

    כשאמא חוזרת בתשובה. שרון רוטר במסע    (צילום ועריכה: אורות)

    כשאמא חוזרת בתשובה. שרון רוטר במסע    (צילום ועריכה: אורות)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    קשה לוותר על החיצוניות שלך

    כעשר שנים אחרי המופע הזה, כשהיהדות כבר הייתה אפויה בלבי, התחלתי אט-אט לקיים מצוות. בדיעבד אין לי מושג איך הסכמתי לקבל על עצמי הלכות צניעות. כנראה שה' ריחם עליי ועזר לי לא לראות את התמונה השלמה, אלא ללכת צעד-צעד בקצב הפנימי שלי.

     

    שרון רוטר (צילום: אורות)
    שרון רוטר(צילום: אורות)

     

    בהתחלה ויתרתי על הג'ינסים והגופיות. אני זוכרת שעשיתי זאת בשמחה, אבל מודה שעם הזמן התחילו בי געגועים למראה הזה שהייתי כה רגילה בו. השלב הבא היה לשים כיסוי ראש, ולזה לא הייתי מוכנה עדיין. תבינו, כל החיים היו לי תלתלים שממש שנאתי. בכיתה ד', כשכל הבנות גידלו מחלפות לתפארת - אני ביקשתי להסתפר קצוץ. אבל כשפגשתי את בעלי, ספר צמרת גאון, עידן חדש נפתח לפני. לא הייתי מוכנה לוותר על סימן ההיכר שלי, ולא הייתי מוכנה עדיין להיות מקוטלגת כ"דוסית" בעיניי כל הסביבה.

     

    ערב אחד שכבתי במיטה והתפללתי בשקט על בנם של חברים שהיה במצב קריטי: "ה', רק אל תעמיד אותי בניסיון של לאבד ילד. אני אעשה כל דבר, אפילו אשים כיסוי ראש אם צריך". עצרתי את התפילה מזועזעת. "שרון", אמרתי לעצמי, "אם יש מצב שבו את מסכימה לשים כיסוי ראש, למה לחכות לאסון?"

     

    "את יותר יפה ככה"

    ידעתי שאני לא מסוגלת להתחייב לגמרי, לכן החלטתי לשים אותו במצבים שבהם אני מרגישה מסוגלת. למחרת שמתי מטפחת ויצאתי עם בנותיי לגן חב"ד שבו למדו. בנותיי אפילו לא שמו לב לשינוי, ואני הייתי חרדה מהרגע בו אפגוש את הגננות והן יתלהבו ממני בקול ויביכו אותי מול כולם. אבל כשהגעתי לגן אף אחד לא אמר לי דבר, לא הגננות ולא ההורים.

     

    שרון רוטר (צילום: ערוץ 20)
    "חששתי מהתגובות של החברים החילונים לכיסוי הראש". שרון רוטר(צילום: ערוץ 20)

     

    המשכתי את יומי עם הכיסוי לראשי ולא קיבלתי אף תגובה, לטוב או לרע. אפילו לא מבעלי. הבנתי שה' עשה עמי חסד שהוא מעל לטבע, בכדי שאוכל קודם כל להתרגל לכיסוי, ללא התגובה של הסביבה. כך זה נמשך כשלושה ימים, עד שכבר חיכיתי לתגובות, והן לא איחרו לבוא.

     

    רובן היו ממש טובות, אפילו מתלהבות, אבל אני חששתי מהתגובות של החילונים-למהדרין. יום אחד הלכתי לפגוש את חברותיי מבית הספר. לא ידעתי כיצד יגיבו, אבל הופתעתי שחברתי, שסיימה לימודים גבוהים לאופנה ב"שנקר" ונחשבה לבעלת הטעם הטוב בחבורה, אמרה לי: "וואו, איזה מגניב. תלמדי אותי איך את עושה את זה..."

     

    ניסיון נוסף שהיה עליי לעבור היה עם מוזיקאי שונא דת. כאשר נכנסתי לראשונה בחשש עם הכיסוי להקליט באולפן שלו, הוא אמר לי: "זה אמור להיות צנוע? כי זה לא. את יותר יפה ככה כי רואים לך סוף-סוף את הפנים".

     

    הייתי בהלם טוטאלי. איך יש לה' כוח לסובב את הדברים, כשלנו אין את הדמיון אפילו לדמיין אותם. כך נשאר הכיסוי על ראשי, ומתוך כל הלכות הצניעות - זאת היחידה שאני ממש שלמה איתה. אני מרגישה יפה יותר, מכובדת ונקייה. אני שמחה שאני לא צריכה להתעסק יותר מדי עם השיער שלי, ואפילו השלמתי עם התדמית של הדוסית.

     

    גם שירת גברים זו סוגיה

    אבל ישנו עניין נוסף בצניעות, שכאשר לקחתי אותו על עצמי, לא יכולתי לדעת כמה ישפיע על עתידי. כנראה שאורות התשובה היו כה חזקים, עד שהסכמתי לוותר על הכול רק בכדי לחוות חיבור עם עצמי ועם ה', או לפחות לתת לזה צ'אנס.

     

    באותה התקופה הותרתי מאחוריי קריירה של זמרת בתחילת דרכה. ממש על סף ההצלחה עזבתי את הפרסום והתהילה בכדי לחפש אחר האמת. ידעתי שיש אותה במוזיקה, אבל גם שאין אותה בהצלחה.

     

    המעבר לשירת נשים היה לא קל. שרפתי לא מעט גשרים בניסיון לפנות לקהל הדתי, ובחוסר ההבנה את צרכיו. הקהל הדתי מעדיף תוכן ומוזיקה לשיר איתה, בדיוק הפוך ממה שהייתי מורגלת אליו בקהל החילוני שמולו הופעתי.

     

    לא הפריעה לי העובדה שעליי לשיר רק מול נשים, אולי אפילו להפך, כי הבנתי מדוע קבעו חכמינו את הגדר הזאת. יאמרו רבים שבעולם של היום שבו כל הגדרות נפרצו, אין מקום להלכה שכזאת; שזו הדרת נשים (או גברים); שזה מזלזל בכבוד האישה; שיש היתרים ועוד. אבל אני יודעת שקולה של אישה הוא גילוי עמוק יותר של הנשמה. כמו במקרה של הבגדים שמכסים, גם פה נועדה ההלכה לכסות את האישה מלגלות פן עמוק, כזה שעלול לגרום לגבר אחר להרהר בה.

     

    כל אחד יסכים איתי שעצם העמידה על הבמה המוגבהת כבר היא עשויה לעורר הערצה והגדלה של האישיות המופיעה. לכן גם אינני מבינה מדוע מאפשרים לגברים דתיים להופיע מול קהל רב של נשים. הרי זה אתגר עבור המוזיקאי בדיוק באותה המידה. בנוסף, הפרנסה בתחום מצומצמת, ובכל פעם שמזמינים גבר לשיר מול קהל של נשים, זה על חשבון הפרנסה שלנו, הזמרות. הייתי מצפה מאנשי ההלכה לעודד יצירה נשית, יהודית, אמונית - ולעודד שירת נשים לנשים.

     

    נכון שישנן נשים השרות בצניעות, עוצמות את העיניים ואינן נעות. אבל ההלכה לא יכולה לעשות איפה ואיפה, ולומר "זאת יכולה, ושרון רוטר לא..." כשאני שרה לנשים בלבד יש אווירה אחרת, הן מבחינתי והן בקהל. זה נכון לגבי כל התאגדות נשית, או גברית, שיש לה סממנים משלה.

     

    את יפה בדיוק כמו שאת

    בשנים האחרונות מתפתח במדינה שלנו זרם של זמרות שומרות הלכה שיוצרות מוזיקה מקורית בקולן. רובן אינן יכולות להוציא את המוזיקה או להתפרנס ממנה. אין כמעט מקומות שאפשר להופיע רק לנשים, ואין תקציבים מהמדינה.

     

    על פי החוק עירייה אינה יכולה להזמין אותי למופע ולכתוב על הפוסטר "לנשים בלבד". גם היח"צנים מסרבים לשווק את הזמרות הדתיות כי אין אפשרות לשיר בטלוויזיה. ועצוב לי, כי אני יודעת שלמוזיקה יש ערך גבוה. היא תפילה שיש בה את היכולת לחבר אותנו, במקום שבו המילים נכשלות. המוזיקה מגיעה הישר מהיכל התפילה – ההיכל הגבוה ביותר, ויש בכוחה לרפא ולאחד. מוזיקה נשית גבוהה עוד יותר, מכיוון שאישה מלכתחילה היא דבר גבוה. לכן החיבור של נשים, מוזיקה, אמונה והלכה חייב להתבטא בעולם.

     

    אבל בכדי שהוא לא יפגע בשלום הבית שלנו, בזוגיות, יש לשאוף לצמצם את כל הפיתויים מסביב ולהשקיע במלחמה הזאת. בזמן האחרון קולות רבים צועקים "הדתה" - ואני קוראת לנו לצעוק "החלנה". לא ייתכן שנסיעה בכבישי ישראל תהיה מסע חשיפה לנשים שאינן לובשות כמעט דבר, ומייצגות אידיאל יופי לא מציאותי ומבלבל. השמירה שלנו, הנשים, הינה ערבות הדדית.

     

    "משפחה מפעל חיים", עטיפת הספר

     

    ועוד מילה על צניעות: היא לא רק חיצונית. בשנים האחרונות נשים משקיעות הרבה בכדי להיראות יפות. לא כל אישה שנוהגת על פי ההלכה בחיצוניות, צנועה גם בפנימיות. את יפה בדיוק כמו שאת, ואם את גם מרגישה ככה - את לא צריכה אישור מאף אחד.

     

    • הכותבת היא מוזיקאית, יוצרת, זמרת, כותבת ומקדמת נשים יוצרות. המאמר – חלק מסדרת מאמרים המרכיבים את הספר "משפחה, מפעל חיים" בעריכת חיים ברנסון, הוצאת "ידיעות ספרים"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים