סירת הפָלוּקָה המסורתית שטה בדממה על הנילוס. אנשי הצוות, בגלביות צחורות ורגליים יחפות, תפעלו במיומנות את המפרש וההגה. כמו עורק חיים חוצה הנהר הארוך ביותר בעולם את דיונות החול העצומות של פאתי מדבר סהרה, צפונית לסכר אסואן. הנוף עוצר נשימה.
ארונות הקבורה בלוקסור
(צילום: רויטרס)
פתאום, התקרב אלינו גלשן קטן ועליו ילד בן שבע או שמונה, יושב על ברכיו וחותר בעזרת לוחיות עץ. הוא אחז בדופן הסירה שלנו, נצמד אליה עם הגלשן ובלי שום התראה החל לשיר "מקרנה". ליתר דיוק: גרסת ג'יבריש של הלהיט משנות ה־90. אחר כך צייץ הילדון את שירו של בוב עזאם: "יא מוסטפא יא מוסטפא, אנא בחיבכּ יא מוסטפא". הקהל יצא מגדרו.
16 צפייה בגלריה
רוכלים בני חמש מנסים למכור מזכרות בדולר: קפה "אל־פישאווי" בשוק "חאן אל־חלילי" בקהיר
(צילום: יואב קרן)
רק כשהתרחק מהסירה ובאמתחתו כמה מטבעות, הבנתי שאין שום דבר משובב נפש במה שראינו. באיזה מין עולם ילד קטן צריך לסכן את חייו בשביל כמה לירות מצריות? באיזה מין עולם ילד קטן צריך בכלל לעבוד? אבל זה חלק מהמציאות במצרים, מדינה שהתברכה באוצרות תרבות מדהימים אך מרבית תושביה עניים; מדינה בעלת עבר מפואר ועתיד לוט בערפל.
אחרי כמה ימים בארץ הנילוס, מבינים שמצרים אינה מדינה אחת אלא שלוש מדינות נפרדות, המתקיימות במקביל. הראשונה שבהן, זאת שכולנו מכירים, היא גן עדן לארכיאולוגים ואבן שואבת לתיירים: הפירמידות והספינקס, מקדשי לוקסור ואבו־סימבל, קבר תות ענח' אמון, המוזיאון המצרי בקהיר.
השנייה היא מעצמה אזורית, מלאה בסיסי צבא שמאחורי חומותיהם, המעוטרות בסצנות מצליחת התעלה במלחמת יום כיפור, חי ומתאמן צבא מודרני עם מטוסי קרב אמריקאיים וצוללות גרמניות.
ויש עוד מצרים - זו המאכלסת כמעט מאה מיליון תושבים, עם שכר ממוצע של 120 דולר בחודש וללא ביטוח רפואי ("אם אתה חולה ואין לך כסף, אתה מת", אמר לי מצרי אחד), ואותה אפשר לפגוש בכפרים הנידחים שבתיהם עשויים לבני בוץ אבל גם בפרברי קהיר, בשכונות שחצי מבתיהן הרוסים או נטושים.
ולפעמים, בכניסה לבניין מתפורר כזה, בן עשר או 15 קומות, אפשר לראות כמה כבשים מובלות לשחיטה בעוד כלבי רחוב מלקקים דם טרי מהמדרכה. ובכל מקום ערימות של זבל ותעלות ביוב, ועגלות רתומות לחמורים, וטוקטוקים שמתמרנים בין מכוניות מרצדס המעידות על בעליהן שהם גרים ברובעי הליופוליס או זמאלכּ היוקרתיים, ורוכלים בני חמש או שש שמנסים למכור לך מזכרות בדולר. גם זו מצרים וגם אותה צריך להכיר.
פרבר ה־6 באוקטובר
הגעתי למצרים בטיסה ישירה כאורח של חברת "איילה גיאוגרפית". יחד עם עיתונאי נוסף, הצטרפתי לקבוצה של מטיילים ששילמו 2,100 דולר לאדם בחדר זוגי. רובם בגילאי 60 פלוס, כאלה שכבר ראו הכל וטיילו בכל מקום, אבל למצרים טרם הגיעו.
את המסע בן עשרת הימים, בהדרכתה של שרון ענבר, התחלנו ברובע פוּסְטָאט שבלב קהיר העתיקה. כאן נמצא בית הכנסת בן־עזרא, שריד לקהילה יהודית מפוארת שמנתה בשיאה כמאה אלף איש, וכיום נותרו ממנה חמש נשים בלבד - שתיים בקהיר ושלוש באלכסנדריה.
בקהיר, 12 בתי כנסת ורק אחד מהם פעיל בחגים - בית הכנסת "שער השמיים". אך על אף שאינו פעיל, בית הכנסת בן־עזרא הוא אחד האתרים היהודיים החשובים ביותר בתפוצות. בעליית הגג שלו נתגלתה "הגניזה הקהירית" — אוסף של יותר ממאה אלף כתבי יד, מסמכים וספרים, ובהם כתבים של הרמב"ם, דפים ששימשו ילדים ללימוד קרוא וכתוב, תיעוד של עסקאות ואפילו עדות על רעידת אדמה שהתרחשה בארץ ישראל לפני אלף שנה.
ביקור בבית כנסת בחו"ל הוא תמיד מרגש, על אחת כמה וכמה במצרים. כל מילה בעברית, כל מגן דוד, פורטים על נימים שלא ידעת שקיימים אצלך. וארון הקודש. והמנורה. וספר התורה שמוצג פתוח לרווחה. והבימה העשויה שיש ועליה הכתובת: "אגדה בפי תושבי העיר תספר כי במקום הזה התפלל משה רבנו ע"ה".
יהודים כמעט ולא נותרו במצרים, אבל נוצרים קופטים עדיין מהווים כאן מיעוט משמעותי - בין שמונה ל-16 מיליון. בסמטה שמובילה אל הכנסייה הקופטית התלויה, גם היא ברובע פוסטאט, יש תבליט אבן המציג את מרים, יוסף וישו התינוק על רקע הפירמידות. האמת, זה נראה אמין יותר מהציורים שמציגים את ישו כוויקינג זהוב שיער על רקע נופי היער השחור.
בסוף היום נסענו למלון שנמצא בעיר ה-6 באוקטובר. מכל המקומות, בחרו לשכן את הקבוצה הישראלית דווקא בפרבר שהוקם לציון המהלומה שהנחיתה מצרים על ישראל בצהרי יום הכיפורים ההוא, 1973.
16 צפייה בגלריה
יואב קרן, הגמל והפירמידה: "הפירמידות לא נבנו על ידי בני ישראל, וגם לא על ידי חייזרים"
(צילום: יואב קרן)
זו הייתה שעת ערב מוקדמת, ובכביש הטבעת המקיף את המטרופולין בן 17 מיליון התושבים, התנועה עומדת. לצד הדרך גיבוב של בנייני מגורים כעורים בצבעי חום ואפור. אובך כבד רובץ על העיר, ונדמה שגם לאוויר כאן צבע משלו. פה ושם שלט חוצות עם פרסומת לרכב או לאבקת כביסה. פה ושם מתנוססת תמונתו של הנשיא א־סיסי. ואז, בין הבתים, על רקע השקיעה, היא הופיעה לפתע: הפירמידה הגדולה של גיזה.
לראות בפעם הראשונה במציאות את המונומנט הכביר בן 4,500 השנה, היחיד מבין שבעת פלאי תבל שעדיין עומד על תילו, זו חוויה שגם מי שעוסק שנים רבות בכתיבה יתקשה לתאר במילים.
היומיים הבאים הוקדשו בעיקר לפירמידות. במצרים 124 פירמידות, וכולן נבנו לאותה מטרה: לשמש מצבה למלך, ולהפגין את כוחו ואת עושרה של הממלכה בתקופת שלטונו. וזה הזמן להפריך שני מיתוסים: הפירמידות לא נבנו על ידי בני ישראל, וגם לא על ידי חייזרים.
התחלנו בפירמידה העתיקה ביותר - פירמידת המדרגות בסקארה. היא הוקמה לפני כ־4,700 שנה על ידי אמנחות, יד ימינו של פרעה ג'וסר, גובהה כ־60 מטר והיא מורכבת משש מסטבות (מעין במות) המונחות זו על גבי זו, מה שמעניק לה את צורתה הייחודית. סמוך אליה נמצאת פירמידה קטנה והרוסה שנראית כמו גבעה מסולעת, אך מתחתיה מסתתר אוצר אמיתי: חדר הקבורה של המלך אוּנס, שקירותיו ותקרתו מכוסים בהירוגליפים. אלה הם כתבי הפירמידות – מעין מורה דרך למלך המת במסעותיו בעולם הבא. מדובר במלאכת מחשבת של דיוק וירידה לפרטים, והיא חוזרת על עצמה כמעט בכל האתרים שנבקר בהם בהמשך.
גולת הכותרת של הביקור בקהיר הן הפירמידות של גיזה והספינקס. גובהה של הפירמידה הגדולה, שהוקמה על ידי ח'ופו, הוא 138 מטר, כמו בניין בן 46 קומות, וכשעומדים למרגלותיה זה נראה כמו הר מעשה ידי אדם. שכנתה, הפירמידה של חאפרו, קצת יותר קטנה אבל לא פחות מרשימה.
קברו של ח'ופו נמצא בתוך הפירמידה, 70 מטר מעל פני הקרקע, וכדי להגיע אליו השתחלנו במסדרון צר וארוך שמחייב אנשים גבוהים כמוני להתקדם בהליכה שפופה חלק מהדרך. החום בלתי נסבל, ובחלל הקבר עצמו מרגישים כמו בסאונה. מצד שני, כמה פעמים כבר יוצא למישהו שאינו פרעה בדימוס להיות בתוך פירמידה, מתחת למיליוני טונות של אבנים שהובאו לכאן מאסואן, מרחק של 800 ק"מ? לא מומלץ לקלסטרופובים.
מסביב לפירמידות מסתובבים מאות רוכלים. בכלל, נדמה שהמקצוע הנפוץ ביותר במצרים הוא מכירת מזכרות. בכניסה לכל אתר וביציאה ממנו יש מעין שוק קטן, והתייר צריך לפלס דרכו בין רוכלים שדוחפים לו לפרצוף פירמידות מיניאטוריות, פסלונים, גלביות ופפירוסים. וכולם נחמדים וכולם אוהבים את ישראל, אבל כשאחת מחברות הקבוצה התמקחה עם רוכלת ולא הגיעה איתה לעמק השווה, הרוכלת סיננה לעברה: "יחרב ביתכּ". היא כנראה לא ציפתה שהתיירת תבין את הקללה.
תופעת הרוכלים מטרידה ומעצבנת, אבל צריך להתייחס אליה בסלחנות. בסופו של דבר, הם מנסים להתפרנס. לראות אישה לא צעירה מתחננת בפני תיירים שמרוויחים פי מאה ממנה שיקנו איזו שטות בדולר או שניים, והם מתמקחים איתה על עשר לירות לפה עשר לירות לשם, זה מחזה מעורר חמלה. גם אני התמקחתי. זה חלק מהמשחק.
כמה דרגות מתחת לרוכלים, נמצאים אלה שמחלקים קוביות נייר טואלט בכניסה לשירותים הציבוריים. גם זו פרנסה במצרים. נכנסתי לשירותים באחד מאתרי העתיקות, וכשבאתי לשטוף ידיים, ניגש אליי איש מבוגר עם בקבוק פלסטיק ויצק מים על ידיי. נתתי לו כמה לירות. חוץ מהאוויר שנושמים, במצרים צריך לשלם על הכל.
ויש כאלה שהתמזל מזלם והם בעליו הגאים של חמור. "טקסי על חמור בחזרה", הציע לנו - בעברית - זקן אחד ביציאה מאתר ממפיס, שזיהה מיד שאנחנו ישראלים.
כמעט בכל מקום שאלו אותנו מאיפה אנחנו. כשענינו "מישראל", התגובה כמעט תמיד הייתה "אני אוהב/ת את ישראל" פלוס מילה או שתיים בעברית ("יש לי מגן דאוד בבית!" אמר לי בגאווה בעל חנות). העיתונאי הציני שבי אומר לעצמו: מה הפלא? הם רוצים שתקנה מהם. הישראלי שרוצה שיאהבו אותו מקווה שהדברים נאמרים מכל הלב. האמת, כרגיל, היא באמצע. כך או כך, כשהקולגה שלי אמר בצחוק למוכר בשוק שאנחנו מפלסטין, התגובה הייתה זהה.
ויש, מתברר, גם מצרים שלא שמעו על ישראל. כשאמרתי לנהג מונית אחד שאני מישראל, הוא היה משוכנע משום מה שאני מתכוון לאוסטרליה.
המצרים חוששים לדבר על פוליטיקה, אבל הצלחנו לדובב כמה מהם. "א־סיסי לא טוב", אמר לי תושב קהיר. "הוא רוצה להיות כמו סאדאת, אבל בונה רק לעשירים. הוא בנה עיר חדשה, אבל דירה שם עולה 10 מיליון לירות ובחיים לא יהיה לי סכום כזה. גם לא מיליון לירות". רק כדי לסבר את האוזן: 10 מיליון לירות מצריות הן שני מיליון שקל, מחיר של דירת חדר וחצי בתל־אביב. אמנם המצב הכלכלי השתפר מאז תחילת שלטונו של א־סיסי, אבל העוני עדיין זועק מכל פינה.
אוטובוס לאבו־סימבל
מקהיר טסנו דרומה לאסואן. התחנה הראשונה הייתה הסכר הגבוה, שהוקם בשנות ה־50 על גבי הנילוס. גובהו 111 מטר, אורכו ארבעה קילומטרים ורוחבו 40 מטר. הקמת סכר אסואן גרמה להיווצרות אגם נאצר, שהוא האגם המלאכותי הגדול ביותר בעולם ושטחו כרבע משטח מדינת ישראל.
בניגוד לאגם עצמו, הסכר אינו מרשים במיוחד, שכן רובו נמצא מתחת לפני המים. מצד שני, יש משהו מעורר יראה בידיעה שאם ייפגע, מצרים תחזור מאה שנה אחורה. לא סתם איים ליברמן להפציץ אותו.
כ-300 קילומטר דרומית לאסואן נמצא מקדש אבו־סימבל, שנחצב בתוך ההר וידוע בזכות ארבעת הפסלים העצומים של רעמסס השני שבפתחו. כשהוקם הסכר ומפלס המים החל לעלות, היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהמקדש יוצף.
כדי להצילו פתחו המצרים, בסיוע אונסק"ו, במבצע הנדסי חסר תקדים: הם פירקו לגורמים את המקדש ואת הפסלים, והקימו אותו מחדש בנקודה גבוהה יותר ב-70 מטר. במקום ההר המקורי הם בנו שתי כיפות בטון עצומות, וכיסו אותן בסלעים כך שייראו חלק מהנוף.
רוב התיירים מגיעים לאבו-סימבל בטיסה. אנחנו נסענו לשם באוטובוס, שלוש שעות וחצי לכל כיוון. משני צידי הכביש האינסופי אין כלום, רק חול וחול, ודווקא בשממה הצהובה והחדגונית הזו בואכה גבול סודאן, בחום שמצליף בך ללא רחמים כשאתה יורד מהאוטובוס הממוזג, דווקא כאן מבינים עד כמה מצרים תלויה בעורק החיים ששמו הנילוס.
קרוז על הנילוס
באסואן החל הפרק הבא של המסע: קרוז על גבי הנילוס. אם אוניות הנוסעים ששטות בים הן מלונות צפים, כאן מדובר במלון בוטיק צף. יש תאים נוחים למדי (אם לא לוקחים בחשבון את המים שנטפו מהמזגן שלנו), מסעדה, לובי, כמה חנויות וסיפון עליון עם בריכת שחייה, בר וג'קוזי. בתפקיד צוות הבידור - רקדנית בטן ורקדן סוּפי. אבל הבונוס האמיתי הוא לקום בבוקר, לפתוח את החלון בתא ולראות את מי הנילוס חולפים מטר וחצי מתחתיך.
היעד: לוקסור. בדרך עצרנו, בין השאר, במקדש קום אומבו, שהאטרקציה המרכזית בו הוא אוסף קריפי למדי של עשרות תנינים חנוטים, מה שהוליד אצלי את הרעיון לסרט ההמשך "המומיה 4 - נקמת תניני פרעה".
הגענו ללוקסור בלילה, ובארבע בבוקר כבר התעוררנו כדי להספיק לטיסה. לא במטוס - בכדור פורח. אף שבלוקסור אירע לפני כשבע שנים אסון מחריד שגבה את חייהם של 19 איש כאשר כדור פורח התלקח באוויר והתפוצץ, לא חשבתי לרגע לוותר על החוויה (הטיסה כרוכה בתשלום נפרד של 90 דולר לאדם).
הטיסה חלקה בצורה מפתיעה. מרגישים כמו על קרקע יציבה. אולי בזכות מזג האוויר ואולי בזכות כישוריו של קפטן ח'אלד, הטייס. מגובה של חצי קילומטר רואים היטב את ההבדלים בין אזור ההצפה הירוק של הנילוס לבין השטח השחון, הצהוב. וגם מזהים ממעוף הציפור את כל האתרים שבהם נבקר ביומיים הבאים: עמק המלכים ועמק המלכות ומקדשי כּרנכּ, חשתפסות, מדינת האבו ולוקסור.
במקדש לוקסור ביקרנו לעת ערב, כשהוא מואר בפרוז'קטורים ששופכים אור רך על העמודים העצומים כגזעי סקוויה, על החזית המרשימה, על שדרת הספינקסים ועל האובליסק שבכניסה (אחיו התאום נמצא בכיכר הקונקורד בפריז). מכל אתרי העתיקות שבהם ביקרנו, וביקרנו בהרבה, זהו בעיניי המרשים ביותר. אפילו יותר מהפירמידה הגדולה.
חזרנו לקהיר בטיסה, הפעם במטוס. אחרי ביקור בקבר סאדאת, במקום שבו נרצח הנשיא המצרי ב־1981, נסענו למוזיאון המצרי. הוא שוכן בבניין קולוניאליסטי בכיכר תחריר, אך נמצא כבר כמה שנים בתהליך העברה למוזיאון החדש שנבנה בגיזה. המוזיאון מחזיק באוסף הממצאים הגדול ביותר ממצרים העתיקה, כ־120 אלף פריטים - מפסלי פרעונים ועד ארונות קבורה מפוארים לחתולים.
גם אחרי עשרה ימים במצרים נמאס לכם מעתיקות, אסור להחמיץ את אוסף הממצאים מקבר תות ענח' אמון, אולי התגלית הארכיאולוגית המסעירה ביותר במאה השנים האחרונות, ובהם שלוש התיבות העצומות ושני הסרקופגים מצופי הזהב שנמצאו זה בתוך זה כמו בבושקה פרעונית, ומסכת הזהב המפורסמת שכיסתה את פניו של המלך החנוט.
סיימנו את המסע בשוק ח'אן אל-ח'לילי שבלב קהיר. כמו שווקי אסואן ולוקסור, גם השוק הזה הוא אוסף אקלקטי של מזכרות, בגדים, תבלינים, חפצי בית, תיקים ועוד, מין שילוב של שוק פשפשים, שוק תיירים ושוק אוכל.
אפשר למצוא בו שלל אקססוריז של שלוש הדמויות הנערצות ביותר במצרים - המלכה נפרטיטי, הזמרת אום כולת'ום וכוכב ליברפול מוחמד סלאח. ואפשר סתם לשבת על כוס תה עם נענע ונרגילה בקפה אל־פישאווי, להציץ לחדר שבו היה יושב חתן פרס נובל, הסופר נגיב מחפוז, ולהרגיש למשך שעה או שעתיים כמו מצרי אמיתי.
כמה דברים שחשוב לדעת לפני שנוסעים למצרים:
- "איילה גיאוגרפית" מוציאה טיולים של 13-10 יום למצרים. מחיר הטיול כולל טיסות לקהיר ובחזרה וטיסות פנים, לינה פלוס ארוחות בוקר וערב, שיט בספינה על הנילוס, כניסה לאתרים והדרכה. הוא אינו כולל ארוחות צהריים, ביטוח נסיעות וטיסה בכדור פורח.
- ישנן חברות ישראליות נוספות שמוציאות טיולים מאורגנים למצרים. המסלולים דומים, אבל יש מן הסתם הבדלים לכאן ולכאן במחירים וברמת ההדרכה.
- כניסת ישראלים למצרים מחויבת בוויזה שיש להוציא מראש (דרך חברת הנסיעות).
- האוכל במצרים זול: מנת פלאפל עולה בסביבות 80 אגורות. הפיתות קטנות, אבל אפשר לקנות שתי מנות בשקל וחצי - ואתם מסודרים עד הערב.
- הטיול כולל מלכודות תיירים כמו בית מלאכה לפפירוסים או לחפצי נוי מבהט. המחירים במקומות האלה יקרים הרבה יותר מאשר בשווקים.
- אין אפשרות לפתוח חבילת שיחות וגלישה במצרים, וגם לא לקיים שיחות ווטסאפ. מומלץ לקנות כרטיס סים מקומי ולהתקשר דרך המסנג'ר.
האם מסוכן לטייל במצרים?
- "לא לטרור!" מכריז שלט בכניסה לבית קפה בלוקסור. ב-1997 אירע במקדש חתשפסות הסמוך, פיגוע שבו נרצחו 62 בני אדם. בעל המסעדה אירגן אז הפגנה נגד הטרור, ומאז הוא מציג את השלט.
- המטה ללוחמה בטרור במשרד ראש הממשלה ממליץ, בצורה חד-משמעית, לישראלים לא לבקר במצרים. האיום אכן קיים, וזה בא לביטוי באבטחה הכבדה שמוצמדת לתיירים. במשך כל הטיול ליוו אותנו ניידת משטרה ומאבטח מקומי צמוד, חמוש בתת־מקלע. כשרואים את כמויות השוטרים ברחובות, את הנגמ"שים בצמתים ואת הבדיקות הקפדניות - יותר או פחות - בכניסה לאתרים, מבינים שזה רציני. רק בשנה האחרונה אירעו שני פיגועים ליד הפירמידות. מצד שני, גם בפריז, לונדון וברלין היו פיגועים קשים, ואף אחד לא מוציא אזהרת מסע למערב אירופה.
- האם פחדתי במצרים? התשובה היא לא. אבל בסופו של דבר, ההחלטה שלכם. ויש עוד מספיק מקומות יפים לראות בעולם.
הכותב היה אורח של חברת הטיולים "איילה גיאוגרפית"
