שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    להקשיב ללב: חוסר המודעות שכמעט עלה לי בחיי

    בגיל 48 ואחרי שנים של התמקדות בקריירה ובמשפחה - הלב של מרסל אטיאס אמר את דברו והעמיד את חייה בסכנה. לרגל שבוע המודעות למחלות לב בקרב נשים היא מספרת על שני האירועים הלבביים שהכריחו אותה להתעורר ולקחת על עצמה את המשימה - לעודד נשים להקשיב לליבן

    התקף הלב הראשון שלי בגיל 48 היה כנראה המחיר ששילמתי על אורח חיים קיצוני ובלי פשרות – להילחם בכל קושי, להצליח בכל החזיתות, אכילה לא סדירה, והרבה קפה וסיגריות.

     

    עליתי לארץ עם משפחתי אי שם בשנות ה-60, נערה בת 11 עם קשיי קליטה לא פשוטים. כפי שהיה מצופה ממני באותן שנים כבת למשפחה מסורתית, לא התגייסתי לצבא ונישאתי בגיל צעיר. כבר אז, כנערה-אישה, הרצון העז לפרוץ גבולות שהיו נראים באותם ימים כבלתי אפשריים לנשים שבאו מרקע כשלי היה חזק (לימים ידעתי לקרוא לרצון הזה בשם - פמיניזם). בנוסף התמודדתי בשנות נישואיי הראשונות עם קושי בהבאת ילדים לעולם. לשמחתי לאחר שנים ארוכות של טיפולים, הריונות והפלות, הצלחנו להביא לעולם שלושה ילדים נפלאים.

     

    קיראו עוד:

    דווקא לנשים בלבד: מה אתם יודעים על רפואה פמיניסטית?

    מחקר: נשים בהתקף לב מזעיקות עזרה 37 דקות מאוחר מגברים

    אצל נשים זה שונה: 7 סימני האזהרה להתקף לב

     

    מגיל 26 ועד לפרישתי עבדתי בנעמת. השאיפה שלי למצוינות ולהצלחה עודדה אותי להשקיע בכל תפקיד כאילו הוא תפקיד חיי. התחלתי כמטפלת במעון, עברתי לתפקידי ניהול וריכוז מעונות, עברתי בתפקידי שטח וניהול בכיר במטה נעמת, והייתי אחראית לשינויים בארגון - דבר שעורר קשיים ותסכולים רבים.

     

    בשבע וחצי השנים האחרונות תפקדתי כממלאת מקומה של יו"ר נעמת בהיעדרה ויד ימינה ביומיום: סיורים, נסיעות ארוכות ופקקים אינסופיים, אבל אהבתי את מה שעשיתי. ראיתי בזה הגשמה עצמית ותרומה גדולה לשינוי פני החברה.

     

    במקביל להתרחשות התעסוקתית שלי, התגרשתי. עיקר משימת גידול ילדיי הפכה לאחריות שלי, והרצון להוכיח שאני יכולה להיות גם אישה עובדת, גם אמא מצוינת, בשלנית טובה ובעלת גזרה נאה תבע ממני אורח חיים קשוח. מחוסר זמן מיעטתי לאכול, במהלך היום חייתי בעיקר על שתיית המון כוסות קפה ועישנתי כ-2 חפיסות סיגריות ביום.

     

    הלב, בהתאם, אמר את דברו. בבמשך שנתיים סבלתי מהתקפים קטנים: כאבים שהתחילו ממרכז הבטן לכיוון הסרעפת, בלסתות ומאחורי האוזניים, מדי פעם חולשה שמלווה בסחרחורת קלה. פניתי לרופאה, שהפנתה אותי לבדיקות אך התוצאות לא הראו משהו חריג. המשכתי לסבול מאותן תופעות, שייכתי אותן ללחצים היומיומיים והפסקתי ללכת לרופאה.

     

    צפו: כך תנהגו בעת התקף לב

     

    במוצאי שבת אחד, בעודי מתכוננת להכין ארוחת ערב לילדיי, גברו הכאבים ואליהם נוסף קוצר נשימה וכאב חזק בחזה ובראש. כהרגלי ניסיתי להתעלם והמשכתי להתנהל כרגיל, כעבור כרבע שעה, כשראיתי שזה לא עובר אמרתי לילדים שאני הולכת לנוח לכמה דקות ואחרי זה אכין להם ארוחת ערב. כשהזמן עבר, הם ראו שאני לא מתעוררת, ניגשו לחדר ומצאו אותי מעורפלת. ניסיתי לנשום ללא הצלחה, גם לא הצלחתי לדבר. הייתה לי תחושה של עילפון. בדיעבד גיליתי שהילדים הזעיקו את אביהם, שהחליט להזמין אמבולנס. בדרך לבית החולים הקאתי, הועברתי לניידת טיפול נמרץ במהלך הדרך וממנה לבית החולים. שם עבדו קשה כדי להחזיר אותי לחיים.

     

    התעוררתי בלילה שבין יום ראשון לשני ומצאתי את עצמי מחוברת למיליון צינורות ומכשירים מצפצפים. לא זכרתי כלום, הייתי בשוק. שאלתי המון שאלות: מה קרה? למה זה קרה? למה דווקא לי?

     

    המשימה: להשתקם

    מאותם רגעים אני זוכרת בעיקר כעס, תחושה שהעולם שלי התהפך. אני רק בת 48 ואין בי כוח להרים את היד או להרים את עצמי למצב של ישיבה.

     

    הרופאים דיווחו שהיה לי אוטם חריף בשריר הלב, 75% משריר שלי הלב נפגע. אחרי צנתורים והתערבות בבלון היה לי מזל שהצלחתי לצאת מזה בחיים. לדברי הרופאים, אחרי שתחקרו אותי מעט, הסיבות לאוטם נבעו כמובן מאורח החיים שניהלתי ובין היתר מהנטייה המשפחתית שלי - שני אחיי עברו התקפי לב בגיל צעיר ובמשפחה יש מקרים רבים של ייצור כולסטרול מוגבר, מה שנקרא בעגה הרפואית "טרשת עורקים".

     

    לאור הבהלה שאחזה בי ועל מנת להרגיע אותי, הסבירו לי שבעזרת טיפול תרופתי שמרני (לצמיתות) ואימון קפדני, אפשר לפתח ולאמן את השריר עד חזרתו לתפקוד מלא.

     

    זה מה שכנראה הייתי צריכה לשמוע כי מיד בראשי אני שוב רוצה להוכיח לעצמי ולעולם שאוכל להשתקם ולחזור לשגרת החיים המלאה שלי.

     

    לאחר 10 ימים במחלקה לטיפול נמרץ הועברתי למחלקת השיקום בנתניה, שם התפתחה דלקת ובצקת במעטפת קרום הלב. הרופאים הסבירו שזו הייתה תוצאה של הטראומה שעבר הלב. לאחר טיפול תרופתי, כשאני עדיין חלשה עם תפקוד מינימלי, שוחררתי לבקשתי ממחלקת השיקום, ונכנסתי לתהליך שיקומי בביתי שארך כשנה. בביקור אצל הרופא תעסוקתי הוגדרתי עם 100% נכות.

     

    באותה התקופה גרתי בקומה 3 בלי מעלית במגדל העמק, התקשיתי לנשום וטיפוס במדרגות היה מעבר לכוחותיי. המוטיבציה לחזור לתפקוד מלא הייתה חזקה מהכל, היה לי ברור שאני צריכה לעשות שינוי באורח חיי.

     

    בשלב ראשון הפסקתי לעשן והחלטתי לקנות הליכון, שבאמצעותו למדתי מחדש ללכת כל יום קצת עד לשלב של הליכה במשך שעה עד שעה וחצי. השלב השלישי היה המעבר לתזונה בריאה ונכונה.

     

    הפעם השנייה: איך לא זיהיתי את הסימנים?

    בעודי חוזרת בהדרגה לשגרת חיי, שנתיים לאחר האירוע הראשון, שוב מוצאי שבת, הפעם אני מתארחת אצל אחותי במושב שורש. תכננו לצאת לבילוי בירושלים,

    אבל חשתי עייפות חזקה וצרבת.

     

    חשבתי שהעייפות היא תוצאה של הליכה מאד ארוכה כמה שעות קודם. ב-3 לפנות בוקר, לאחר לילה שלם עם תחושת צרבת וכאבים, אחותי הזעיקה את האחות של המושב, שחיברה אותי למכשיר האק"ג המשדר ישירות לשח"ל. הם פענחו את האק"ג וגילו שאני בעיצומו של אוטם שריר הלב. מיד שלחו ניידת לטיפול נמרץ והעבירו אתי לבית החולים הדסה עין כרם.

     

    הגעתי עם חסימה של 100%. שוב טיפול נמרץ, שוב שיקום ושוב נכנסתי לתהליך החלמה שארך כשנה. הפעם קיבלתי נזיפה קלה מהרופאים - איך לא זיהיתי את הסימנים המאפיינים הרבה נשים? תחושת צרבת, כאבי לסתות ושיניים, הקאות וסחרחורות. זאת בשונה מגברים שבדרך כלל מרגישים כאב חזק בכתף, הזעת יתר ולחץ חזק בחזה.

     

    היום בדיעבד אני יודעת שטעיתי. אם הייתי הולכת בזמן לבית החולים, ברגע שהתחלתי להרגיש את הצרבת, הייתי מונעת את האוטם השני והייתי חוסכת לעצמי עוד אשפוז בטיפול נמרץ, עוד צנתורים ועוד שיקום והחלמה ארוכה.

     

    "היום אני יודעת שטעיתי": מרסל אטיאס (צילום: אלבום משפחתי)
    "היום אני יודעת שטעיתי": מרסל אטיאס(צילום: אלבום משפחתי)

     

    ביום שהשתחררתי הביתה חגגו לי את יום ההולדת ה-50.מאז, לא רק שהקפדתי יותר על אורח חיים בריא, על פעילות גופנית ותזונה בריאה, אלא שמתי לי למטרה לעשות הכל על מנת שיותר ויותר נשים תשמענה את הסיפור שלי. כל אחת צריכה לעשות את השינויים הדרושים, כל אחת בדרכה, על מנת לשמור על בריאותה ובריאות לבה.

     

    ההתחלה הייתה במסגרת תפקידי בנעמת, לעודד יושבות ראש במרחבים מכל הארץ להכניס הרצאות בנושא בריאות ותזונה נכונה בקרב נשים במקומות עבודה.

     

    לימים, כאילו יד מכוונת הובילה זאת, יו"ר נעמת הארצית, יו"ר נעמת מרחב ירושלים ואני נפגשנו עם ד"ר דנה צפת וצוותה ממרכז בריאות לב האישה שבבית החולים הדסה אין כרם.

     

    המטרה הייתה שיתוף פעולה בנושא בריאות לב האישה, בין נעמת אשר יש לה גישה למוקדי נשים גדולים במקומות עבודה רבים ומגוונים, לבין המרכז לבריאות לב האישה המרכז ידע מקצועי ורפואי בנושא.

     

    יחד בנינו תכנית לימודים מוקפדת ומושקעת. הכוונה מאחורי התוכנית היא לבקש ממנכ"לים במקומות עבודה לשלוח על חשבונם שתיים עד שלוש נשים שישתתפו בקורס "שגרירות בריאות", ללמוד את נושא הבריאות בכלל ובריאות לב האישה בפרט, בכדי להפיצו אחרי סיום הקורס בקרב שאר העובדות.ים במקום עבודתן.

     

    בסיום כל קורס, אותן שגרירות בריאות חוזרות למקום עבודתן ומיישמות הלכה למעשה את הפרויקטים שבנו בקורס בנוגע לאיך לחולל שינוי בחיים ולאמץ אורח חיים בריא.

     

    כמי שעברה על בשרה וחוותה באופן קשה וטראומתי שני אירועי לב קשים, התחזקה בי האמונה בניהול אורח חיים בריא הכולל הקפדה על תזונה נכונה, פעילות גופנית ואורח חיים ללא מתחים מיותרים.

     

    אני היום אישה שמחה יותר ומלאת אופטימיות, המנצלת כל הזדמנות להביא את הידע בנושא בריאות ליותר ויותר מעגלי נשים. המסר שלי פשוט: לאמץ אורח חיים בריא, ובעיקר להיות מודעות וקשובות ללב שלנו. היום אני מבינה שהגוף שלנו הוא מכונה שצריך לשמור עליה מכל משמר.

     

    ולכל מי שקוראת את הטור הזה אני אומרת: בדרך להגשמת חלומות, גידול ילדים והשגת קריירות - היי קשובה לגופך ולסימנים שהוא משדר לך, והיי קשובה בעיקר לליבך!

     

    שבוע המודעות למחלות לב בקרב נשים מתקיים השבוע ביוזמת המרכז לבריאות לב האישה בהדסה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ציפי קרליק
    "העולם שלי התהפך": מרסל אטיאס
    צילום: ציפי קרליק
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים