שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מרד הלימוד הנשי: המהפכה המשמעותית של הנשים הדתיות

    בימים בהם הייתי תלמידה, נאסר על הגמרא לחצות את שער בית הספר. לימוד הגמרא שלי התחיל בגיל מבוגר וכמרד, ובהמשך הפך להתאהבות. כניסתן של נשים לעולם התלמודי משנה את התלמוד עצמו. הן מביאות לעולם ביקורת חיונית. כזו היא אילנה קורשן, שתיעדה את המסע החלוצי שלה ללימוד הגמרא בספר חדש

    איך אומרים בארמית, את נראית לי מוכרת?

    "'מדרשת 'לינדנבאום' או 'דרישה'?" כך הוא ניסה להתחיל איתי, בציון שתי מדרשות לנשים... הרמתי את מבטי והוא השקיף עליי ממרום גובהו - בן גילי פחות או יותר, בג'ינס וטי־ שרט, רעמת תלתלים שחורה וחיוך סקרן. 'איפה את לומדת?' החווה בידו לעבר הכרך התלמודי. מיד הרגשתי שהוא מגניב וחלקלק מדי לטעמי. על הטי־שרט שלו התנוסס הכיתוב 'מבוקש', מה שכנראה לא היה מדויק. חוץ מזה, בדיוק סיימתי ללמוד את הפרק השלישי של מסכת כתובות שנסב סביב עונשים המוטלים בגין עבירות פיתוי ואונס. אם נערה צעירה משודלת בהסכמה או נאנסת, על התוקף לשלם לאביה קנס על פשעו...

     

    שכני משמאל - אמריקאי בשנות השישים של חייו, מנהל חברת ספנות באיטליה - הרים את גבותיו. 'הוא מחבב אותך', אמר לי. 'הגבר היהודי דומה לגבר האיטלקי - הם מאוד חרמנים'. 'תציל אותי', התחננתי בפניו, וחשבתי על ההבדל ההלכתי בין נערה שפותתה בשדה ואולי קראה לעזרה אך איש לא שמע אותה, לבין אישה שפותתה בעיר ומישהו ודאי שמע את קריאתה. מטוס דומה יותר לעיר, הרגעתי את עצמי, והנה - אני קוראת לעזרה... בדרך כלל יכולתי לסיים ארבעה עמודי גמרא בטיסה טרנס־אטלנטית, אבל לא עם כל ההפרעות האלו...

     

    הישועה הגיעה מכיוונה של הדיילת שגלגלה לעברנו עגלת מוצרי דיוטי פרי. 'סליחה', פנתה לאלעד, 'אנחנו עומדים להגיש את ארוחת הערב ואני מבקשת שתחזור למקום שלך'. אלעד הרים את העיפרון שלי ושרבט מספר טלפון בשוליים העליונים של הכרך התלמודי, מעל כותרת הפרק 'נערה שנתפתתה" (עמ' 113-114).

     


     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    כך, בהומור, בחריפות ובסקרנות כמעט טורדנית ביחס לכל מה המתרחש בסביבתה, שוזרת אילנה קורשן רומן שהוא מסע אישי-נשי עם לימוד "הדף היומי". הציטוט שלעיל הוא מתוך פרק ששמו "אני נהיית לגבר". ברוכות הבאות למסע הנשי עם "הדף היומי".

     

    ימי הולדת לספרים

    התרבות היהודית היא תרבות למדנית. כה למדנית - עד שהיא מעניקה יחס אנושי לספרים וגם חוגגת להם ימי הולדת. פעם בשנה אנו חוגגות יום הולדת לתורה. בשבת שעברה בקריאות "חזק, חזק ונתחזק", חגגנו את סיום קריאת הספר הראשון בתורה, והשבת אנו חוגגת יום ההולדת לספר "שמות".  

     

     

    החודש התקיים "יום ההולדת" של התלמוד הבבלי - סיום מחזור נוסף של לימוד "הדף היומי". הוא מכיל 2711 דפים (על פי אחת מהספירות) ועל כן, כאשר הוא נלמד בקצב של דף בכל יום - הוא זוכה למסיבת יום הולדת למדנית אחת לשבע וחצי שנים. במושגים יהודיים, פרויקט "הדף היומי" הוא תינוק שרק הגיח מרחם אימו. הוא נולד באירופה לפני 97 שנים והחודש הוא חגג בר-מצווה.

     

    הנשים מצטרפות לחגיגה

    בימים בהם הייתי תלמידת בית ספר, נאסר על הגמרא לחצות את שער הכניסה. אנחנו, התלמידות, עמדנו מן העבר האחד של התרבות היהודית, והגמרא מהעבר השני. בינינו הפרידה חומה של טענות-הבל על ההבדלים בין המוח הנשי למוח הגברי, מצוות מהן נשים פטורות ומהות הנשיות. כל ההסברים הוכשרו במטרה להדיר אותנו מהטקסט הנלמד והמשפיע ביותר בתולדות העם היהודי.

     

    נעלבתי, הרגשתי מושפלת וקינאתי בבנים שזכו להיכנס בשערי "העיר האסורה". לימוד הגמרא שלי התחיל בגיל מבוגר וכמרד, אחר כך הוא הפך לחוויית חיים מתוקה-חריפה ולהתאהבות של ממש.

     

    הופכות בגמרא והופכות אותה

    אלינה קורשן היא סופרת, מתרגמת ועורכת שנולדה וגדלה בקהילה אורתודוכסית-מודרנית בארה"ב כבתו של רב הקהילה. היא למדה באוניברסיטאות הרווארד וקיימבריג', עלתה לארץ בשנות ה-20 לחייה והתיישבה בירושלים. בגיל 28 החלה ללמוד את הדף היומי ובכך, בלי כוונה, הפכה לחלוצה בתחום זה.

     

      ()

    במשך שבע וחצי שנים נטלה עמה אילנה את התלמוד באשר הלכה. היא למדה "דף יומי" תוך כדי ריצת בוקר, בהכנת סעודות ליל שבת, בדייטים, במחשבות על הפרעות האכילה עמן התמודדה, בנישואים הראשונים שהסתיימו בגירושין, בנישואים השניים ובמהלך ההריונות והגידול של ילדיה.

     

    כניסתן של נשים לעולם לימודי התלמוד לא משנה רק את תמונת תלמידי בית המדרש, היא משנה את היחס ללימוד, ואומר בלי להסס – היא משנה את התלמוד עצמו. הנשים שקיבלו על עצמן להפוך ולדרוש בתלמוד, הופכות גם את התלמוד עצמו ומביאות לעולם ביקורת, תחומי עניין ומפגשים חדשים בין הטקסט המסורתי לעולמות הידע שלהן.

     

    אשרי יתומה אני

    להדרת הנשים מבית המדרש יש תוצר למדני מרתק. נשים שיכלו לרכוש השכלה אך לא ללמוד תלמוד, רכשו ידע בתחומי לימוד אחרים, וכאשר נפתחו בפניהן שערי התלמוד, הן באו בהן מצוידות ביידע ובשיטות לימוד שלא היו מוכרים ללמדנים היהודים.

     

     

    אילנה קורשן היא אשת ספרות, וכשהחלה ללמוד את הדף היומי, היא צירפה לחברותא גם את וורג'יניה וולף, אמילי דיקנסון, ויליאם בלייק, לורד ביירון ושורה ארוכה של יוצרות ויוצרים שכולם מסייעים לה ולהאיר את הגמרא בדרכים מפתיעות.

     

    הקצב והתוכן

    נשים (כמעט) לא לומדות בישיבות, ואם הן רוצות לצבור ידע ב-2,711 דפים הן צריכות ללמוד במצבים מפתיעים, שבהם מעולם לא נתקל "למדן מקצועי" שמסתגר בד' אמותיה של הישיבה.

     

    כריכת הספר של קורשן ()

    "...גם התאומות נולדו לאחר התאריך המשוער. התעקשתי לא להקדים את הלידה ולא הסכמתי לזירוז בשום אופן. ידעתי בוודאות שהתינוקות יצאו כשיהיו מוכנים לכך, בתקווה שגם אני אסיים עד אז את מחויבויותיי, כלומר את מסכת 'שבת'... ובאותו רגע – בעודי שוכבת במיטה והתלמוד בידיי – ירדו לי המים" (עמ' 239-240).

     

    נדמה לי שזו הפעם הראשונה בתולדות התלמוד שהוא חווה ירידת מים ולא רק כותב עליה. אילנה קורשן מצטיירת בספר לא רק כאישה מבריקה ומצחיקה בטירוף, אלא גם כלמדנית כמעט אובססיבית. אי אפשר לצלוח את זה בלי מידה מסוימת של אובססיביות - ויש לה את זה.

     

    במערבולת הפרעות האכילה

    התרבות היהודית היא תרבות אוכלת, היא עסוקה בכל ההיבטים האפשריים של הכנת המזון ואכילתו. הפה היהודי לועס כל העת מזון, ובתהליך העיכול הוא הופך אותו להלכות: הלכות גידול תבואה, מתנות עניים, שמיטה, הפרשת תרומות ומעשרות, הלכות כשרות, הלכות הכנת מזון בשבת ובחג, ברכות שלפני האכילה והברכות בסיום הסעודה, הלכות חמץ ומצה, אכילה עם גויים ועוד. אין מקום בתלמוד הפנוי מעיסוק במזון ובהלכותיו.

     

    "הפרעות אכילה" מוזכרות בתלמוד. אך כדרכה של מחלה עם מאפיינים תרבותיים, הפרעות האכילה התלמודיות אינן מוכרות לנו, ואלו המוכרות לנו היום, לא פגשו את דפי הגמרא. הספר "ים של דיו" מייצר את המפגש המרתק, העצוב (וכדרכה של קורשן - גם מצחיק) בין הפרעות אכילה נשיות-מודרניות לסיפורי אכילה תלמודיים.

     

    "בנובמבר הייתי רזה עד כדי כך שנאלצתי ללבוש ארבע שכבות כדי לשמור על חום הגוף, והשותפות המודאגות שלי שלחו אותי לשירותי 'בריאות הנפש' של הקמפוס. בן-רגע מצאתי את עצמי מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה בבית חולים, ורק שם נחתה עליי ההכרה במצבי. אחד הסיפורים המצוטטים ביותר במסכת 'נזיר' (ד' עמוד ב') עוסק בנזיר מהדרום, רועה צאן 'יפה עיניים...' כשהתגברתי על האנורקסיה – מצולקת מנזקיה ופורעת בעמל ובסבל את חובותיה – הכרתי בקווים המקבילים שבין נזירות לאנורקסיה..." (עמ' 128-9).

     

    והתרגום לארמית

    את הספר "ים של דיו", קראתי בהתלהבות כשהופיע במקור בשפה האנגלית. הוא זכה בפרס יוקרתי ונחטף כלחמניות טריות. קראתי אותו עכשיו בעברית יפה וקולחת (בתרגום עליזה רז-מלצר) ואני ממתינה לרגע שיופיע בשפה הטבעית לו יותר מכל – בארמית.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    תודה לכל החברות והחברים שליוו במילים טובות ותומכות את המסע שלנו אל אחותנו הבריטית בקפריסין. רבות שאלו אותי לפשרה של הטענה: "מאמינות לך". מדוע להאמין מראש לאישה שטוענת שהותקפה מינית? בסרטון אני מנסה להשיב על שאלה זו.

     

    שבת שלום!

     

    לכל הטורים של רוחמה וייס 

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    פרופ' רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    מומלצים