פוליטיקה של זהויות, באמריקה כמו בישראל, זוכה פעמים רבות לביקורת, בעיקר כשהיא הופכת להיות ההסבר להכול ותכלית הכל וכשהיא מקטבת ומחלישה. אבל אי אפשר להתעלם מהכוח העצום שיש בה: כשאתה גבר לבן ורגיל לראות גברים לבנים בכל מקום, כי זהו סדר הדברים, קשה להבין מה ההתרגשות הגדולה מלראות אנשים שנראים כמוך בעמדות כוח, בטלוויזיה, בבית הלבן. אבל בנשים רבות, מהגרות, בנות של מהגרות, לבנות, חומות, שחורות, הבחירה בקמלה האריס עוררה פרץ אותנטי של התלהבות והזדהות. מאינספור הפוסטים עלה משהו שנראה פשוט כמו שמחה, חדשות טובות ראשונות בתוך ים האפוקליפסות של 2020.
אפשר לדבר על עברה של האריס כתובעת, כסנטורית, כמי שמייצגת דווקא חוק וסדר אל מול הטענות שהמפלגה הדמוקרטית מכשירה ונדליזם ואלימות, כפי שראינו בגל המחאה האחרון. אפשר לדבר על הכריזמה שלה, על המרוץ הלא מוצלח לנשיאות, על איך בטח תנגב עם סגן הנשיא מייק פנס את הרצפה בדיבייט, אבל אלה דיונים לימים הבאים. הסיפור הראשוני הוא לא מה היא, אלא מי היא.
בעצם היותה מסמנת האריס וי על שתי דמוגרפיות חזקות מאוד בתוך המפלגה הדמוקרטית - נשים משכילות ומיעוטים. היא אמנם בת למהגרים מהודו וג'מייקה אבל באה מרקע פריבילגי למדי - אביה פרופסור לכלכלה ואמה מדענית. היא התחתנה מאוחר, מחוץ לשבט (בעלה יהודי) ואין לה ילדים. במילים אחרות: קליפורניה פינת ניו יורק. לא ברור כמה זה יסייע לביידן במדינות המתנדנדות, אבל גם להמריץ את הבייס זה חשוב.
הקמפיין של ביידן עד כה התבסס על "רק לא טראמפ": מינימום מגע עם הציבור והתקשורת, הקורונה והקריסה הכלכלית כבר יעשו את שלהם. זה עבד עד שזה נתקע. ההובלה שלו בסקרים עדיין ברורה אבל נבלמה במידה מסוימת. הכול יכול לקרות בנובמבר ובהתחשב בעובדה שההצבעה עצמה עומדת להיות עניין מורכב בשל המגפה, צריך מישהו מעורר השראה, שיהיה שווה את הטרחה. הבעיה היא, שאם טראמפ הוא הדוד המשוגע, ביידן, כשהוא כבר מפציע, מצטייר כמו הדוד המביך קצת, זה שלא מאה אחוז איתנו. היה ברור שהוא צריך חיזוקית.
האריס: "לא שוכחת את הנשים שקדמו לי"
הבחירה בקמלה האריס מראה שלביידן יש קמפיין מעבר לשתיקה וחשוב יותר - יש לו ביטחון עצמי. כשטראמפ צייץ אתמול על עקרות הבית מהפרברים שיצביעו לו כי הן "רוצות ביטחון", ביידן תאר את האריס כ"חכמה, קשוחה ומוכנה להוביל". שני ציוצים כמעט באותה דקה, תהום ביניהם. לא רק מבחינת היחס לנשים, אלא גם מבחינת היחס לשלטון - אם טראמפ מציג מודל שכולו "אני", ביידן, גם בשל הרצון להרגיע את מי שתוהה האם ישרוד עד סוף הקדנציה, מדבר ב"אנחנו".
בהקשר הישראלי יש משהו מרגיע בכך שהאריס, כמו ביידן, נחשבת לחלק מהאגף הפרו-ישראלי הישן והטוב במפלגה הדמוקרטית: יותר איפא"ק מג'יי סטריט. אמנם כמו רוב המפלגה, היא תמכה בהסכם הגרעין של אובמה וכמובן בשתי מדינות.
הכל יחסי: מול הזוג המאופק בצמרת יש אגף רדיקלי יותר, שלא מראה סימני היחלשות. האריס גנבה את כל תשומת הלב, אבל בין החוגגות הגדולות של הימים האחרונים גם ראשידה טליב ואילהן עומר, הנחשבות להכי אנטי-ישראליות בקונגרס, שניצחו בפריימריז שלהן למרות מאמצים רבים לאתגרן.
מה שהיה רעש רקע בעידן טראמפ עלול להיות מוקד כוח שמשפיע על השיח ושאי-אפשר להתעלם ממנו. הרקורד של תמיכה בישראל שיש לקוות שתתמיד בו האריס, חשוב גם כמשקל נגד לקולות מהסוג הזה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
