מרבית המכוניות החדשות שמגיעות לכביש בשני העשורים האחרונים זכאיות להגדרה "טובות", לפחות בשנותיהן הראשונות. בדרך כלל הן גם מציגות שיפורים מקיפים בהשוואה לדגם היוצא. אם בעזרת טיפול בנקודת תורפה, שדרוג רכיבים או מאפיינים שכבר הוכרו כטובים בדור המוחלף. וזו גם הסיבה לכך שבניגוד לעבר הלא מאוד רחוק, נדירים המקרים בהם מבחן דרכים מסתיים בציון כושל ובהתאם, העדפתנו למבחנים השוואתיים המחדדים את ההבדלים ומהווים כלי עזר לצרכנות מוטורית נבונה.
עוד כתבות למנויים:
אבל, יש גם אחרים. דגמים שעשויים אפילו לקבל ציון סביר, אבל בפועל מהווים אכזבה גדולה. בדרך כלל, פועל יוצא של הבטחה גדולה שלא מומשה. מי אחראי לרמת הציפייה הגבוהה? לא פעם עקב מהלכי שיווק ויח"צ מוגזמים, לעיתים בגלל הבית ממנו מגיע הרכב הספציפי ובמקרים אחרים פשוט בגלל הדגם המוחלף שהיה מעולה, לזמנו. ויש לנו כמה דוגמאות מאלפות לכך.
התמונה הראשונה בתיק העיתונות של אודי RS5 מראה את המכונית החדשה מחליקה לרוחב הפניה עם הגה בנעילה נגדית מלאה ועשן מהגלגלים האחוריים. האקשן האולטימטיבי, הבטחה למכונית נהיגה שמגרה את החושים ובמקרה זה, פרי מחלקת הביצועים המצוינת של אודי. אלא שמשהו השתבש בדרך לכביש, במכונית הסופר-חזקה ומהירה הזו. הבעיה כאן היא בעיקר בתחום המתלים, עם כיול שמתעדף תת-היגוי מובהק, אובדן אחיזה בגלגלים הקדמיים תחת כוח או אף בתנועה נייטראלית.
לצד גיאומטריה בעייתית, סובלות המכוניות ששווקו כאן - בעיקר אלה בהן נהגנו - ממיתלים נוקשים (במקום בולמים אדפטיביים טובים משמעותית) שדאגו בתורם לנוחות נסיעה מהגרועות שאפשר לתאר. עד כדי כך שבחרנו לוותר על המשך נהיגה למרות הכוח המרשים והתאוצה יוצאת הדופן. הוסיפו לכך תג-מחיר בשמיים ותקבלו פספוס ענק.
כמו במקרה הקודם, גם כאן הציפייה הייתה בשמיים. אנחנו אוהבים אלפא, תמיד אהבנו, ואי אפשר באמת שלא - ואם מחליטה היצרנית האיטלקית להצמיד את סמל התלתן הירוק שסימל בעבר את קבוצת המרוצים שלה, כמובן שמדובר במכונית לחלום עליה.
בפועל יצא שבעוד המשפחתית הקומפקטית - ראה ערך 'ג'ולייטה רגילה' - הייתה אלטרנטיבה מעניינת לדגמי יוקרה קומפקטיים כמו אודי A3, ב.מ.וו סדרה 1 ומרצדס A קלאס, גרסת תלתן ירוק ניסתה להיות תשובה איטלקית לפולקסווגן גולף GTI. ושם זה פחות הצליח. למרות ביצועים ראויים ותג-מחיר הולם, היכולת הדינמית הייתה רחוקה מהרצוי ועוד לא התחלנו בכלל לדבר על איכות תא הנוסעים ונוחות הנסיעה. בקיצור, זה לא זה.
8 צפייה בגלריה
ב.מ.וו 135M
ב.מ.וו 135M
ב.מ.וו 135M
(צילום: ניר בן זקן)
כאן יש לנו מקרה נדיר של מכונית שהוחלפה באחת פחות מרשימה. ה-140 הייתה אחד הדגמים יוצאי הדופן בקטגוריית המשפחתיות קומפקטיות, עם מנוע סופר-חזק מלפנים, הנעה אחורית, מראה טוב וצליל נפלא. מושלמת היא ממש לא הייתה, אבל במדד הפראי והמעורבות היא קיבלה ציון נדיר של כמעט-מושלם - ואז הגיעו תקנות מחמירות של צריכת דלק.
ה-135M החדשה החליפה אותה ועשתה כך נראה כמעט כל דבר לא ממש נכון. פלטפורמת הנעה קדמית פושרת, צמיגים שמיועדים לחיסכון בדלק, מנוע פחות מלהיב וצליל אנמי. החוויה המטריפה של פעם הוחלפה במבט תמיהה אחד גדול. לא הייתה כאן אחיזה, אפילו הביצועים אכזבו והתחושה הכללית הייתה של בירה בלי אלכוהול. לקוחות רבים של הישנה נהגו בחדשה והחליטו לוותר. מהמכונית הכי מלהיבה היא הפכה להבטחה שלא רק לא-מומשה, אלא אפילו הלכה אחורה. וזה ממש חבל. מישהו מכיר 140 עם קילומטרז' נמוך למכירה?
8 צפייה בגלריה
(צילום: ניר בן זקן)
מרכב הפנאי הראשון של יצרנית הפאר הבריטית ציפינו לגדולות ונצורות. מודים, בין היתר אחרי שעיתונות הרכב הבריטית המוטה באופן בלתי נסבל לכיוון התוצרת המקומית, גמרה עליו את ההלל. לומר שזה לא מה שהרגשנו יהיה סוג של אנדרסטייטמנט קיצוני. המראה שמרני יחסית וזה בסדר, אבל תא הנוסעים, אוי תא הנוסעים המאכזב. וזה המשיך באיכות נסיעה בינונית במקרה הטוב, יכולת דינמית סבירה ולא יותר. לא כדאי לשכוח שמדובר במכונית שמחירה - לפני ערימת התוספות שכל אחד הזמין לה - עומד על כ-1.6 מיליון שקלים, כן?
הבנטיאגה המבטיח התגלה כאודי Q7 - שעל בסיסו הוא נבנה - עם מנוע קצת יותר חזק וריפודי עור שונים. זהו פחות או יותר. סליחה, יש גם לוגו בנטלי בכל פינה ושעון זמן אנלוגי. לא הרבה מעבר לכך. יודעים מה, לוח המחוונים הדיגיטלי ומסך המגע של הרכב הגרמני נראים ועובדים טוב יותר מאלה שבמותג הפאר הבריטי שעולה הרבה יותר ממנו ומשאיר יותר ממיליון שקל ביד. לא בשבילנו.
8 צפייה בגלריה
(צילום: ניר בן זקן)
זה נשמע טוב על הנייר. רכב פנאי-שטח קומפקטי של ג'יפ, שפוזל אפילו לקטגוריית תת-יוקרה. עיצוב בהשראת הגרנד-צ'ירוקי והנעה כפולה לטובת יכולת שטח כמצופה מג'יפ, עשו את שלהם. הוא לא כמו כולם, זה היה ברור. בפועל זה פחות הסתדר, ובדיעבד לפחות נראה שמוטב היה לג'יפ אילו כיוונה נמוך יותר עם הקומפאס
עם פלטפורמת ההנעה הקדמית של קונצרן פיאט, עיצוב חיצוני מרשים היה היתרון היחיד שלו. מעבר לתא נוסעים פשוט וזול, נוחות הנסיעה בו הייתה טובה רק על אספלט מסלול ההמראה 08-26 בנתב"ג וגם שם, רק אחרי השיפוץ שעבר. הוסיפו לזה יכולת שטח נמוכה בכל קנה מידה שג'יפ היה מעוניין לקחת בו חלק, עם בקרת משיכה לא מכוילת היטב, ותקבלו פער עצום בין מראה והבטחה ליכולת ביצוע.
8 צפייה בגלריה
(צילום: ניר בן זקן)
רכב הפנאי הקטן של היצרנית הבריטית הביא עמו מספר חידושים לא מאוד חיוביים למותג הזוהר, שסיפק (לפחות) בעבר כמה מהדגמים היותר מעניינים בתעשיית הרכב. ואנחנו ממש לא מתכוונים רק ל-E-Type. הוא הרי דגם ראשון בעידן הנוכחי של החברה שלא התבסס על פלטפורמת אלומיניום. נשמע טוב, אבל מדובר בבסיס שנלקח מפורד מונדיאו הקודמת, בעצמה לא להיט גדול, עם מנוע רוחבי לראשונה ביגואר מאז ה-X-טייפ.
אז נכון, העיצוב החיצוני מרשים וגם תא הנוסעים לא רע בכלל, אבל ביותר מדי תחומים הוא פשוט לא הצליח להבריק. בעיקר באיכות נסיעה נמוכה מזו שאתם אמורים לצפות מאחד ממותגי היוקרה היותר מקוריים ונחשקים בתעשייה. ויש לכך אגב תוצאה משנית לא רצויה, שכן גם ה-E-Pace שהגיע, התקשה מאוד להתמודד מול מתחרים ישירים.
8 צפייה בגלריה
(צילום: רועי צוקרמן)
כאשר הגיעה ולוסטר טורבו ארצה, נדמה היה שיונדאי משחררת את כל העכבות והולכת All-In עם ספורט מעוצב לכל נפש. באמת, מדובר היה באחת המכוניות הנועזות ביותר למראה באותן שנים, שמשכה - בצדק גמור - קהל צעיר וחדש עבור המותג הקוריאני. זו הייתה המטרה והיא הושגה חד וחלק. אבל, כמו לא מעט דגמים בעבר שהגיעו מחלקו המזרחי של הכדור, גם כאן מדובר היה בסוג של הטעיה עיצובית.
הוולוסטר לא סיפקה את הסחורה בכלל וגרסת הטורבו שהבטיחה גדולות ונצורות, עוד פחות. למרות 186 כ"ס במכונית קטנת-מידות, תיבת שישה הילוכים אוטומטית מסרסת הוציאה ממנה כל עוקץ אפשרי. הוסיפו על כך התנהגות כביש רחוקה שנות אור מסרטוני פרסומת מבטיחים ותקבלו כבשה מפוהקת בבגדי נמר שואג. וגם אם הגזמנו מעט במטפורה, הרעיון ברור. זה לא איך שזה נראה. אפילו לא קרוב.
8 צפייה בגלריה
(צילום: ניר בן זקן)
האח הגדול שלו, ריינג' רובר "האמיתי" הביא מאז הוצג לראשונה אי שם בשנות ה-70 שורה בלתי נגמרת של חידושים לקטגוריית רכבי פנאי-שטח, ובהתאם נחשב עד היום לאמת מידה בקטגוריה ומשך אחריו את כל המותג לגבהי-תדמית יוצאי דופן. אחר כך הגיע גם ריינג'-ספורט שהצליח להכניס לתמהיל פלפל עם ביצועים והתנהגות כביש מרשימים, וזכה לחיבה עמוקה בקרב אלה שמאסו במותגי יוקרה גרמניים. אה, והיה גם איווק שהיה ריינג' בכאילו, ללא יומרה מיוחדת לשטח, אך כזה שהצליח להצעיר את המותג ולהביא קהל חדש.
ומה לגבי הוולאר? האמת, גם לנו לא ממש ברור. הוא ללא ספק נראה כמו מיליון דולר, בחוץ ובפנים, באמת, אחד המרשימים. אבל מעבר לכך לא ברור לנו מה הוא אמור להיות ולאיזה שימוש כדאי לרכוש אותו. הוא בפירוש לא דינמי כמו ב.מ.וו X6 למשל. הוא גם ממש לא נוח כמו שהייתם מצפים מריינג' להיות. תמוה.