כבר בשדה התעופה בהונג קונג, בהמתנה לטיסת ההמשך שתביא אותי ליעד הסופי, וייטנאם, נגלה לפניי דבר תמוה שילווה אותי (ואותנו) בשנה הקרובה. דיילת חברת הנסיעות שירתה את הנוסעים עם מסכה על פניה. המסכה הייתה מוצמדת לפניה, כיסתה את אפה ופיה והייתה נראית לי לא קשורה למקום ולזמן. מדוע היא עם מסכה על הפנים שאלתי את עצמי, שאלה שתחזור רבות במהלך הטיול, ותהווה נקודת פתיחה לשנה שבה מסכות על הפנים הן כבר דבר לא מוזר כל כך. אגב, התשובה היא שבווייטנאם (הנקייה יחסית מהנגיף נכון לחודש אוקטובר 2020) חובשים רבים מסכות על הפנים: ריבוי כלי התחבורה בכבישים וזיהום האוויר החמור בערים הגדולות גורם לרבים לעטות מסכה על פניהם.
לכל הכתבות של מדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
התאהבתי במזרח עוד מהטיול הראשון שלי בגיל 23 להודו ולתאילנד. משהו בריח ובמראות שעוטפים את היבשת הזאת גורם לי להתעופף לשם אחת לכמה שנים. בתחילה זאת הייתה הודו האקזוטית, שעוררה בי רגשות חזקים של אהבה-שנאה שקשה לי לשחזר עד היום במסעות בעולם, אחריה באה תאילנד שבעיקר עוררה בי סלידה, סרי לנקה הנעימה, בורמה (מיאנמר) המרתקת ובדצמבר האחרון הגעתי לנקודה נוספת, וייטנאם.
בניגוד לטיולים קודמים שלי במזרח ובכלל, הפעם נעזרתי בסוכנות נסיעות מקומית שארגנה עבורי הכול, מכלי תחבורה שייקח אותי ממקום למקום, דרך המלונות ועד לטיסות פנים שהייתי צריכה בשביל להגיע למקומות מרוחקים. אני מודה שדעתי חצויה בנושא. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בטיולים בעולם הוא העצמאות והחופש להחליט לאן ללכת. מצד שני, בשל ההבנה שווייטנאם לא נגישה כל כך בתחבורה ציבורית, ושזמני בטיול קצר, אני יכולה להמליץ בחום על דרך זו.
מבחינתי וייטנאם תמיד נקשרה במלחמת וייטנאם הארורה (או "המלחמה האמריקנית" כפי שהיא נקראת במדינה), שמיררה את חיי התושבים וגרמה לאבידות גדולות לכל הצדדים, אבל מתברר שווייטנאם היא הרבה מעבר לזה. את תחילת המסע שארך שלושה שבועות, והתקיים בחודש דצמבר האחרון, התחלתי דווקא במקום רגוע שבו לעיתים מסיימים את הטיול במדינה, והוא הלונג ביי.
הלונג ביי הוא מפרץ הנמצא במרחק של 160 קילומטרים מהעיר האנוי, שממוקמת בצפון וייטנאם. במפרץ נמצאים לא פחות מ-3,000 איים קטנים, שביניהם מציעות חברות רבות שיט שאורך בין יום לשלושה ימים. אם אתם מחובבי הסדרה המיתולוגית משנות ה-80 'ספינת האהבה', בוודאי תיהנו מאוד מהחוויה. החברות השונות מציעות שיט ברמות שונות, עם אטרקציות של שיט בקיאקים, טיול באיים הסמוכים ובמערות המסתתרות בהן וכן, אם דאגתן, יש גם סעודות טעימות שאותן מכין שף הספינה, שאף ילמד אתכם את העבודה (למי שרוצה כמובן).
עכשיו, אחרי שנחתי, אפשר להתחיל לצאת לטיול. התחנה השנייה לאחר השיט היא עיר הבירה האנוי.
המפגש הראשון עם רחובות האנוי כלל הרבה צפירות וקושי מטורף בחציית הכביש. צפיפות גדולה של כלי רכב נמצאת בכבישי העיר: קטנועים, אופנועים וכמובן מכוניות. בניגוד למה שרגילים במערב, אף אחד לא יעצור לך, עליכם לפלס לבד את הדרך, ושיהיה בהצלחה. חוץ מפקקים ומתנועה גועשת, שכיום נראית לי לקוחה מסרט אחר, טרום הקורונה, בהאנוי מומלץ לשוטט בעיר. אין בה מוזיאונים שחייבים לראות או מקדשים שאותם אסור לכם לפספס. העצה שלי היא לצאת לשיטוט ברובע העתיק, המהווה את ליבה ההיסטורי של העיר, שאומנם מראהו לא יפה במיוחד אך חביב להסתובב בו, ולצאת לטיול נינוח סביב אגם הואן הנהדר, המושך אליו בסופי שבוע רבים מתושבי העיר.
כשהייתי בעיר חזיתי בחצי גמר אליפות דרום אסיה בכדורגל. כן כן, מדובר בליגה שלא ידעתי שקיימת בכלל, אבל איזו חוויה זאת הייתה לראות את המוני האוהדים יושבים על כיסאות קטנים במרכז העיר, וצופים בשידור חי איך הנבחרת הלאומית מביסה את היריבה.
אחרי ההמולה של העיר הגדולה, ההמלצה שלי היא ללכת ולנשום קצת טבע במאי צ'או.
מאי צ'או נמצאת במרחק של 130 ק"מ מעיר הבירה. היא לא מציעה אטרקציות גדולות או מקומות שחייבים לראות אלא אווירה כפרית נעימה, המלווה בהרבה שדות אורז (בתקופה שבה טיילתי השדות היו יבשים), חקלאים והרבה שקט ושלווה.
אחרי מאי צ'או מומלץ לבקר באזור פו לונג (pu-luong), שהוא יחסית פחות מתויר מהצפון. בסביבה יחכו לכם מראות טרסות האורז שאותי אישית הפעימו כל פעם מחדש, מפלים שופעי מים וכפרים צבעוניים של שבטים אותנטיים שמקורם בארצות השכנות.
אחד המפלים המרשימים שכדאי לכם לא לפספס הוא Thác Hiêu. מדובר במפל יפהפה ובעל זרימה חזקה, שעובר לו בין הסלעים וממחיש את עוצמתו ואת יופיו של הטבע.
מעניין לראות שווייטנאם הבינה את חשיבות התיירות לכלכלה המקומית, ולכן ממציאה לא מעט אטרקציות המעוררות עניין (וצילומי סלפי) רבים בקרב התיירים. אחד מהם הוא הרכבל בפסגת הר פנסיפן. מדובר במתחם שבו נמצאים ברחבה מתקני שעשועים ודוכני מתנות חביבים, המוביל לרכבל שאורכו 6.3 ק"מ, המטפס לגובה של כ-3,000 מטר! בפסגתו של ההר נמצאים פגודות ופסלי ענק שחורים של בודהה. בתחילה כשעליתי ברכבל חשתי התרגשות למראה פסלי הענק, הפגודות והנוף המרהיב, אך לאחר שירדתי מההר הבנתי שמדובר באטרקציה נוספת שמציעה המדינה, ושהוקמה לפני כארבע שנים.
את סיום המסלול באזור מומלץ לעשות בעיירה ההררית סאפה, הנמצאת בצפון-מערב המדינה. מדובר בעיירה חביבה שהוקמה בימי השלטון הצרפתי הקולוניאליסטי, המלאה בחנויות רבות של ציוד טיולים זול ובמסעדות נהדרות המציעות אופציות רבות.
בטיסה פנימית הגעתי להוי אן, שמיקומה הוא בחוף המרכזי של וייטנאם. מדובר בעיירה חביבה שלה עיר עתיקה המושכת את רוב תשומת הלב, ובצדק. בניגוד לערים אחרות במדינה, פה תירגע האוזן שלכם מלשמוע את הצפירות האינסופיות שיש בערים האחרות מכלי הרכב הרבים. בנוסף, המקום מותאם לתיירים עם מלונות בוטיק, חנויות מסחר רבות ושווקים אקזוטיים, כאשר גולת הכותרת היא הפנסים היפהפיים שתלויים בכל מקום ויוצרים אווירה קסומה.
בעיר העתיקה 18 מבנים עתיקים הפתוחים לקהל הרחב, ונכללים בהוראת אונסק"ו לשימור העיר. עם המבנים הללו נמנים הגשר היפני המקורה, הבית העתיק פונג הונג, בית טאי קי ועוד. אני החלטתי לוותר על העניין, כי החוץ יותר עניין אותי. העניין האמיתי בעיניי הוא האגם שמסביבו יש דוכנים רבים, מאוכל ועד למתנות שאין בהן צורך, ובשעת השקיעה באגם תוכלו לראות אין-ספור סירות שיציעו לכם שיט נעים לאורם הרך של הפנסים.
מהעיר השלווה יצאתי לשבוע בהרי המרכז. הנסיעה התחלקה לנסיעה בוואן ולנסיעה באופנועים, וההמלצה שלי היא להאריך כמה שיותר את השהות על האופנוע. יש לא מעט חברות תיירות שמארגנות טיולים שבהם התיירים רכובים על אופנועים מאחורי המדריך. מדובר בחוויה נהדרת המפעילה את כל החושים. בתחילה, למי שלא רכב אף פעם על אופנוע, חוש הזהירות מופעל בדרגה גבוהה מאוד, אך לאחר מכן חושי הריח והראייה מועצמים עם מראות וריחות של גידולי הקפה הרבים הגדלים במקום.
אזור הרי המרכז שופע גידולים רבים, בהם קפה, תה, מטעי גומי, קשיו, פלפל שחור, עצי קינמון, קקאו ועוד. בהתאם לכך, קיימים מפעלים רבים באזור. אני ממליצה לא לפסוח על ביקור במפעלים השונים. אני למשל ביקרתי במפעל לייצור צ'ופסטיקס. דמיינו לכם באמצע שום מקום מפעל לייצור מקלות אכילה. ממולכם הר, מאחוריכם כביש צדדי, באמצע בין לבין בוטקה שבו ערימות של עצים, פועלים שמעמיסים את חתיכות העץ, חותכים שיושבים מול המכונות ובסוף המקלות שיוצאים מוכנים מהמכונה.
נקודות ציון מעניינות ששווה לראות באזור: קתדרלת העץ המרשימה בעיירה קונטום (Kontum), שנבנתה עוד בתקופת שלטון הצרפתים, Elephant rock שם תחכה לכם תצפית חביבה, וגם לקפוץ ל-Dry Nur waterfall, מפלי מים חביבים ומרשימים.
מאזור המרכז נפרדנו בביקור בבית המשוגע שנמצא בעיר דאלאת. את הבית תכננה דנג ויאט נגה, בתו של נשיא וייטנאם לשעבר, שבעברה למדה ארכיטקטורה ברוסיה. הבית בנוי כמבוך ענק של מדרגות, חדרים וצבעוניות התוקפת את כל החושים. אם אתם באזור ומחפשים מקום לישון בו, כדאי לדעת שהמקום גם מתפקד כמלון שבו ניתן לשכור חדרים.
מדאלאת החביבה, שבה בעיקר שוטטתי ברחובות ובהיתי בקיטש הנראה מכל כנסייה בעיר, הגענו להו צ'י מין סיטי (לשעבר סייגון) ומשם לקחנו טיסת פנים לאי פוקוק.
כשאני מדמיינת אי, אני רואה לנגד עיניי אימג'ים של אילוסטרציות של איים, ים כחול, עצי דקל, קוקוסים והרבה שייקים על החוף. ובכן, ההתרשמות שלי מפוקוק לא הייתה כזאת. רחובות העיר היו מעט מלוכלכים ורועשים, אבל למזלי המלון שבו שהיתי התהדר בבריכה שהשקיפה לים, והייתה מרוחקת ממרכז העיר.
בשיט של יום שבו הסירה לקחה אותי ואת שאר התיירים הצלחתי קצת לקבל מושג על איך שאר האי בנוי, מה נמצא בו, על החופים הנקיים יותר, וגם לחזות ברכבל האימתני שמוביל לאי הון טום (ואף נכלל בספר השיאים של גינס כי הוא הארוך ביותר בעולם - 7.9 ק"מ).
רגע לפני החזרה לארץ חזרתי להו צ'י מין סיטי, ומשם יצאתי לסיור בתעלות הגרילה Cu Chi Tunnels מימי מלחמת וייטנאם. מדובר באתר הנצחה מסקרן, ועם זאת גם תמוה במיוחד. מצד אחד נמצאות במקום מנהרות רבות באורך של כ-120 קילומטרים, שבהן חיו אנשי הווייטקונג בכמה מפלסים, שבהם אף תוכלו להתנסות במסתור. מצד שני, במקום יש מטווח שבו תוכלו להתנסות בירייה למטרה, דבר הגורם לתחושה מעט מחניקה ומלחיצה בביקור במקום שבו התרחשו זוועות רבות כל כך.
ערב אחרון בווייטנאם. העיר הגדולה ביותר במדינה, הו צ'י מין סיטי, מחזירה אותי אחורה לתחילת הטיול להאנוי, ולתנועה הסואנת שם. רק שבהתאם לגודל, כך גם הרעש וההמולה, וההמלצה שלי היא לקפוץ לשוק בין-טאן, המציע דוכני רחוב של שלל חיקויים מכל חברות המותגים המוכרות, דוכני אוכל ופירות ובעיקר אווירה שמחה.
שנה אחרי אני יושבת בביתי, מדברת הרבה בזום ורק חולמת על העולם הגדול. מתוך געגועים פתחתי בפרויקט איורים שנקרא "dream about the world", שבו מדי יום איירתי את המקומות שחבריי היו רוצים לטוס אליהם יחד איתי, לצד הפתעות קטנות שהם יוכלו לקחת איתם לכל מקום, כמו תיק חביב וספל שיזכירו לכולנו שהעולם עדיין בידינו.
חלק מחבריי רצו לעוף הכי רחוק שאפשר, להוואי ולתאילנד למשל. חלקם בחרו בנקודה קרובה יותר כמו סיני, והרבה מאוד הסתפקו בארץ ובמקומות שאליהם הם הכי מתגעגעים, כמו הבניאס וחוף הים בהרצליה. לאתר הפרויקט - הקליקו. לאן אתם מתגעגעים? שתפו בתגובות.
