2 צפייה בגלריה
מנצח בפריימריז. יאיר לפיד
מנצח בפריימריז. יאיר לפיד
מנצח בפריימריז. יאיר לפיד
(צילום: AP)
ברק אובמה הפך למועמד עתידי לנשיאות בעקבות נאום אחד גדול. ב-2004 הוא היה סנטור אלמוני מאילינוי שנקרא להשתתף בוועידת המפלגה הדמוקרטית בבוסטון שהציגה את המועמד דאז ג'ון קרי. יכולותיו הרטוריות כבר היו ידועות במידת מה, ובכל זאת הוא הצליח להפתיע את כולם. הנאום שודר בתחילה רק בטלוויזיה המקומית ועד מהרה גילו בו עניין גם הרשתות הארציות. הבאזז נוצר וכולם החלו לדבר עליו כעל האיש הבא בפוליטיקה האמריקנית.
יאיר לפיד נואם בסגנונו דומה. יש לו יכולת לשונית גבוהה וריתמוס של חזרה על מילות מפתח, ולמרות זאת קשה להיזכר בנאום גדול שלו שעורר תשומת לב מיוחדת. צפייה בהופעותיו מעוררת את הרושם שמדובר אכן בווירטואוז שפה שמעורר התפעלות, אבל לא התרגשות. אובמה הופיע באצטדיוני ענק של עשרות אלפי אנשים. לפיד מתאים יותר לאולם קונצרטים.
ייתכן שזה תורם להתבססות תקרת הזכוכית האלקטורלית של לפיד, שמאז הישג 19 המנדטים שלו בבחירות 2013 דשדש עד כה באזור העשרה מנדטים. גם כשהוקמה כחול לבן הוא נאלץ לוותר על ההובלה. אף אחד לא האמין ביכולתו לפרוץ לציבורים מעבר לאלה המוגדרים ליברלים-אליטיסטיים, המופעלים בעיקר באמצעות אונות ההיגיון ולא מחוזות הלב.
מה השתנה היום וגורם ללפיד כמעט להכפיל את כוחו ולהתייצב בסקרים במקום השני אחרי הליכוד? מסופר על חייל שנשלח למשימה מסוכנת, וכשנשאל מדוע התנדב ענה שהמפקד העמיד את חבריו ואותו בשורה אחת ואמר: "מי שמוכן להתנדב - שיתקדם צעד אחד קדימה. נשארתי במקום, אבל כל הייתר פסעו צעד אחד לאחור".
הסגנון המאופק שבו מופיע לפיד לאחרונה מרכך כיסי ההתנגדות נגדו, אולם שינויים באסטרטגיה לא חורצים את גורלו של פוליטיקאי. הוא מוכר מדי לציבור מכדי לנסות לשווק דימוי אחר
הדבר הראשון שקרה הוא התרסקות כל ראשי המרכז-שמאל בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. הרמטכ"לים איבדו את קסמם כפוליטיקאים: משה יעלון וגבי אשכנזי נטשו ובני גנץ נותר בודד בצריח כשחבריו לשעבר יורים בגבו. רון חולדאי, שהיה מונח זמן רב על המדף הפוליטי, ניסה ונכווה. עמיר פרץ סולק בפועל ומרב מיכאלי עדיין נמצאת בשלב של ניסוי וטעיה. למלוא רוחב העין אין מישהו שיכול לשאת את עיניו לתפקיד ראש הממשלה במחנה הזה, מלבד לפיד.
זה לא מספיק רק להיתפש כברירת מחדל ולכן לפיד ממצב את עצמו זמן רב כדמות לאומית פטריוטית עם דגלי ישראל מאחוריו. גם הסגנון המאופק שבו הוא מופיע לאחרונה מרכך כיסי ההתנגדות נגדו. אולם שינויים באסטרטגיה לא חורצים את גורלו של פוליטיקאי. לפיד מוכר מדי לציבור מכדי לנסות לשווק דימוי אחר.
לפיכך, הדבר השני שמכשיר את עלייתו הוא השינוי שחל בדעת הקהל. נפתלי בנט טוען ש-80% מהציבור הוא ימני ומשם כך רק פוליטיקאי מהמחנה הזה יכול לעמוד בראשות הממשלה. זוהי הטעיה. לפי ממצאי הסקרים ניתן אכן להתרשם כי למפלגות המזוהות עם מחנה הימין יש רוב מוחלט, אבל בחירות 2021 לא מיועדות לבחירה בין גישות אידיאולוגיות של ימין ושל שמאל, אלא בין עמדות פרסונליות של אוהבי בנימין נתניהו לבין אלה של שונאיו.
אף אחת מן המפלגות המוגדרות ימניות - הליכוד, ישראל ביתנו, תקווה חדשה וימינה, להוציא הציונות הדתית – לא מציגה תוכנית מדינית של סיפוח שטחים. יכול להיות שזוהי כמיהתן הטבעית, אבל הן כנראה מזהות שדרישה כזו אינה מגובה בדעת קהל רחבה.

שנת הקורונה הדגישה דווקא את ניצחון התפישה החברתית של השמאל. קופת חולים כללית, שנוסדה בידי תנועת העבודה בראשית המאה שעברה ובעקבותיה באו האחרות, הייתה הגורם המרכזי להצלחת מבצע החיסונים נגד קורונה. גם חוק הבריאות, שנחקק בידי ממשלת העבודה, מאפשר כיום חיסון לכל אזרח.
בימי ממשלות נתניהו נוצרה הברית בין הליכוד לבין המפלגות החרדיות, והיא מכונה "גוש הימין". העובדה שהן נשמעות להוראת רבנים ולא לממשלה גרמה לפגיעה בסגרים ולהתמשכות הקורונה. מצב זה הוא פרי מדיניותו של נתניהו, שהוביל מסע הטבות לחרדים כדי לשמר את הישרדותו הפוליטית. הרעיון של "גוש הימין" נסדק קשות בדעת הקהל.
הימין מתמודד במערכת הבחירות הזו כשכל נכסיו האידיאולוגיים כשלו ואינם מתכתבים עם סדר היום של רוב הציבור בישראל. ביום שאחרי נתניהו יעמוד המחנה הזה בפני שוקת שבורה. בלי מנהיג כריזמטי ובלי תפישות מובילות בקרב הציבור הישראלי, הוא יצטרך להמציא את עצמו מחדש.
גדעון סער ובנט מציגים את עצמם כמתמודדים על ראשות הימין בעתיד. בבחירות האלו, שהן מעין פריימריז למיצובם כמתאימים למשימה הזו, השניים לא מצליחים להצטייר כמנהיגים לאומיים. דווקא לפיד מסתמן כראש החץ של מי שמסוגל בבוא היום להחליף את נתניהו בתודעת דעת הקהל.
זרעי השינוי האלה נטמנים כבר במערכת הבחירות הזו, שמתנהלת על לא כלום רעיוני, אלא אישי. השמאל ניצב כיום בנחיתות בסקרים, אף שרעיונותיו מנצחים. בסיבוב הבא גם אנשיו ינצחו כשלפיד עומד בראשם.
  • ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com