בשנת 21 של המאה ה-21 עדיין שולטות בחיינו ובהכרתנו כמה אמונות שווא שמעוותות את תפיסת המציאות שלנו - ואת חיינו עצמם - בענייני דת ואלוהים, לאום וגזע, מדינה וטריטוריה, מין ואהבה, מדע ומהות האדם ועוד. מאמר זה יתייחס לאמונה הדתית באלוהים, שהינה בעיניי הפייק-אולד-ניוז העמוק וההרסני מכולן.
רקע היסטורי קצר: רעיון האלוהות התפתח במקומות שונים ובצורות שונות, והתפתח מאנימיזם (תפיסה שבה לכל עצם יש נפש) להאנשה של כוחות טבע (במיתולוגיה היוונית האלים הם התגלמות של כוחות טבע – כמו הים – וכוחות פנימיים כמו החוכמה). בהמשך התהליך הפך אל אחד לאל המרכזי, ואחר כך – לאל היחיד - המונותאיזם.
ביהדות הרעיון מיוחס לאברהם, שלפי המסורת חי במאות ה-18-19 לפני הספירה. תפיסה של אל אחד הופיעה לתקופה קצרה במצרים בימי אחנתון במאה ה-14 לפני הספירה. חוקרי המקרא סבורים שכאל המרכזי לפני תקופת בית ראשון נחשב האל הכנעני "אל" (המוזכר בלוחות אוגרית) בעוד "יהוה" נתפס כאל אזורי, שגבר על האלים האחרים והפך לאל היחיד.
המונותאיזם היה לתפיסה הדתית של עם ישראל ושל ממלכות ישראל ויהודה במאות הראשונות של האלף הראשון לפני הספירה. האל אופיין כלאומי (שבחר בעם ישראל, נתן לו את תורתו ואת ארצו) אך גם כאל העליון, הבורא והשליט בעולם, בעל תודעה, ידע, מתערב ודורש. אפיונו המרכזי הינו ככוח מופשט, אבל בתנ"ך יש גם תיאורים גשמיים שלו.
בפילוסופיה היוונית, החל מהמאה החמישית לפני הספירה, יש ניסיון למצוא עקרון לא גשמי המסביר את העולם. הפילוסוף קסנופנס שלל את האפיונים האנושיים של האלים וסבר שהאל הוא מופשט; אפלטון הגדירו כמי שמזהה את האידאות ומטביע אותן בחומר, ואריסטו כ"מניע הבלתי מונע", הגורם שהחל את התנועה בעולם.
9 צפייה בגלריה
שרידי המקדש העתיק לפוסידון, אל הים
שרידי המקדש העתיק לפוסידון, אל הים
שרידי המקדש העתיק לפוסידון, אל הים
(צילום: רויטרס)
למן המאה הראשונה לספירה התגבשה והתפשטה תורתו של ישו, תחילה על ידי קבוצת תלמידיו היהודים, עד אשר במאה הרביעית הכריז קונסטנטינוס, קיסר הקיסרות הרומית המערבית (ואחר כך – כולה) על הנצרות כדת האימפריה.
המונותאיזם הפך בנצרות לשילוש שהוא אחד – האב (אלוהים), הבן (ישו – המהווה ישות אנושית ואלוהית בו זמנית), ורוח הקודש (הרוח האלוהית השורה על הבריאה). במאה השביעית הופיעה דת האסלאם, שנשענת על כניעה לאל (אללה) ועל משנתו של מוחמד, שבבסיסה יסודות מהיהדות ומהנצרות.
זניחת האל הפילוסופית, מקריותם של החיים וסופיותם לא מחלחלים להמון, שעדיין זקוק לנחמה מטפיזית: לדעת שחייו אינם סתמיים ומקריים ושמותו איננו סוף פסוק
הנצרות התפשטה עם הכיבושים האימפריאליסטיים לדרום אמריקה ולאפריקה, והאסלאם השתלט על המזרח התיכון והתפשט לחלקים באסיה ובאפריקה, שעה שבמזרח הרחוק התפשטו ורווחו דתות לא מונותאיסטיות: הבודהיזם הינו התורה של בודהה בדבר ההימנעות מסבל, אך במקומות רבים קיבל פן דתי מובהק ובודהה עצמו הפך למעין אל; ההינדואיזם, הקיים בעיקר בהודו, הינו דת מרובת אלים אך במרכזה שלושה (שיווה ההורס, בראמה הבורא ווישנו המקיים), שברובד הפילוסופי הינם התגלמויות של ישות אחת, הבראהמן.
התוצאה היא שכשישה מיליארד בני אדם משתייכים כיום לאחת הדתות המאמינות בקיומו של אל: כמעט 2.5 מיליארד נוצרים, מספר המוסלמים מתקרב לשני מיליארד, יותר ממיליארד הינדים, רבים מתוך חצי מיליארד הבודהיסטים, ועוד מיליוני המאמינים של דתות אחרות.
ניתן לראות בדתות ניסיון אדיר ממדים לענות על השאלות הגדולות שהטרידו את בני האדם: כיצד נוצר העולם, מהי תכלית החיים ומה יהיה אחרי המוות. ואכן, ברוב הדתות הובטחו למאמינים חיים אחרי המוות. ואולם האופן שבו התפתחה האמונה באלוהים, העובדה שכל דת "עץ חיים היא למחזיקים בה" ושוללת כל דת אחרת, והקנאות שבה המאמינים הפונדמנטליסטים של כל דת אוחזים בדתם - מדגישים עד כמה אנו עוסקים באמונה שאיננה נסמכת על אמת עובדתית.

לקראת תום העידן האמוני במחשבה ובמדע

כל זה החל להשתנות כאשר המדע החל לתת תשובות לשאלות הגדולות – תשובות שלא תאמו תפיסות דתיות אלה וחדלו להיכנע להן כפי שהיה לאורך ימי הביניים. בתקופת המהפכה המדעית זיהו הוגים רציונליסטיים את האל עם הטבע ("אלוהים או הטבע" של ברוך שפינוזה, וגם אחרים). עמנואל קאנט נזקק לאמונה באל כבסיס לאתיקה שלו, אך טען שמדובר בספקולציה שלא ניתן להוכיחה. אחריו טען קארל מארקס כי האל אינו אלא החצנה של תכונות אנושיות והדת היא "אופיום להמונים". ניטשה טען שרעיון האלוהים הנוצרי מת ויש להחליפו ברעיונות אחרים.
המדע השתחרר מאחיזתה של הדת באיטיות רבה. גליליאו גליליי נרדף, אייזיק ניוטון סבר שאלוהים אחראי לתנועה המסודרת בעולם וגם צ'ארלס דארווין נשאר תאיסט (המאמין שקיים אל אחד לפחות).
9 צפייה בגלריה
פרידריך ניטשה
פרידריך ניטשה
פרידריך ניטשה. רעיון האלוהים הנוצרי מת
(GettyImages)
הפרדיגמות המדעיות המרכזיות בנות זמננו מדברות על כך שהיקום נוצר בעקבות אירוע פיזיקו-כימי מקרי (המפץ הגדול), החיים נוצרו בעקבות אירוע ביו-כימי מקרי, ותופעות החיים (מטבוליזם והתחלקות) הינן תוצאה של מורכבות התא. בעלי החיים התפתחו בעקבות אבולוציה אקראית (מוטציות וברירה טבעית). המוות הוא תוצאה של תכנות מוקדם או כשל בתא ובאורגניזם. בעקבות המוות נרקבים החלקים האורגניים – ובהם מוחנו, ובכך אובד כל מה שהיה המחשבות, הרגשות, הזיכרונות והרצונות שלנו. בתפיסות אלה אין מקום לאל, לא כיוצר העולם ולא כמי שיכול להבטיח לנו חיים אחרי המוות.
ואולם זניחת האל הפילוסופית, מקריותם של החיים וסופיותם, כפי שמלמדות התיאוריות המדעיות, לא מחלחלים להמון, שעדיין זקוק לנחמה מטפיזית: לדעת שחייו אינם סתמיים ומקריים ושמותו איננו סוף פסוק. הדתות הממוסדות מקנות למאמינים משמעות בחייהם ואמונה בקיום אחרי המוות: בדתות המונותאיסטיות אלה הם חיים בגן עדן (אם יקיים את מצוות הדת), ובדתות המזרח (הינדואיזם, בודהיזם) – גלגול נשמות עד נירוואנה.
אך תפיסת העולם הביולוגית גם לא משאירה מקום ל"נפש": אין שום שלב באבולוציה שבו היא יכלה להתפתח ואין שום מקום בגוף שבו היא יכולה לשכון. התפיסה השלטת במדע הינה מטריאליסטית, ולפיה העולם הפנימי שלנו הוא תוצר של פעילות פיזיקלית, ביולוגית, כימית וחשמלית במוח, וכשזו נפסקת – הוא נעלם. קיימות תפיסות דואליסטיות – שלפיהן עולמנו הפנימי מתבטא באפיונים פיזיקליים אך אינו זהה להם – אולם אין להן סימוכין במדע. חוסר היכולת של האדם לקבל את מקריותו ואת סופיותו מביאה לכך שכ-80 אחוז מבני האדם בזמננו משתייכים לדת רשמית כלשהי.
מובן כוחה של הדת כמארגן חברתי וכמקנה עקרונות מוסריים, וכך גם רצונם של רבים להסתופף תחת מסורת בית-אבא והקהילה שבה הם חיים. אך לכל אלה אין קשר לערך האמת של הדת ושל האמונה באלוהים
ובאשר לאחרים, כמיליארד סינים הינם הקבוצה העיקרית שדוגלת בפילוסופיה ובמערכת ערכים מוסרית ללא אל: תורתו של קונפוציוס, שאומצה על ידי שושלת האן, והייתה דת המדינה הרשמית בסין עד אמצע המאה ה-20. אך גם בתורתו של קונפוציוס התודעה הדתית קיימת: הקיסר נתפס כבן השמיים, השמיים מגינים על האדם, ועקרון ה"לי", הטקסיות, הינו מאפיין דתי. רבים מהסינים מאמצים תפיסות בודהיסטיות של הישארות הנפש.
9 צפייה בגלריה
פסל קונפוציוס בייג'ינג סין
פסל קונפוציוס בייג'ינג סין
פסל קונפוציוס בבייג'ינג. הדת הרשמית בסין עד אמצע המאה ה-20
(AP)
ישנם מיליונים רבים במערב שאינם משתייכים לדתות הרשמיות, ועדיין, לפי סקרים שונים, רוב תושבי מערב אירופה וארה"ב מאמינים באל. בצידן של הדתות מתפתחות אמונות אישיות ותפיסות אלוהים אישיות רבות מספור. סביר שרבים מקרב האתאיסטים מאמינים בקיום כזה או אחר של נשמה ובסוג כזה או אחר של הישארותה.
הצורך הפנימי הפסיכולוגי העצום המביא אותנו להאמין שיש תכלית לחיינו ושיש להם המשך הוא מובן. מובן גם הכוח החברתי העצום שמפעילות עלינו הדתות והתרבויות שהינן מנגנונים עצומים של הכחשה של המוות. נולדנו לתוכן והתחנכנו לאורן. מובן גם כוחה של הדת כמארגן חברתי וכמקנה עקרונות מוסריים, וכך גם רצונם של רבים להסתופף תחת מסורת בית-אבא והקהילה שבה הם חיים. אך לכל אלה אין קשר לערך האמת של הדת ושל האמונה באלוהים.

מלחמת השחרור

מכל הסיבות האלה, חובה לומר: המדע מציג פתרונות להיווצרות היקום, החיים ולהתפתחותם, שאין בהם מקום לאלוהים וגם לא לנפש. המדע אינו מושלם, אבל השיטה המדעית – שבבסיסה תצפיות, השערות, ניסויים, ובניית תיאוריות שעומדות למבחן עמיתים ולפרסום, עדיפה לאין שעור על שיטה שבמרכזה גילוי שחווה היחיד (נביא וקדוש) וכתבים מקודשים שאין להתווכח איתם, שעומדים בבסיס הדתות.
שני הגילויים העיקריים של האל, הפילוסופי והדתי, אינם עומדים במבחן: "אלוהי הפילוסופים או הפיזיקאים", "המניע הבלתי מונע" ודומיו, אינם מעניקים משמעות לחיינו ואינם מונעים את המוות. הם גם מיותרים לנוכח התיאוריות המדעיות העיקריות. האל הדתי, בורא העולם, מתייתר לנוכח התיאוריות הפיזיקליות והביולוגיות. כאל מתערב, פרסונלי, בעל דרישות – כמו אלוהי הדתות המונותאיסטיות – אין שום הסבר או אינדיקציה רציונליים לקיומו.
ברמה החברתית, ההסתופפות בחברה בעלת אותן אמונות מונעת מאיתנו להכיר אנשים וחברה שמתאימה לנו מבחינת נטיותינו (למשל, אמנים, אנשי רוח) וערכינו (למשל, ליברליזם, דמוקרטיה)
במינוח המכיל ביותר ניתן לומר שלא רציונלי עבור אדם רציונלי לקבל את הנחת קיומו של "אלוהי הדתות". במינוח פחות סובלני: אין אלוהים. ההנחות הדתיות הן חסרות בסיס. יתר על כן: הן מזיקות ביותר, ברמה האישית, החברתית, הלאומית ואף הגלובלית.
ברמה האישית, האמונה בקיומו של אלוהים שיעניק לנו חיי נצח אם נאמין בו ובעקרונות הדת, גורם לנו לחיות למען העולם הבא – שאינו קיים – במקום לחיות בעולם הזה. במקום להשקיע במה שיש, למשל ביכולותינו ובכישרונותינו, במשפחתנו ובסביבתנו – האדם הדתי משקיע במה שהדת אומרת לו (למשל, בלימוד תורה ובתפילות), מתוך אמונה שהדבר יקנה לו כרטיס לגן העדן. אך גן העדן איננו, וגם את עולמו כאן הוא מפסיד (מימוש תכונותיו, התמסרות לאהוביו).
9 צפייה בגלריה
מתפללים בכותל המערבי. מלחמה על הגמוניה טריטוריאלית
מתפללים בכותל המערבי. מלחמה על הגמוניה טריטוריאלית
מתפללים בכותל המערבי. מלחמה על הגמוניה טריטוריאלית
(צילום: AP)
ברמה החברתית, ההסתופפות בחברה בעלת אותן אמונות – בקהילה דתית כשלנו – מונעת מאיתנו להכיר אנשים וחברה שמתאימה לנו מבחינת נטיותינו (למשל, אמנים, אנשי רוח) וערכינו (למשל, ליברליזם, דמוקרטיה) ולחיות בקרב קהילה שמתאימה לנו.
ברמה הלאומית, דתות שונות יוצרות זיהוי וחיבור עם טריטוריה, מחייבות את מאמיניהן לטריטוריה זו, ודוחות בני דתות אחרות - דבר המוליך לעיתים מזומנות למלחמות. וכך אנו עדים למלחמות בין יהודים למוסלמים על השליטה בארץ שנתפסת בשתי הדתות כקדושה; בעבר התקיימו מסעי הצלב הרצחניים ומלחמות רוויות דם בין הצלבנים לבין צלאח-א-דין וצבאו על ירושלים. בארצות רבות נלחמת הדת על הגמוניה טריטוריאלית, ואנו עדים למלחמות רצחניות באסיה, ברוסיה, במדינות יוגוסלביה לשעבר ובאפריקה בין דתות שונות. במזרח התיכון היום ובאירופה בעבר נלחמו פלגים שונים של אותה דת זו בזו בשנאה יוקדת.
ברמה הפרקטית, מעבר לעצם האמירה הגלומה בשורות אלה שבעיני חובה לאומרה, ניתן לפעול להקטנת כוחה של הדת בעיקר על ידי תמיכה בהפרדתה מהמדינה
בראייה גלובלית, הדת היא היום הגורם העיקרי לפלגנות, לשנאה, למלחמה ולעצירת הקידמה: החינוך הדתי מונע לימודי מדעים (ובעיקר אבולוציה) ושפות, ונמנעים מגעים וקשרים שיכלו להפרות את המחשבה, המדע והרפואה.
הניסיונות לייצר אלטרנטיבה לדת כשלו עד כה, ובהם ניסיונות אדירי ממדים כמו הקומוניזם, ששטף אזורים נרחבים במזרח אירופה ובאסיה – אך עם התמוטטותו הייתה חזרה מהירה אל הדת. כוחם של האמונה ושל הממסד הדתי עצום – כגודלו של הצורך האנושי בה.
מה שנותר הוא לזעוק שהמלך הוא עירום. ובלשון ימינו: הדת היא פייק אולד ניוז. היא ממסד המבוסס על אמונת הבל, הבונה את עצמו על האדרת השקר ומפזר אגדות על מעשי פלאים חסרי היתכנות – ממעשי הנס במקרא דרך האמונה בלידתו מבתולה של אדם שהינו גם אל, ששב מהמתים, ועד למסע הלילי של מוחמד על "אל בוראק" ועלייתו לשמיים.
ברמה הפרקטית, מעבר לעצם האמירה הגלומה בשורות אלה שבעיני חובה לאומרה, ניתן לפעול להקטנת כוחה של הדת בעיקר על ידי תמיכה בהפרדתה מהמדינה, באופן שימנע תקצוב מוסדות הדת – לרבות מוסדות החינוך שלה ותלמידיהם, הפסקת התקצוב של הרבנות הראשית, רבני ערים, בתי כנסת, משגיחי כשרות וכו', ומקביליהם המוסלמים, הנוצרים והדרוזים.
9 צפייה בגלריה
ד"ר מישקה בן-דוד
ד"ר מישקה בן-דוד
ד"ר מישקה בן-דוד
(צילום: דניאל צ'צ'יק)
באופן זה, ובתהליך ארוך, תצטמצם הדת לממדים הנכונים לה בחברה מתקדמת ובמדינה דמוקרטית: ככל שקהילה דתית תרצה לתמוך בה, כך היא תתקיים, מבלי שהמדינה תאפשר לה זכויות יתר כלשהן (כולל לא פטורים מגיוס ומארנונה). לא תתאפשר השפעה דתית מחוץ לבתי התפילה עצמם, כמשנתו של הרצל.
השחרור מהדת ישחרר את האדם להעריך ולחיות נכון את חייו, יאפשר לתפיסות פילוסופיות מתקדמות לקבוע כללי מוסר והתנהגות רלבנטיים לימינו, וישחרר קהילות, מדינות ועמים משנאות וממלחמות מיותרות.
  • ד"ר מישקה בן-דוד הוא בכיר מוסד לשעבר, מחבר ספרי הפילוסופיה "החיים, האהבה, המוות" ו"על החיים ועל המוות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com