1 צפייה בגלריה
ג'יזל חלימי
ג'יזל חלימי
ג'יזל חלימי
(מתוך וויקיפדיה)
ג'יזל חלימי, שנולדה בתוניס למשפחה יהודית מסורתית, נחשבת בצרפת לאחת הפעילות הפמיניסטיות החשובות. היא נפטרה לפני פחות משנה, ובימים אלה מתנהל דיון ער על האפשרות להכניס אותה לבניין המפואר של גדולי האומה: הפנתאון. אם זה יקרה, חלימי תהיה האישה השישית בלבד שתזכה לתהילה.
חלימי הייתה עורכת דין אקטיביסטית שנלחמה בכל כוחה נגד העוולות של זמנה. צעדיה הראשונים בזירה הציבורית היו מאבקיה נגד השימוש בעינויים במהלך מלחמת אלג'יריה ומשנות ה-50 היא הרימה קול צלול בעד הדה-קולוניזציה של צפון אפריקה. היא הייתה מבין הדמויות החשובות במאבק למען זכות הנשים על גופן, נלחמה נגד תרבות האונס והובילה להכרת האונס כפשע. היא תמכה בזכויות להט"בים עוד משנות ה-70.
כיום, חלימי היא סמל עבור ארגונים פמיניסטיים, אך גם סמל לאחווה בין העמים. היא הייתה גם סופרת פורה, שכתבה הן על מאבקיה פמיניסטים והן על התרבות הערבית-יהודית שממנה באה.
בעוד מורשת חלימי זוכה לתהודה ברחבי צרפת, שמה נשאר עלום בקרב החברה הישראלית. יש מי שיתרץ זאת בעמדותיה החד-משמעיות נגד הכיבוש – אלא שעמדות אלו נשמעות גם מהוגים אמריקנים רבים שמתורגמים ונקראים ברחבי הארץ. גורלה של חלימי בישראל, אגב, אינו שונה מגורלם של הוגים מזרחים אחרים שנחשבים לאינטלקטואלים בולטים באירופה, ובולטים בהיעדרותם בסילבוסים של אקדמיות ישראליות ומוספי תרבות מקומיים.
גם כאן חיו יהודים מזרחים ששילבו בין מאבקם לצדק לבין תביעה אוניברסלית עבור שכניהם. קו ישיר מחבר בין המוחים בוואדי סאליב, הפנתרים השחורים, הקשת הדמוקרטית המזרחית ויהודים-מזרחים שהגותם לא עברה את המכס הישראלי
חלימי, למשל, הייתה יהודייה, מזרחית ופמיניסטית שנלחמה נגד הדיכוי של עמים ערבים ובחרה להתייצב לצידם. שום מגירה ישראלית איננה מתאימה לה. היא הייתה שמאלנית מדי עבור אלה המצמצמים את הזהות המזרחית לאתנו-לאומיות ימנית, חילונית מדי עבור מובילי השיח המסורתי, מזרחית מדי עבור השמאל הישראלי, וגם אירופאית יותר מהם בהשכלתה ובהוקרה שלה זכתה.
חלימי וחבריה אינם זקוקים לחסדי הישראלים, אך היעדרותם מהשיח האינטלקטואלי כאן היא אות קלון והפסד עבורנו. בין אם נאהב אותם או נשנא אותם, חשוב שנכיר אותם. סיפור חייהם, מאבקיהם וספריהם יכולים להוריד את המחיצות הזהותיות המדומיינות שנוצרו בישראל והפכו אותם לדמויות חריגות.
גם כאן חיו יהודים מזרחים ששילבו בין מאבקם לצדק לבין תביעה אוניברסלית עבור שכניהם. קו ישיר מחבר בין המוחים בוואדי סאליב, הפנתרים השחורים, הקשת הדמוקרטית המזרחית ואותם הוגים יהודים-מזרחים שהגותם לא עברה את המכס הישראלי. כמזרחים, כולם הכירו את מנגנוני הדיכוי מקרוב, ובניגוד לקולות הנשמעים כיום הם לא ראו ביהדותם מחסום בפני הבעת סולידריות עם מאבקים צודקים אחרים, גם של פלסטינים. הם היו שמאל אחר, מזרחיות אחרת, פמיניזם אחר, שאפשר להם להיות בכל עת כל אלה יחד.
חלימי תיכנס אולי לפנתאון הצרפתי בחודשים הקרובים, אולם הגיע הזמן שתיכנס גם לפנתאון הסימבולי של החברה הישראלית, לצד יהודים מזרחים אחרים שנאבקו למען הצדק בישראל ומחוצה לה. הנצחתם תעניק הכרה למאבקיהם, אך גם תזכיר לנו שעוד אפשר אחרת, שעוד ניתן להרחיב את אופקי השיח, להעשיר את המורשת היהודית ולחשוב על אופציות תרבותיות, זהותיות ולאומיות שטרם התממשו - אופציות שכוללות ריבוי, צדק ופיוס.
  • גבריאל אבן צור הוא דוקטורנט בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com