לערן לוי יש קריירה מלאת שדים. נבזיים כאלה, קטנוניים. שרודפים אחריו עד המגרשים הכי שכוחים של ליגה א' ולא מרפים, למרות שהוא כבר בן 36. עדיין מעירים לו על המשקל, צועקים מהיציע "לאפה" ו"שווארמה", מדביקים את תווית "הטיפוס הבעייתי", אחד שמחליף קבוצות בקצב שמחליפים את המדיניות נגד הקורונה.
ובגלל השדים האלה - שלא מבינים בכדורגל, פס הם לא יודעים לתת - הוא נמצא היום איפה שהוא נמצא. בליגה השלישית, מכבי קביליו יפו. שם כבר לא רודפים אחריו כמו פעם כשכיכב במכבי חיפה, בית"ר ירושלים ומכבי נתניה, ואפילו הבליח בנבחרת ישראל.
"זה עצוב", לוי מסכים. "זה לא שהייתה את ההצעה הזאת והזאת והזאת. פתאום ביום בהיר וצח אתה נעלם. עצוב לטייל בשנתיים האחרונות בליגות האלה.
"מבחינת יכולת אני מרגיש בסדר גמור. היה לנו משחק אימון נגד מ.ס אשדוד בשבוע שעבר, אנשים היו המומים. הכדורים, המסירות הארוכות, הבעיטה – אין שינוי. אבל אני אגיד לך את האמת, כבר אין לי כוח לשכנע. כשערן לוי רוצה להגיע לקבוצה כזו או אחרת, תמיד זה לשכנע. כדאי לכם ותנסו ותראו. ואז אוהבים להביא את הריקושטים מסביב. אבל תבדוק איזה שחקן בכדורגל הישראלי אכל מערן לוי חס וחלילה השפלות, לכלוכים, קללות. או מאמן. או איש מקצוע. זה אף פעם לא היה. אבל הסטיגמה נבנתה עוד מגיל 16 ממכבי חיפה.
"קח את מכבי נתניה. אני מקבל הרבה הודעות מאוהדים, למה אתה לא חוזר? למה אתה לא פורש אצלנו? הלוואי שזה היה קורה. בשבילי זה ה-מקום. אין לי כוח לשכנע שני אנשים - המנכ"ל ובעל הבית - ששוכחים איזה מצב היה כשהם הגיעו למועדון, ומה תרמתי. לא לבד עשיתי את זה, אבל אני ומכבי נתניה עוד ניפגש. גם אם זה מחוץ למגרש.
"מאוד רציתי ללכת לבני-יהודה. הרגשתי בנשמה שלי ללכת לשם. לא רצו, מה אני יכול לעשות? תודה רבה, מכבד את המאמן, ים של הצלחה, סה טו".
יש לך יכולות שאין בליגת העל. עוצמת בעיטה, דיוק, כדורים חופשיים. מעליב שאין קופצים?
"זה באמת הציק לי. כאב לי. יש שחקנים שנתפסו שיכורים, ואלימות, ומקרים כאלה ואחרים, וקללות ולכלוכים. מה היה קורה אם זה הייתי אני? זו הסטיגמה. לא כיף לי גם, כי אני מרגיש לא מוערך במילים כמו במעשים. אז יש קבוצה כמו מכבי קביליו יפו, עם צעירים טובים שרוצים להוכיח ואפשר לתרום מעצמי, אז זכיתי. האהבה לכדורגל בשבילי מנצחת".
"עושים הכל כדי לגרום לך שתענה"
בתחילת ספטמבר, כשליגת העל כבר תשוחק, ויהיו שידורים מאירופה, יפתח לוי עונה במשחק חוץ מול הפועל אזור. מגרש מגודר, יציע של כמה שורות מעץ, עשבים שוטים - אני מתאר לו את התפאורה, כאוהד יפו שמכיר את חורבות הליגה השלישית.
"בוא, צריך להיות אמיתי", לוי לא מתרגש. "באתי מהשכונות, גדלתי באור עקיבא. אם נגיע למצב שצריך לשחק חמישיות בקטרגל, נבוא. אני אוהב כדורגל, ולא מעניין אותי איפה".
לא מביך?
"כלום לא מביך אותי כשאני בא לשחק כדורגל. לא מזלזל באף אחד. הכרתי את הליגה בשנה שעברה (בהפועל מרמורק), והיא מאוד-מאוד קשה. המגרשים לא מגרשים, התנאים לא תנאים, והשעות לא שעות. מתאמנים על סינתטי. קשה לי עם חוסר המקצוענות. יש פה שחקנים מוכשרים שצריכים לקום בשבע בבוקר לעבודה, ואז לבוא לאימון. והמכות ברגליים פה, זה מחזיר אותי לנוער של מכבי חיפה, כשהיו עליי שמירות אישיות. עושים הכל, אם זה לקלל אותך, ואם לנסות לגרום לך שתענה, כי זה ערן לוי".
לפעמים גם שוברים.
"בליגה א' אומרים 'מה מעניין אותי עכשיו ערן לוי? מה מעניין איפה היה, מה היה? שבור לו את הפנים, כנס בו'. אין בעיה, מקבל גם את זה. חלק מהמשחק. גם בלאומית ובליגת העל זה קרה".
ותמיד יהיו שם עניין המשקל והמהירות?
"לא מתייחס. לא מעניין. כל זה בלוף אחד גדול. באמת עברתי ושמעתי וראיתי הכל. אז נלך מחר לאזור, ויבואו אוהדים, 'יא בן..', ו'אמא שלך', ו'שווארמה'. אם מישהו בא במיוחד למשחק, ומתמקד רק בי ומקלל, אז נראה לי שעשיתי משהו. זכיתי".
מהשאלות בנושא נמאס לך?
"זה לא מעניין. גם אם יהיו לידי עוד עשרה אנשים עם מבנה גוף רחב כמו שלי, זו הסטיגמה. אנשים רואים אותי ברחוב ואומרים, 'אין פרופורציה בין מה שמדברים עליך למה שרואים'. שחקן ביפו אמר לי, 'אתה כל יום שובר לי עוד 500 סטיגמות שאמרו עליך'. אבל זה ילווה אותי תמיד, גם אחרי שאפרוש".
"ציפיות יש בכל קבוצה שהגעתי אליה"
אז עכשיו, אחרי 14 קבוצות בקריירה, לוי בשלב הבולגרי של חייו, ויש לו על הכתפיים חתיכת מעמסה: להגשים חלום לאלפי היפואים, שכבר 20 שנה מפנטזים על קאמבק לבמה הראשית, והעונה שמים את כל הז'יטונים על השמאלית שלו. "ציפיות יש תמיד, בכל קבוצה שהגעתי אליה", הוא אומר. "הלוואי שנגשים, אבל אני לא יכול לעשות את זה לבד. זה חייב להיות עם האנשים מסביב. באתי למקום טוב וחם, שמכבד ומעריך אותי, עם שחקנים מאוד טובים. בעזרת השם נעלה ליגה".
זו שנה אחרונה שלך?
"לא בכיוון בכלל".
תרד גם לליגה ב'?
"בוא נישאר בינתיים פה. גם ככה קשה לי בליגות האלה".
לפני שנפרדים, אני מזכיר לו שהגיע לפני כמה חודשים עם מרמורק למשחק נגד יפו (1:1), ואילו מילים לא ממש עדינות זרקנו לו מהיציע. אולי מגיעה לו פה סליחה קטנה? "לא-לא!" הוא נחרץ. "מקבל הכל באהבה. זה היופי בכדורגל. אתמול ניצחתי אתכם, היום אני אעזור לכם לשמוח".
