כבר שנים אומרים שאין חיים בחיפה, ושהמקום הצפוני ביותר, המקביל לכביש החוף, שבו עוד ניתן לאתר סימני דופק נמצא בצומת הסירה בהרצליה. הבדיחות האלו על העיר שבה נולדתי וגדלתי עוד הצחיקו אותי איכשהו באייטיז. חיפה נראתה לי אז כתמונת ראי לדיוקן שעלה מהן: גדולה, מגוונות, ירוקה, עם הר וים, ועם קבוצת כדורגל מלהיבה שבדיוק התחילה לקחת אליפויות. אבל כל בדיחה חצי־מוצלחת עשויה להפוך מתישהו לרבע אמת כואבת. אז כשמורה הדרך וההיסטוריון דותן ברום הציע שאצטרף אליו לסיור שהוא מעביר בעקבות רוחות הרפאים של עיר הכרמל, הסתקרנתי. אם קשה למצוא בה חיים, אולי הגיוני לצאת למסע בעקבות המתים שלה.
ברום מתאר לי בטלפון את מסלול הסיור, ומציע שניפגש בצומת דולפין, ליד התחנה המרכזית הישנה. בחיפה ההיא – שנותרה אדומה גם כשהקבוצה הירוקה שלטה בעיר – התחנה הזאת הייתה אייקון. מבנה חכם ומודרני, בטח בהשוואה למה שהיה לתל אביב להציע אז לנוסעי האוטובוסים. שתי קומות רחבות עם רציפים ארוכים לאוטובוסים (הקדמי והעליון לקווים העירוניים, האחורי והתחתון לבין-עירוניים) שמעליהן מתנשא מגדל שנבנה בסגנון הברוטליסטי. היא נשאה את שמו של מרדכי עופר המנוח – איש קואופרטיב אגד וח"כ במפלגת העבודה, בשנים שלשני התארים האלו היה מעמד הרבה יותר נחשק בארץ. הבנייה החלה ביוני 1968 וטקס החנוכה שלה התקיים במאי 1974. על מה שעבר על ישראל בשש השנים האלה נדלג הפעם. שנתיים וחודשיים אחרי לידת התחנה, וממש לא רחוק ממנה – בבית חולים רמב"ם – הושקתי גם אני. ועכשיו היא ואני שוב נפגשים.
המגדל ושאריות הרציפים האפורים והעצובים – שפעם עברו בהם רבבות חיילים ואזרחים ביום - ריקים כמעט עשרים שנה. עד לפני כעשור עוד השתמשו בחלק קטן ממנה, אך כמו כל חצר אחורית אחרת בעולם היא משכה עסקים יותר מפוקפקים. בשנים האחרונות היא מתה לגמרי. מוקפת בגדרות לבנות שאוצרות הרבה זיכרונות יפים. בימי הזוהר שלה היא הייתה הזמנה להרפתקה: היא הייתה תחנת המוצא לכל פסטיבל רוק ישראלי בניינטיז, ובהמשך לכל בסיס שבו עברתי בסדיר. למילואים כבר נסעתי מהחדשה.
6 צפייה בגלריה
מגדל התחנה המרכזית
מגדל התחנה המרכזית
מגדל התחנה המרכזית
(צילום: אלעד גרשגורן)
היא הייתה אפורה-חומה גם אז, אבל עכשיו נוסף לצבע הזה גוון עכור של דיכאון. אי אפשר להיכנס פנימה, אז אנחנו מציצים דרך החרכים שבגדרות. קשה לראות את זה עכשיו, אבל המבנה שתיכננו משרדי האדריכלים שרון-אידלסון ורוזוב-פרייברגר היה יעיל ונכון. היא חסרה את ההדר של התחנות המרכזיות הישנות באירופה או בניו יורק (שמשום מה איש לא חושב להרוס, אלא דווקא לשמר), אך הייתה מסבירת פנים בדרכה הצנועה, וגם בביקורך הראשון בה הבנת לאן אתה צריך להגיע, בלי אפליקציית ניווט.
המעבר התת-קרקעי ממנה אל תחנת הרכבת של בת גלים הדהים אותי כילד. שנים לפני שמישהו דיבר על מטרו עברי או על החיבור המתבקש בין רכבות לאוטובוסים, בחיפה הם היו דבר מובן מאליו, מעל ומתחת לכביש. קצת כמו בקמפיין של ראש העיר המיתולוגי אריה גוראל – דברים זזו פעם בחיפה. היום הם עומדים. ייתכן שהם כבר נעים לאחור.
המעבר התת-קרקעי עדיין פעיל. נקי, מואר ועם תנועה דלילה. על הכביש שמעליו האוטובוסים של המטרונית חולפים בשחצנות ליד גדר התחנה הישנה. הם בדרך ל"חדשה" שבכניסה הדרומית לעיר. מאחורי הגדר אפשר לאתר את השלט של "רחל פרחים". פעם מכרו פה קלטות, כלי בית וציוד לחייל ולמטייל. את מה שרשום על השלט של חנות האופנה הסמוכה קשה לקרוא בגלל הפיח.
אני חוצה את הצומת ומתיישב על אחד מהספסלים שברחבת הבניין החדש שמאחוריי ומביט על מגדל התחנה. כל מה שלא חובר לקירות כבר נלקח. על גזעי הדקלים שמטילים עליי צל יש שלט המורה שלא לכבות בדלים בערוגות הפרחים. מסתבר שאנשים כן קוראים שלטים, כי נקי כאן. בין המבנה הזה לתחנה ההיא מפרידים כמה עשרות מטרים וכמה מעברי חציה. הפער בין מה שחיפה הייתה פעם לבין מה שהיא רוצה להיות עכשיו גדול בהרבה. על אחת מצלעות המגדל מישהו רשם "משיח". אני מנסה לחשוב איך הוא הגיע לשם, ותוהה אם הוא קיבל עזרה מלמעלה.
שעה וקצת לשקיעה. רוח מלטפת מגיעה מהים, ומזג האוויר נע בין קיץ מינוס לסתיו פלוס. ברחוב יפו, בין סוכנויות רכב למזללות השווארמה הוותיקות – יש כמה בתי קברות ישנים שברום ואני מתחילים להיכנס אליהם.

תחנה ראשונה: בית הקברות של הצבא הבריטי

6 צפייה בגלריה
בית הקברות של הצבא הבריטי
בית הקברות של הצבא הבריטי
בית הקברות של הצבא הבריטי
(צילום: אלעד גרשגורן)
התחנה הראשונה והמטופחת ביותר בסיור הקברים היא בית הקברות של הצבא הבריטי. מרבית החיילים הטמונים פה – קצינים ליד חוגרים, שנפלו בקרבות באזור חיפה והצפון – הגיעו מהאגפים האוסטרליים והניו־זילנדיים של צבא הכתר. החלקה הגדולה מוקדשת לחללי מלחמת העולם הראשונה, שאז האמינו שהיא תהיה גם האחרונה.
הדשא ירוק ורך, והפרחים שתולים בערוגות שנחפרו עם מד זווית. בהמשך יש חלקה לחיילים שנפלו בשנות המנדט ואחת קטנה יותר לאלו ממלחמת העולם השנייה. בין הקברים, מתחת לצלב הגדול ("ההקרבה"), יש גם מצבה עם מגן דוד והאותיות "ת.נ.צ.ב.ה", ולידה דגלון "יזכור" עם סרט כחול-לבן. גם את טוראי ירקוני ז"ל ששוכב מתחתיה יותר ממאה שנה איש לא מבקר, אז אנחנו מניחים אבן קטנה על קברו (קצת קשה למצוא אחת בגן הקברים המצוחצח הזה), ועוברים לקבר האזרחי היחיד שפה.
מתחת למצבה המאוד לא צבאית נמצאת אליס אוליפנט, אשתו של לורנס אוליפנט, חבר פרלמנט, דיפלומט ועיתונאי בריטי, תומך נלהב במפעל הציוני ופטריוט חיפאי. ברום מספר על המסעות של אוליפנט בעולם, ועל העניין המיוחד שלו בארץ הקודש, בדגש על עיר הכרמל. אוליפנט הגיע לחיפה אחרי שהתגורר בין היתר בקומונה של כת נוצרית מיסטית שהנהיג תומאס לייק האריס – מין משיח מטעם עצמו. לאמונה הזאת היה מחיר כבד – האריס התנגד לנישואי האוליפנטים והזוג לא קיים יחסים לאורך 12 השנים שלהם ביחד. אליס לבד גם עכשיו.

תחנה שנייה: בית הקברות הטמפלרי

מאחורי הבריטים המתים נמצאים הגרמנים. בבית הקברות הטמפלרי, חצי שעה לשקיעה, שוררת אווירה גותית-אירופאית שנסחפה איכשהו לים התיכון, ג'ונגל מסודר של קברי אבן אפורים, שיחים ודקלים. אחרוני הצאצאים שלהם גורשו מפה למלבורן במהלך מלחמת העולם השנייה, אך המקום מתוחזק היטב. בהסכם השילומים שנחתם עם גרמניה הובטח שבית הקברות ימשיך להתקיים. בקצהו יש מצבה גדולה מאבנים שחורות ועליה צלב הקיסר, לזכר בני המושבה שמתו במלחמת העולם הראשונה, אולי בקרבות מול כמה מהבריטים ששוכבים לא רחוק מהם.
6 צפייה בגלריה
בית הקברות הטמפלרי. אווירה גותית
בית הקברות הטמפלרי. אווירה גותית
בית הקברות הטמפלרי. אווירה גותית
(צילום: אלעד גרשגורן)

תחנה שלישית: בית הקברות של הקהילה האנגליקנית

בסמוך נמצא בית הקברות הקטנטן של הקהילה האנגליקנית. הקבר המרשים ביותר בו הוא של איברהים זורוב, רופא שהקים בארץ ישראל רשת מרפאות לציבור הערבי. לא רחוק ממנו יש עוד קבר – גם הוא של רופא ערבי-נוצרי ממשפחת בוטאג'י, שהבית שלהם עומד מעבר לגדר בית הקברות ומסילת הרכבת הצמודה, בשכונת חיפה אל-עתיקה. קבורים פה כמה שוטרים בריטים שנהרגו במהלך המרד הערבי הגדול, קבר עם מצבה שעליה כתוב במנדרינית (!) ועוד אחד, מפתיע לא פחות: עם מגן דוד וכתובת בעברית המלמדת שהאיש שתחתיה היה חוטא שהאמין במשיח, והרבנות סירבה לקבור אותו אצלה, ומאז הוא מחכה לו פה. המשיח – ממגדל התחנה או אחר – טרם ענה.
6 צפייה בגלריה
בית הקברות האנגליקני. רופאים ושוטרים
בית הקברות האנגליקני. רופאים ושוטרים
בית הקברות האנגליקני. רופאים ושוטרים
(צילום: אלעד גרשגורן)

תחנה רביעית: ציון קבר הרמב"ן

אנחנו יוצאים מבית הקברות וממתינים שהרכבת תעבור והמחסום יורם כדי להיכנס לשכונת חיפה אל-עתיקה. זהו כנראה המקום הכי שולי בעיר – תקוע בין הכביש הראשי, המסילה והנמל. החושך מוחלט ותאורת הרחוב דלה. ההגדרה "רחוב" מטעה. אין כבישים או מדרכות בין הבתים הערביים שפה. אנחנו מתקדמים לצד גדר המסילה עד למערת הקבורה היהודית מימי התלמוד הנמצאת מתחת לה. היא סגורה בגדר, אבל אי אפשר לפספס את סידורי התפילה וספרי התהילים המונחים מתחת לשלט עם ציון הקבר של הרמב"ן, שהגיע לארץ ישראל במאה ה-13. למרות שככל הנראה הוא לא קבור פה – המקום הפך בשנתיים האחרונות לאתר עלייה לרגל.

תחנה חמישית: בית הקברות היהודי הישן

חיפה היא לא המקום הראשון שקופץ לראש כשחושבים על קברי צדיקים, אבל בשנים האחרונות היא מצמצמת פערים גם באגף הפורח הזה. בבית הקברות היהודי הישן "כנסת ישראל", שבו החלו לקבור יהודים מאמצע המאה ה-19 כשאלה החלו לחזור לעיר, בעיקר מרחבי האימפריה העות'מאנית, יש שניים כאלו: של רבי יוסף אלנקווה, והגדול יותר של רבי אבדימי דמן חיפה. קשה שלא להבחין בתעשייה שהתפתחה סביבם: קופות צדקה משוריינות, תקרת גבס עם תאורת לד, סידורי תפילה ומחיצה להפרדה בין הגברים לנשים. על הקיר בכניסה למבנה הקבר הגדול יש מכשיר סליקה לכרטיסי אשראי לטובת הזקוקים לישועה שנתקעו בלי כסף קטן. מחוץ לקבר, ברחוב יפו, יש עמדת נטילת ידיים ולידה ברז עם שלט "פטל" שכרגע לא זורם ממנו כלום.
6 צפייה בגלריה
דותן ברום בבית הקברות "כנסת ישראל"
דותן ברום בבית הקברות "כנסת ישראל"
דותן ברום בבית הקברות "כנסת ישראל"
(צילום: אלעד גרשגורן)
לצד שני הרבנים הללו שוכנים עוד כמה סלבים חיפאים מהאגף הציוני, כמו אחוזת הקבר של משפחת רוטנברג (פנחס, אבי החשמל העברי, טמון בירושלים) ושל המהנדס שמואל יוסף פבזנר (שאשתו קבורה דווקא מחוץ למבנה שלו). פה ושם אפשר לאתר מצבות של חלוצים עבריים וגם אחת עם סמל הפועל במקום מגן דוד — כמין חסיד שנפל על קידוש דת העבודה. כל אחד והאל שלו, ולכולם יש מקום כאן.
אחרי שעתיים בין המתים אנחנו חוזרים לחיים, ונכנסים לאכול כנאפה עם גלידה (מצוינת!) בסמי בייקרי (יפו 137). על ההר שמולנו אפשר לראות את כיפת הזהב המוארת של הבהאים. הדיסוננס בין השוליים הכי נשכחים של העיר לאייקון התיירותי הראשי שלה עצום. כמעט כמו לנסות ולמצוא מכנה משותף בין האנשים, הנשים והילדים שהחלו את חייהם ברחבי העולם, עם דתות, אמונות ולשונות שונות, ומצאו את התחנה האחרונה שלהם בחיפה.
6 צפייה בגלריה
הכנאפה בסמי בייקרי. טעם החיים
הכנאפה בסמי בייקרי. טעם החיים
הכנאפה בסמי בייקרי. טעם החיים
(צילום: אלעד גרשגורן)
לפי האמונה היהודית, כשהמשיח יגיע המתים אמורים לקום לתחייה. אולי אחרי שהוא יסיים להעיר אותם יהיה לו גם איזה רגע פנוי לעזור לתחנה המרכזית הישנה. עדיין מחכים לו שם.
הסיור יתקיים בתאריכים 30.10, 11.11, 27.11, בין השעות 19:30-17:00. העלות: 50 שקל לאדם. ההשתתפות מותנית בהרשמה ובתשלום מראש. הסיור מתקיים באוויר הפתוח, כך שאין צורך בתו ירוק. מספר המקומות מוגבל ל-20 איש בקבוצה. לפרטים: 052-5348582 (דותן), במייל: dotan.brom@gmail.com או דרך עמוד הפייסבוק "חיפה בהליכה". ניתן להזמין את הסיור גם כסיור פרטי.