לא צריך סיבות גדולות לאהוב אישה. מספיק להתאהב בגבות שלה, באופן שבו השפתיים שלה מתעצבות כשהיא מבטאת מילים, כמו למשל המילה "שבע" או "שמונה". ואולי נעמוד על סדר הדברים: הכל התחיל ברפת קטנה, בכפר קטן בעמק יזרעאל של החלוצים. ברקע הברושים, על הבמה פנס תאורה ומתחתיו אישה, בידה תינוק. באישה הזו חשקו שלושה גברים בדרגות שונות של אהבה, של טירוף ושל השתוקקות. התאורה צהובה וערפילית, קש מפוזר בכל עבר, והעלילה אינה נקודתית כי אם נפרשת על פני שלושים שנה – משנות ה-20 עד שנות ה-50. זו עלילת ההצגה "כימים אחדים", שעלתה בתיאטרון הקאמרי, ומבוססת על ספרו הידוע של מאיר שלו.
4 צפייה בגלריה
מתוך ההצגה "כימים אחדים"
מתוך ההצגה "כימים אחדים"
יהודית אינה מעוניינת להעניק לגבר זכויות על בנה, ומגדלת אותו עם הידיעה כי יש לו שלושה אבות. מתוך ההצגה "כימים אחדים"
(צילום: יוסי צבקר)
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" – זהו המשפט מתוך ספר בראשית, ממנו השאיל מאיר שלו את שם הספר. ואכן תפיסת הזמן משתבשת גם על הבמה, ימים אחדים? שלושים שנה? שעתיים הצגה? היכן על רצף הזמן ממוקמת העלילה? אבל האם באמת חשוב להתעסק בזמנים ובכרונולוגיה בכל מה שנוגע לאהבה? נחזור לאישה הזו, יהודית שמה (בגילומה של אולה שור סלקטר), שעובדת ברפת כפועלת ושם היא ישנה. בלילות היא צועקת, איש אינו מבין למה. בעל הרפת אומר שכשמבוגרים צועקים צריך להניח להם ולא לגשת. היא ידעה כאב – ילדה שנלקחה ממנה על ידי בעל כוחני (דן שפירא), תינוק שמת. היום היו אולי קוראים לזה פוסט טראומה, בימים ההם לא קראו לזה כלל. יש לה ילד בשם זיידה (ניר שטראוס), שם שמשמעו "סבא", שמתאווה לדעת מי אביו. אך יהודית אינה מעוניינת להעניק לגבר זכויות על בנה, והיא מגדלת אותו עם הידיעה כי יש לו שלושה אבות – רבינוביץ' (מיכה סלקטר), שיינפלד (רמי ברוך) וגלוברמן (מוטי כץ). איך הגדיר שיינפלד את המוזרות – "יש לי 0.33 ילד, אבל כשנולדת, זיידה, בכיתי בשביל ילד שלם".
4 צפייה בגלריה
מאיר שלו
מאיר שלו
סיפור הלקוח מן החיים הישראלים, חייהם של כפריים חלוצים, אנשי עבודה ואדמה. מאיר שלו
(צילום: טל שחר)
ניכר כי בניסיון לכתוב על ההצגה אין מנוס מפני הכוח החזק ביותר – לתאר בצלילה ישירה את הסיפור עצמו. האפקט של העלילה כה חזק וגולמי, וזה מה שמהדהד גם ביציאה מההצגה – התחושה שסופר פה סיפור שיצא ופרץ החוצה מבין דפי הספר ומצא את מקומו על הבמה, בעיבוד נפלא ועדין שביים חנן שניר וכתב יחד עם דנה ידלין. על אף שישנם לא מעט אלמנטים אניגמטיים בסיפור הזה (מלאך המוות, עגלה מאומצת, צמה קצוצה), ישנה תחושה חזקה של אותנטיות ואחיזה בקרקע, סיפור הלקוח מן החיים הישראלים, חייהם של כפריים חלוצים, אנשי עבודה ואדמה. זהו סיפור על גבריות אשכנזית מאופקת כשברקע מהדהדת מלחמת העולם השנייה, על נשיות איתנה, דעתנית ושורדת, על כאבי החיים ועל כמיהה להשתייכות, לזהות ולאהבה.
עוד בערוץ התרבות:
כל זאת מבוצע במלאכה מהוקצעת ובלתי מתפשרת של שחקנים שבמהרה עובדת היותם שחקנים נשכחת, והם הופכים בטבעיות בלתי מתאמצת לדמויות עצמן. היא לא אולה שור סלקטר אלא יהודית, הוא לא רמי ברוך אלא שיינפלד האובססיבי והחולמני, הוא לא מיכה סלקטר אלא רבינוביץ' המחוספס, הוא לא ניר שטראוס אלא זיידה המתוסכל, הוא לא נדב אסולין אלא סלווטורה השבוי האיטלקי המשעשע והמוקצן. ואולי המפתיעה מכולם היא נעמה שטרית בעבודת גוף מצוינת בתפקיד העגלה המתוקה, שהתנועה שלה מעוררות חמלה ממשית, השקולה לזו המורגשת מול בעל חיים רך וחסר אונים. כל אלה משקפים את הגדולה האמיתית של עבודת שחקן, היכולת המרשימה להשאיל את הסיפור אל תוך המציאות עד שהוא נבלע בתוכה.
4 צפייה בגלריה
מתוך ההצגה "כימים אחדים"
מתוך ההצגה "כימים אחדים"
עבודת גוף מצוינת בתפקיד העגלה המתוקה, שהתנועה שלה מעוררות חמלה ממשית. מתוך ההצגה "כימים אחדים"
(צילום: יוסי צבקר)
"כימים אחדים" היא לא בהכרח מסוג ההצגות שייצרבו בזיכרון, יעודדו מחשבה גבוהה או ימשיכו להדהד הרבה אחרי קיומן. אבל היא מכניסה את הצופה לסיפור התָּחוּם במקום ובזמן, הסיפור הזה הוא לא גדול אלא נקודתי ומקומי, וכל עוד הוא נמשך הצופה מתמסר אליו למשך 105 דקות ללא הפסקה. קצב ההתרחשות אחיד וזורם, רמת העניין נשמרת, פאוזות קצרות - ובהן שירים כמו "שורו הביטו וראו" או "על הדרך עץ עומד" - שזורות בעלילה בלוויית אקורדיון. התאורה (נדב ברנע) רכה ונעימה ודוק של ערפל שורה בכול. התפאורה (רוני תורן) ברובה אינה מתחלפת ועדיין מספקת עושר ויזואלי. מעטרת את העלילה באסתטיקה שיש בה קסם ודמיון – אם זה שלג שיורד פתאום, כנריות זהובות כנף או לידה של עגלה בתוך שק היריון, רגע בימוי שאי אפשר להישאר אליו אדישים.
4 צפייה בגלריה
מתוך ההצגה "כימים אחדים"
מתוך ההצגה "כימים אחדים"
מתוך ההצגה "כימים אחדים"
(צילום: יוסי צבקר)
הבלילה הזו נוצקת על הבמה בידיים טובות ומסופרת מנקודת מבט של ילד השואל שאלות בסיסיות ואנושיות על זהות. זה נוגע ללב בפשטותו ובעיקר עשוי מחומרים של החיים. ובאותה נשימה, כשהסיפור תם והאור עולה באולם, המציאות ממהרת להיכנס פנימה בחיתוך גס, ואותם חומרים מוצקים של החיים מתגלים שנית כשהעיניים נמשכות לטלפונים ולידיעה הקשה על פיגוע בבני ברק. מה נותר מאותו קסם חולף בתיאטרון? לאן הולכת יהודית ומה יהיה על העגלה שאימצה כבת? והגברים שביקשו לאהוב אותה? וזיידה, שזהות אביו טרם התגלתה? הסיפורים קיימים אצל אנשים, אצל משפחות, גם הכאב, גם הסודות הם חלק מאותם חומרי היומיום. לכן אומנם כן, התיאטרון מספק אסקפיזם, אבל אולי דווקא החיבור הזה בין הבמה לבין החיים, בו טמון כוח המשיכה. הצגות כאלה גורמות לנו להזדהות, למצוא נחמה, ושוב לרצות לחזור לתיאטרון ולצפות ברגעים הכי אנושיים שלנו מתקיימים על הבמה.