העבודה על האלבום "עיוור בלב ים", ככל הנראה האלבום הכי חשוב של ערן צור, התחילה אי שם במחצית הראשונה של שנות ה-90 כשהוא עוד היה בכרמלה גרוס ואגנר. חלק מהשירים שבאלבום (למשל "המכסה הירוק") בוצעו עם הלהקה. "אבל לא הרבה זמן אחרי זה הלהקה התחילה להתפורר", מספר ערן צור בשיחה עם ynet, "אורי פרוסט עזב, אבישי כספי רצה לנסוע לאירופה ועבר בהמשך לברלין, ואני נסעתי לניו יורק". צור הגיע לתפוח הגדול בלי הרבה תוכניות וניצל את הזמן כדי לכתוב שירים ו"לחצוב בעצמו", לדבריו. "הנסיעה הזאת הייתה חשובה עבורי. נכתבו בה נכתבו שני שירים שדחפו אותי להקליט ודרבנו אותי להתקדם עם התהליך הארוך של כתיבת אלבום".
6 צפייה בגלריה
"הכתיבה של השירים התפרסה על פני ארבע שנים שבהם עברתי כל מיני דברים עם עצמי". ערן צור
(צילום: הילה עמנואל)
הנסיעה הטעינה את המצברים, אך החזרה לארץ הייתה קשה. "עברתי תקופה לא קלה. והייתי בדאון של חזרה מהעיר הגדולה", מתחיל צור, "מצאתי את עצמי בדירת סטודיו בתל אביב בבניין ישן מול כיכר אתרים ושם כתבתי מתוך מצוקה נפשית את 'ערב ב' כסלו'. באותה תקופה נכתב גם 'קיץ'". צור הבין שהוא צריך למצוא מפיק לשירים האלו, אחד שיהיה גם פרטנר שיוביל אותו בתחנה הבאה. "הלכתי בכיכר מסריק ופגשתי שם את ארקדי דוכין שהציע לי שאשמיע לו את הדברים שכתבתי", מתחיל צור ומספר שהוא כשהוא האזין לסקיצות הראשונות שדוכין הכין לשיריו, הוא הבין שהוא האיש למשימה. הוא גם הבין שזה לא יהיה קל. "התחלנו לעבוד ואז ארקדי הפסיק, ונשארתי עם פה פעור", אומר צור, "חיפשתי מפיקים אחרים ולא מצאתי. אחרי חצי שנה התקשרתי לארקדי כדי לבדוק האם כלו המים, והוא אמר לי 'בוא נמשיך', כאילו כלום לא קרה".
עוד במדור מוזיקה:
על עטיפת האלבום מופיעים השמות של צור ושל כרמלה גרוס ואגנר, וביניהם יש מקף שלא ברור האם הוא יותר מפריד או מחבר ביניהם. מי שהצליח להפוך את היצירה של צור אז לכדי אמירה מוזיקלית מרשימה שמחזיקה מעמד גם היום הוא דוכין. "כשהגעתי אליו עם השירים לא היה לי כיוון של איך הם צריכים להיות", ממשיך צור "והוא בא עם הרעיון של מקהלת הבנות למשל 'בערב ב' כסלו'. הרגשתי שהוא יונק מהתרבות הרוסית וכמו בספרות שלה הוא מצא פתרונות גדולים כמו השימוש בטרומבון ב'בחור מצוי' או הבוזוקי ב'מדינה'. ארקדי ידע איך לייחד נקודות מסוימות באלבום, והוא גם לא נבהל מהתוכן של ו'אז הופיעה בטי' והרים את הכפפה".
6 צפייה בגלריה
"ארקדי ידע איך לייחד נקודות מסוימות באלבום". ערן צור על ארקדי דוכין
(צילום: רועי עידן)
העבודה עם דוכין על האלבום התקדמה וצור התארח גם ב"רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה, אבל היא לא הייתה קלה. צור אומר שלכל אלבום יש את הקשיים שלו ומוסיף ש"ארקדי הוא לא בנאדם שקל לעבוד איתו, אבל שצריך לסמוך עליו. עוד לפני שנכנסנו להקלטות הבנתי שאצטרך לעמוד בכל מה שזה דורש. למדתי מהאלבום הזה שאתה נותן למפיק מוזיקלי את המפתחות לבית שלך והוא מסתובב בו ומעצב אותו כרצונו. הקושי הזה מאוד האריך את התהליך, והייתי צריך לנשום עמוק אבל הרווחתי בגדול".
זה אלבום שמציע מניפה מוזיקלית די רחבה: לצד הבס של צור והרוק הקודר והרזה של ימי כרמלה גרוס ואנגר יש פה גם השפעות מטום ווייטס והביטלס, לצד מטאל ואלקטרוניקה - בדומה ל"רדיו בלה בלה" של הנטאשות. "יש שירים שאתה יכול לזהות את הגישה הדומה", מודה צור ומוסיף ש"הכתיבה של השירים התפרסה על פני ארבע שנים שבהם עברתי כל מיני דברים עם עצמי. גם המוזיקה מאוד השתנתה אז עם החיבור בין מחשבים לנגינה חיה. בכתיבת המילים הושפעתי הרבה מהפוסט-מודרניזם. הייתי אז בסביבה של אמנים פלסטיים ודובר הרבה על גמישות סגנונית".
שירים כמו "קיץ" ו"ערב ב' כסלו" הושמעו אז יפה. הייתה מחשבה איך האלבום יתקבל ברדיו?
"זה לא שזה לא הסתובב לי בראש, אבל סמכתי על ארקדי בקטע הזה וחשבתי שזה בתחום האחריות של המפיק מוזיקלי לחשוב איך האלבום יחיה בתקשורת ובציבור. היו שירים שחשבתי שהם יובילו את האלבום והיו כאלו שפחות. את 'ערב ב' כסלו', גם כששמעתי אותו מופק, לא האמנתי שהוא יושמע ככה כי הוא מוזר ואפל".
אלבום כזה היה יכול לצאת היום ולזכות לאותו היחס? כי לא הוצאת אלבום חדש כבר כמה שנים.
"אמן יכול לעשות כזה אלבום גם היום, אבל הצורה שבה הוא יתקבל - שם תהיה הבעיה. באותן שנים הייתה פתיחות - ולא רק בתל אביב - למוזיקה שהיא יותר אינדי, והייתה סקרנות להרחבת הגבולות האמנותיים. המדיה הייתה מאוד שונה והרוק עוד היה באופנה. הייתי אז בחור צעיר והיו ציפיות ממני. היה לי שטח והיה רעב אליי. האלבום קיבל תהודה מאוד גדולה כשהוא יצא שמאוד הפתיעה אותי וגם מאוד שימחה אותי. אני זוכר שהלכתי ברחוב אלנבי ושמעתי את 'ערב ב' כסלו' ברדיו ממכונית שחלפה ברחוב. כשעשינו את המאסטרינג לאלבום, שמעתי אותו בווקמן במהלך הליכה בתל אביב ואני זוכר דמעות והתרגשות מאוד גדולה".
"לא ידעתי אז באיזה מצב נפשי אני נמצא וכמה הייתי גבולי באותו הזמן"
לאחרונה האלבום הנהדר הזה זכה להוצאה מחודשת ומוצדקת שנוספו לה כמה בונוסים שווים. היא זמינה בשירותי הזרמת המוזיקה, אך המהדרין בטח ינסו לשים יד על המהדורה החדשה ומשופרת הסאונד שיצאה בתקליט ויניל כפול. את המפגש המחודש שלו עם האלבום יחגוג צור יחגוג בצמד הופעות מיוחדות בפסטיבל הפסנתר הקרוב. בהמשך צפויה הופעה נוספת במועדון הבארבי ב-28 בדצמבר ויארח את רונה קינן וגבע אלון.
אחרי שצור האזין להוצאה המחודשת של האלבום בוויניל הוא מודה שהוא קצת חטף שוק מהשלישייה הזאת של "ואז הופיעה בטי", "בחור מצוי"' ו"ערב ב' כסלו". "לא ידעתי אז באיזה מצב נפשי אני נמצא וכמה הייתי גבולי באותו הזמן", הוא אומר. "תמיד רציתי לפרוק את המתחים שלי בשירים והשלישיה הזאת נראית לי כמו השיא של האלבום מבחינת התוכן והאמירה אישית".
הזכרת את "ואז הופיעה בטי". הכתיבה שלך על מין מאוד ישירה ודי חריגה במוזיקה הישראלית. מאיפה היא נובעת?
"זה התחיל כמה שנים לפני עם השיר 'בחצרות בחושך'. כתבתי על נושאים כאלו בגילאים מאוד מקודמים עם החיפוש של הזהות המינית וההורמונים וגם מהניכור מהעיר הגדולה כי הגעתי מהפריפריה. הייתי אז רחוק מטיפול נפשי והיה לי קשה להתמודד עם המתח הזה שבין הגבריות לנשיות וזה יצא דרך הכתיבה. לא ראיתי שום התמודדות עם הנושאים האלו של מיניות וארוטיקה, פטיש ופרוורסיה, וחשבתי שבתור אמן מבצע אני צריך לקחת את החומרים האלו ולהוציא אותם ויהיה מה. בחברת התקליטים היו כמה התנגדויות לזה, אבל בסוף הם קיבלו את זה. אני זוכר שהיו אנשים שמאוד חיבקו את זה, כמו יעל דן שהזמינה אותי להקריא את השיר בתוכנית שלה בערוץ 1. זה היה גם תחילת היציאה של הקהילה הגאה וקיבלתי תמיכה גדולה מהקהילה".
"עיוור בלב ים" שיצא ב-1995 היה בין הסימנים לתחילת ירידת קרנו של הרוק בארץ עם הפרידה מעידן הלהקות של דור הרוקסן. לא רק המוזיקה השתנתה אז, גם המדינה והמדיה החלו לשנות את פניהם. בשיר "מדינה" מהאלבום שר צור ש"היה שם תוהו ובוהו / האור הפך שחור / הייתה מדינה גדולה חזקה / והיא איננה". המדינה עדיין קיימת לשמחתנו, אבל היא בהחלט אחרת. צור חש בשינוי בהמשך אותה שנה. "כשיגאל עמיר ירה ברבין הוא ירה גם ברוק הישראלי. אחרי הרצח הגיעו גלי הפיגועים וישראל התכנסה בתוך עצמה וכבר הייתה פחות פתיחות כמו בימים שסביב הסכם אוסלו, שהיה הרקע הציבורי שבו נכתב האלבום. נהיה פתאום מפחיד ללכת ברחובות ונולד ה'סוף שבוע רגוע' ברדיו. אנשים רצו להתבדר או לחפש נחמה כי המציאות הייתה מאוד מאתגרת. בנוסף, המוזיקה העולמית וגם הישראלית נכנסו לתוך העולם הדיגיטלי עם המוזיקה האלקטרונית ונוצרה אבולוציה - המועדונים של הריקודים החליפו את אלו של ההופעות".
אתה מתגעגע לימים ההם?
"לאורך הקריירה אנשים סיפרו לי עד כמה הם קשורים לתקופה ההיא. יש דברים שאני זוכר ונוצר מאז, אבל אני לא מתגעגע לעבר כי הדברים האלו הם בור שיכול לדכדך אותי. המבט קדימה הוא המבט הכי חשוב".
צור אמנם מביט קדימה, ועובד כעת עם אלון עדר על שיר חדש שייצא בחורף הקרוב (יש לו עוד כמה שירים מוכנים במגירה), אך מוסיף שגם "פרח שחור", האלבום היחיד של כרמלה גרוס ואגנר, יזכה בקרוב להוצאת מחודשת על גבי תקליט ויניל לטובת אלו שמתגעגעים לרוק הישראלי שפרח פה לפני 30 שנה.
אני שואל על הגעגוע לאז כי גם באלבום של טריפולי שהוצאת עם דני מקוב ושלומי ברכה היה נשמע שיש געגוע לאנרגיות מהימים ההם.
"יכול להיות שזה היה באחורי התודעה שלנו, וברור שהנעורים שלנו הם בשנים של הרוק ושזה הסגנון שאנחנו מחוברים אליו. את טריפולי הקמנו בשביל הכיף ושלושתנו מאוד נהנים ביחד. אם אתה משווה את זה לשנות ה-90, ברור שהתהודה של זה לא הזכירה את מה שהיה אז, כי הרדיו והאופנה היום נמצאים במקום אחר. אבל התחלנו לכתוב שירים חדשים וגם נקליט אותם. שלומי (ברכה, א"ש) ואני לא רוצים לוותר על הכתיבה המשותפת שמאוד מדליקה את שנינו. לכל אחד מאיתנו יש את העניינים שלו אבל כששלושתנו נפגשים ההנאה מאוד גדולה, בלי קשר להצלחה של זה.
6 צפייה בגלריה
"אני לא מתרפק על הרגעים שבהם הייתי יותר אופנתי או אטרקטיבי לאנשים". ערן צור
(צילום: משה צ'יטיאת)
"טריפולי התחילה והמשיכה במקביל לאובדן שחוויתי כשאשתי אביטל הלכה לעולמה במו ידיה. החברות עם שלומי היא כמו עם אח גדול והיא עזרה לי בתקופה נפשית מאוד קשה. למדתי ממנו איך להגיב אחרת. יש לזה כמובן גם ביטוי במוזיקה. הרבה יותר קל להיות בלהקה בגיל הזה כשאתה לומד לקבל את הכישרון של הבן אדם שאיתך ולהבין שחיבור בין כישרונות מפרה אותך.
"אני לא מתרפק על הרגעים שבהם הייתי יותר אופנתי או אטרקטיבי לאנשים. כשאתה עובד הרבה שנים יש תקופות שאתה יותר פופולרי בהן ויש תקופות שהרבה פחות, ואם הולכים עם רכבת ההרים הזאת מאוד קשה לשרוד את זה. הפרטיות שלי חשובה לי והרווחתי אותה עם השנים. אני לא עוסק באם הדור הצעיר מכיר אותי. אני ממשיך את החיים שלי כאמן, מלמד כתיבה ומופיע. אני אומר תודה על כך שאני מנהל חיים שלמים כאמן ומתפרנס ממה שאני אוהב. זה לא גן של שושנים כי לאמנים יש מתחים נפשיים מאוד גדולים לגבי מכירות כרטיסים להופעות למשל, אבל השורש נותן לי לחיות".
6 צפייה בגלריה
"אני אומר תודה על כך שאני מנהל חיים שלמים כאמן ומתפרנס ממה שאני אוהב". ערן צור
(צילום: הילה עמנואל)
בשנים האחרונות צור מנגן עם בנו ליאם, והוא שמח על כל רגע. "הוא יודע שהוא יכול לנגן איך שהוא רוצה, כי מה שאבא אומר לא מחייב אותו", צור אומר בחיוך, "אני אומר לו למשל לשמור על התפקיד והוא מחייך ועושה מה שהוא רוצה, ויש לו את כל הגיבוי ממני. הוא כבר יצא מהקן ויש לו את החיים שלו ואם הוא מסכים לנגן איתי אז אני מרוויח פעמיים - כי הוא גם גיטריסט ענק".
המילה הכתובה מאוד חשובה שלך. ב"עיוור בלב ים" יש למשל אזכורים לתאריכים עבריים והוצאת בעבר ספר. מה אתה חושב על הטקסטים שכותבים היום בארץ - בפופ ובכלל?
"יש ויש, יש דברים שאני שומע כמו הילה רוח, תמר אפק או ליילי שאני מאוד אוהב. הכישרונות ממשיכים לצמוח, אבל התהודה של זה משתנה ואתה לא חייב להיות היום רק פה כי להוציא את המוזיקה שלך. אין לי מושג מה נועה קירל או אנה זק עושות".
איפה אתה עומד ביחס לתרבות הביטול? חטפת לא מעט סביב האיחוד של טאטו לפני כמה שנים כשנודע שיובל מסנר ישתתף בו.
"זה עניין מורכב מאוד שנהיה עוד יותר מורכב עם השנים. אחרי שיובל הורשע באונס ויצא מבית הסוהר המשכתי לעבוד איתו. אז לא חשבתי שאני צריך להפנות לו את הגב למרות הקושי של המעשה המצער ההוא שפגע בכל הסביבה. עם השנים שאלו אותי איך שיתפתי פעולה עם אנס מורשע, ויש מידה של צדק בביקורת הזאת שלא התייחסתי לעובדה הזאת מספיק בזמנו. אני לא יכול להכריח אף אחד להקשיב לי ואם מישהו שולל אותי אני בולע טיפה מרה וצריך להמשיך הלאה. האיחוד ההוא של טאטו לא נועד למחוק את הפגיעה המינית האיומה שהוא עשה. לא חשבתי אז על ההשלכות של הפגיעה אלא על ההופעה. כשהגיעה הסערה סגרתי את המחשב וניסיתי להתעלם מהרעש ברשתות. התנתקתי ושילמתי את המחיר - הייתי צריך לעמוד בגלי השיימיניג שחטפתי וניסיתי להיות הכי חזק שאני יכול. אחרי זה, הביקורת הזאת פקחה את עיני והסתכלתי אחרת על הדברים בזכות האקלים הזה. אבל תרבת הביטול היא מורכבת ויש בה גם דברים אפלים. מסנר הלחין כמה שירים לאלבום הזה והתחברתי להם. מהבחינה הפוליטית זה מאוד לא פשוט ואני מכיר בזה היום הרבה יותר מאשר אז, אבל אני לא יכול להחליט בשביל אף אחד איך להתייחס לזה".
