נפתח בשאלה שמופיעה בפרק הראשון של "דוגמנים", סדרת הדוקו החדשה שעלתה אתמול (ה') ב-yes: האם אתם מסוגלים למנות שם של דוגמן ישראלי אחד מצליח בימים אלה? רז דגן, רון שחר, אנחל בונני, דודי בלסר, עידן רול, ירון פינק, איתי אטיאס - אם השמות האלה אומרים לכם משהו מן הסתם הייתם בהכרה בשנים שבהן דוגמנים ישראלים היו שמות שגורים במדורי הרכילות. היום אפשר מדי פעם לשמוע את השם עידן רול, אבל גם זה בגלל שאת הכרטיס שלו הוא מחתים במסדרונות הכנסת ולא על מסלולי תצוגות האופנה. אפילו גברים שמצליחים להתברג לתעשייה ולהתפרנס ממנה לא מקודמים לדרגת ידוענים. מה כן צף למעלה? הג'יפה של המקצוע שהושתקה במשך שנים.
קטע מתוך "דוגמנים"
חמישה דוגמנים (ארבעה בהתהוות ואחד שאשכרה עובד במקצוע) כונסו על ידי נועם סובוביץ, בעצמו דוגמן לשעבר, כדי לספר לנו על חייו המאתגרים של הדוגמן. מראיונות עם דוגמניות אנחנו כבר מכירים את המנטרה - המקצוע הזה לא נוצץ כמו שהוא נראה. זה תקף גם לגברים, ואולי אפילו יותר. מדובר במקצוע היחיד שבו נשים מרוויחות משמעותית יותר מגברים, שסובלים לא פחות מהסימפטומים המקצועיים: דימוי גוף נמוך, התמודדות עם דחיות חוזרות ונשנות, ואם הם מצליחים במקצוע אז הם גם לא יכולים לנהל חיי משפחה נורמטיביים כי הם כל הזמן על מטוס לאנשהו, וכמובן, היהלום שבכתר - ההטרדות המיניות הבלתי פוסקות בג'ונגל המקצועי. קשה להגיד שמדובר בגילויים חדשים ומסעירים, אבל זה נכון שהגזרה הגברית בתחום הדוגמנות מוזנחת יחסית בהיבט הזה. במשך חמישה פרקים, שאינם נטולי פגמים, שוטחת "דוגמנים" את הסיפור האישי של כל אחד מחמשת הגיבורים שהמצלמה ליוותה במשך שנתיים.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
אם ציפיתם לדוקו על חייהם של דוגמנים מצליחים (כמו הסדרה השוודית המצוינת ששודרה בזמנו ב-yes ונקראה "הדוגמנים", שליוותה את הגברים בחיי היומיום שלהם ותיעדה את המחיר שגובה מהם המקצוע), אתם מוזמנים לכייל את הציפיות מחדש. "דוגמנים" הישראלית לא תיקח אתכם אל אחורי הקלעים של תעשיית האופנה, לטוב ולרע. היא עוסקת בסיפורים האישיים של כל גיבור ובעיקר בניסיון שלהם לפרוץ ולהגשים את חלום הדוגמנות. מתן חאווי הוא היחיד מבין החמישה שמתפרנס בלעדית מדוגמנות. הוא מחליט, בגילו המתקדם (35), להפסיק לשוטט בעולם בעקבות הקמפיינים ולחזור לארץ כדי להיות נוכח בתקופת ההיריון של אשתו ואחר כך בגידול בתו הבכורה.
האחרים עדיין בשלב כזה או אחר של הפנטזיה: אריאל הצליח לצבור מאות אלפי צפיות באינסטגרם הודות לתמונות חושפניות, והסוכן שלו, רונן אור צרפתי, תובע ממנו להמשיך להתפשט. ג'וני, מכור לשעבר, חולם לעבור לתל אביב אבל חושש לוותר על מקור הפרנסה היציב שלו כצבעי במפעל לטרקטורים. עמיר עזב את הכפר הדרוזי כדי להשתלב בדוגמנות ועבר לגור עם צלם האופנה רונן אקרמן ז"ל, ובהמשך מתמודד מול המצלמה עם הטרדות מיניות שספג מאור-צרפתי. אחרון הוא אוראל אלוש, מידה 3XL, שחולם לשנות את סטנדרט היופי הגברי ולהפוך לדוגמן פלאס-סייז, ומצטער לגלות שסוכנויות הדוגמנות ומפיקי התצוגות אינם שותפים לחלום שלו (הפתעה!) ולא נענים לאתגר, המעט טורדני, שהוא מציב בפניהם.
הסיפורים האישיים של כל אחד מהגיבורים, גם אם נוגעים ללב, לא זוכים להתפתחות אמיתית במהלך הפרקים. החברות בין אקרמן לעמיר אכן רגישה וייחודית, והאופן שבו אור-צרפתי - שגם הואשם בהמשך בהטרדה מינית של דוגמן אחר ונאלץ לשלם פיצוי כספי ולרצות עבודות שירות - נוהג בבן החסות שלו, אכן מזעזע. אבל חמשת הפרקים בסופו של דבר חוזרים על עצמם ולא באמת מצליחים לייצר התקדמות ליניארית בעלילה.
אנחנו מקבלים מהסדרה בעיקר את התובנות הרגילות על כמה קשה להפוך לדוגמן עובד, את מניפסט המכירות המטריד שסוכנים נושאים בפני המיוצגים שלהם ("יש לך סיכוי! אתה צריך לחיות את החלום! אני צופה לך הצלחה מזהירה אם תקדיש את כולך לתחום!") ותיאורים של קשיים קיומיים שאינם קשורים בהכרח לדוגמנות. בסופו של יום גם הקלוז'ר של כל סיפור, שמוגש לצופה בכתוביות הסיום, לא באמת סוגר את המעגל. כדי ש"דוגמנים", ממש כמו הגיבורים שלה, תמצה את הפוטנציאל שטמון בה, היא הייתה זקוקה ליד מכוונת וחזון מקצועי יותר מאלו שהיו לה.
