"לירז", השיר שפותח את אלבום הסולו של סטטיק באותו השם, הוא הצהרת הכוונות שלה המתינו אלה שהאמינו שיש בו קצת יותר ממה שנחשף במסגרת השותפות המגה-מצליחה (ואפילו ההיסטורית) עם בן-אל תבורי. הקונספט של השיר מזכיר מהלכים של כותבים איקוניים בהיפ הופ, כמו אמינם למשל: הדובר אכול השדים פותח בשיחה כנה עם אחד מהם, שהחשיבות שלה היא קודם כל הודאה בכך שהם קיימים. במקרה הזה, "לירז" נכנס לעימות חזיתי עם "סטטיק", כלומר הפרסונה שלקחה ילד עם חרדת נטישה והפכה אותו לאחד הכוכבים הגדולים בתולדות הפופ המקומי.
2 צפייה בגלריה
סטטיק
סטטיק
סטטיק
(צילום: משה נחומוביץ)
סטטיק, יחד עם הצוות המיומן שעבד איתו על כל האלבום (בהם ג'ורדי, רון ביטון, הצמד Triangle), מבין את החשיבות של אקספוזיציה למסע הזה והוא נותן בה את כל מה שיש לו: הטקסט כמעט אלים ברמת החושפנות ("אויש כמה אתה פתטי/תגיד פתחת תיק/זה גנטי?/אה נכון, לא הכרת ת'הורים/וכל פעם שתחשוב על זה אני אעשה לך סיוטים"), הדרופ של ה"סיוטים" בהחלט לא מעודד חלומות מתוקים והאווירה כולה היא של ניסיון אותנטי לרחוץ ג'יפה פנימית בעזרת מקלחת של אור שמש.
זה בדיוק הפוטנציאל שהיה טמון בסטטיק מלכתחילה: יכולת התבוננות לא רעה, כושר התנסחות שקרוב יותר לאזורים של טונה מאשר לפופ העכשווי שאותו הוא סייע לעצב וגם אוזן מוזיקלית שעדיין כרויה למה שהילדים אוהבים. כל אלה, לצד הכריזמה והחן הטבעיים, מפצים על מה שאין לו כראפר ובוודאי כזמר. וזה בסדר: להרבה מהם אין שיר חזק ומרשים כמו "לירז".

חוסר יציבות

אלא ש"לירז" הוא דוגמה קלאסית של היוצא מהכלל שיוצא מגדרו כדי להעיד על הכלל, אבל יוצא מזה מבולבל ועתיר סתירות כמו שלמה פילבר במשפט נתניהו. למעשה, למרות שהשיר נחתם בהצהרה "פאק סטטיק, אני הולך לעבוד על ניו שיט", אפשר לומר שסטטיק לא העביר את כל הכסף שלו לחו"ל, לטוב אך גם לרע.
שירים כמו "בלנסיאגה", "סופרסטארית" ו"על הראסי" הם ההוכחה החותכת שמשבר הזהות לא הלך לשומקום: הפיתוי לנסות להרים בכל הכוח (כמו ב"בלנסיאגה", מותג שאישיות כמו סטטיק אמורה לדעת שיצא מהאופנה לאחרונה), טקסטים שמצליחים להיות גם סקסיסטיים וגם אנטי-שנונים ("סופרסטארית") וגם אוריינטליזם מהסוג שהיה מאוס גם כשהוא, תבורי וג'ורדי התעלקו על ז'אנרים כדי למצוא את הלהיט הבא ("על הראסי"). בשירים האלה, הביטוי "אני הולך לעבוד על ניו שיט" מקבל משמעות, ובכן, מעט מילולית מדי.
גם בסימון הווי על אורחים, סטטיק נופל במלכודת הסלבס לעומת שיתופי פעולה שבאמת יכולים לשדרג את הכישרון המובהק שלו ו/או להציג אותו כמנהיג של סצנה וכנושא בשורה. כ"לירז", אפשר היה לצפות ממנו ללהק שמות קצת פחות צפויים ושחוקים מאשר עדן בן זקן ("הפשע המושלם"), אגם בוחבוט ("טרנטולה") ואיתי לוי ("לשטוף את העיניים"). מבין שלושתם, רק בוחבוט מפגינה נוכחות שהולמת את מעמדה, אם כי תפקיד ה"טרנטולה" בטקסט הוא גם לא בדיוק מסר להתלהב ממנו. מצד שני, כשמאזינים לשמרנות המעצבנת והמדכאת של לשטוף את העיניים" ("ילדה מבית טוב ואין על זה ויכוח/אבל דופקת לוק שאין עליו פיקוח"), מבינים שתמיד יכול להיות גרוע יותר. אגב, אולי זה לא מפתיע שהנרטיב כל כך מיושן על רקע הפקה שמתכתבת עם הלהקות הצבאיות בכלל ו"ישנן בנות" בפרט.
2 צפייה בגלריה
עטיפת האלבום "לירז"
עטיפת האלבום "לירז"
עטיפת האלבום "לירז"
(צילום: משה נחומוביץ)
וביניהם, כלומר בין "לירז" ו"סטטיק", יש גם אמצע: לא מבריק ועוצמתי אבל די חביב וכיפי. כמו "רונדלים", שמצליח לשמור על קוליות ורעננות בזכות נגיעות מדויקות של הפקת היפ הופ (צלילי החריקה, המעגליות במילה "רונדלים"). גם "תחנונים" הוא שיר פוסט-פרידה טוב בזכות כתיבה חדה וטוויסטים הפקתיים (רואים ילדים, לפעמים שווה לכתוב שיר שנמשך יותר משתיים וחצי דקות), אבל דווקא שם סטטיק נזקק לזמר אורח ולא להתאמץ להראות שבכל זאת היה ערך לתבורי בזוגיות שלהם. ואילו "האמצע המושלם" הוא ההפתעה החיובית של האלבום: סטטיק עושה משינה! מי היה מאמין.

המכשול עדיין כאן

האלבום נחתם ב"מחול", שיר קלאסי של סגירת מעגל יפה: מה שהתחיל עם סגירת חשבונות פנימית של סטטיק מסתיים עם כפרת עוונות לכל מי שעשה לו רע. היה נחמד אם לסטטיק הייתה גם את היכולת לרגש, אבל לזכותו ייאמר שהוא לפחות לא יומרני בקשר לזה: הוא מדבר-שר כמו שהוא מדבר-שר.
אלא שגם כשהדממה משתלטת על הרמקולים, לא באמת ברור מיהו סטטיק כאמן עצמאי והאם הוא יודע מתי "סטטיק" מיצה והגיע הזמן לתת למלוא הפוטנציאל של "לירז" להתפרץ. משמח לשמוע ב"מחול" שהוא שם "אתכם", כלומר את כל מה שהפריע לו בדרך, מאחוריו וממשיך הלאה. אבל את המכשול הכי גבוה שניצב מולו – הפער בין ההבטחה והמימוש – הוא עדיין לא הסיר.