"חתמתי על כרטיס אָדי מיד כשהוצאתי רישיון נהיגה, לפני שנים רבות".
"אני מאמינה בנתינה. היה לי מובן מאליו שאני אחתום. אם יש אברים שלי שאחרים יזדקקו להם לאחר מותי, הם יקבלו אותם".
"לא התלבטתי אפילו לחלקיק שנייה לפני שחתמתי על כרטיס התורם. לי, זה מאוד ברור ומובן מאליו. כינסתי את ארבעת ילדי ואמרתי להם שזאת הבחירה שלי. גידלתי את ילדיי על פי הערכים שלי והם מקבלים את זה".

דליות: זוכרת תחושה של חוסר אונים ועצבות. צילום: עופר עמרם
"התגובה הכי לא רלוונטית שאני מקבלת זה 'כל הכבוד'. אני לא מוצאת בזה שום מעשה גבורה מצדי. בעיניי זה מעשה מובן מאליו. נדרש אפילו".
"אחייניתי נולדה עם מום בלב שהשפיע על כל ההתפתחות הפיזית שלה. היא הייתה אישה צעירה בגודל פתית. בגיל 24 היא נזקקה להשתלת לב וריאות. לצערי, היא לא זכתה ונפטרה בגיל 30".
"זה היה נושא שיחה מאוד פתוח במשפחה. אני לא זוכרת כעס, אלא תחושה של חוסר אונים מהמקום של הורים שלא יכולים לעזור לביתם. בעיקר, אני זוכרת את תחושת העצבות".
פרויקט תורמים לחיים:
"עניין הנתינה מאוד חזק אצלי ואני גאה להתהדר בו. על אותו משקל, לתת, זה לא לבדוק למי זה הולך. זה בכלל לא חשוב בעיניי. מדובר בהצלת חיים וזה לא חשוב אם זה זכר או נקבה, ילד או מבוגר, ערבי, נוצרי או יהודי".
"אני אדם חילוני שמאמין מאוד בבני אדם, בזכות הבחירה, בכבוד עצמי ובשמירה על כבוד האחר. ככזו אני חושבת שאנחנו משלמים עבור מעשינו בעולם הזה ולא רק בעולם הבא. אני הרבה יותר עסוקה בלתקן, לשפר ולשפץ את עולמנו זה לפני שאני חושבת על העולם הבא.
כאן, בעולם הזה, יש אנשים נזקקים בכל מיני רמות. ברמה הפיזית אנשים נזקקים לבגד, כסף, לב או כליה, וברמה הנפשית אנשים נזקקים לחיבוק, אהבה ומתן בסתר. אלה הדברים שאני עסוקה בהם".
"חוסר הנכונות להעניק משלך כשאתה לא זקוק לזה יותר, חוסר הפתיחות לרעיון עצמו, גורם לי צער. לדעת שאנשים לא מבינים את הדבר הכל כך פשוט הזה – אם יש לך ואתה לא צריך יותר, תן לאחרים. אני רואה בחתימה על כרטיס התורם נתינה מושלמת. כולנו נולדנו שווים, בפני האדם ובפני האל. תמיד חשבו האם עשיתם ככל יכולתכם כדי להטיב את עולמנו".