אם נודה על האמת, הגענו לכאן על כורחנו מגששים בעלטת החיים ומפלסים את דרכנו הייחודית בעולם בעזרת הגיון אישי ובסיוע קול פנימי-רוחני ושקט.
אחד התחומים המרתקים בעולמה של קבלה, תחום שזכה לפיתוחים נרחבים מאוד עוסק בשאלה לָמָּה הגענו לכאן. האם קיומנו הוא רק מזל של הטבע או שמא אנחנו אור לבוש בגוף? ההנחה כי לצד המציאות המוחשית מתקיימת מציאות רוחנית נסתרת אך משפיעה וסוערת, מסוגלת לחולל מהפכה רבתי בתודעת האדם.
יחסה של היהדות לרעיון זה מופיע כבר בתקופה מוקדמת בדיונים ערים בתלמוד, במדרשים, בדברי נביאים ובספרות הקבלה. שם ניתן ללמוד בבירור שביהדות מזהים את קיומו של פן רוחני בגוף האדם, חלק אלוקי שהוא מנוע הבעירה הפנימי של מקור החיים.
בעיני המאמינים, על אף שאותו כוח רוחני עצום אינו ניתן למדידה ולהוכחה בכלים מדעיים, אין בכך מאומה כדי לשלול את הופעתו בחיי האדם וככזה הוא אינו דרוש הוכחה כלשהיא לעצם קיומו.
החוט המקשר בין דת למדע
מקטנות לימדו אותנו לחשוב על מדע ודת כאמיתות נפרדות, משום שבמקום שמיושם בו היגיון אנו עוסקים בידע, לא באמונה, או במילים אחרות, למדע אין כלים להוכיח אמונה, ולראיה מתגלה תהום פעורה בין הדת למדע בשאלת נשמת האדם. האחרון גורס שאין אמת מדעית בטענה שהנשמה שלנו ממשיכה להתקיים אחרי שהגוף מת. למעשה, חוקי הפיזיקה מסבירים באופן מלא את חיי היום-יום שלנו, אך בשום אופן לא תומכים באפשרות של קיום הנשמה.
אך בעוד שהמדע מבקש להסביר את החיים על כול צורותיהם, בתיאולוגיה יש בבריאה יותר מהגופים הגשמיים שלנו, כך שעל אף שהמדע אינו מכיר בנשמה כישות פיזיקלית, ולכל היותר רואה בה אמונה אנושית הממוקמת ברצף הפילוסופי והדתי, היהדות מציגה גרסה שונה לגמרי ומלמדת שלנשמה יש קיום ממשי, אף אם אינו פיזיולוגי, ובמסורת הקבלה היא קיימת ועוד איך - ואם תחפשו את מקום משכנה באדם תגלו אותו במעמקי המוח.
ידוע שהמוח האנושי הוא באמת איבר חידתי ומופלא. הוא אמנם אינו הגדול ביותר בממלכת החי אך הוא ללא ספק המורכב מכולם. הוא מכיל תאי עצב כמספר הכוכבים בשביל החלב. מראות, צלילים, ריחות וכל מה שקורה בעולם סביבנו מפעים, מרגש, מלא פעילות ומהדהד בנו דרך הרשת הנרחבת הזאת בראשנו.
זהו המקור של הפחדים, הרגשות והרצונות האנושיים, מעיין החלומות שלנו והמקום בו אורב האגו. מערכת ההפעלה בראשנו עודנה מבוצרת ומציבה חזיתות בלתי עבירות וחידות מאתגרות לפיצוח.
משכך ולעניות דעתי, כל עת שהמוח נותר בגדר תעלומה לא פתורה, לא ניתן יהיה לפטור את הנשמה בתור אמונה תפלה.
חכמת הקבלה מלמדת שבתוך התבנית הדחוסה בראשנו שוכנת לה הנשמה, היא האור המחייה את הגוף הגשמי מתחילתו כמפגש בין תוכנה לחומרה. אך מה אם נוכל להפריד בין תוכן המוח למוח עצמו? אם נוכל לשלוף את המהות של מי שאנחנו מתוך הביולוגיה השבירה של המוח נגלה אולי את מה שהופך אתכם ואותי למי שאנחנו.
הזהות הייחודית מאוד שלנו מעוצבת בבית הגידול שבו צמחנו, הדברים שאנו יודעים, ניסיונות החיים, האנשים והמקומות שחווינו.
האישיות נבנית פיסה אחר פיסה מהדמיונות, הרצונות, החלומות והזיכרונות שנחרטים בראש - חלקם קופצים לבקר מדי פעם ומסבים לנו אושר ואחרים גורמים לנו לרצות לשכוח.
בין עבר, הווה ועתיד - הכל בראש
בין אם זה מוצא חן בעינינו או לאו, ההיסטוריה הפרטית שלנו מסגננת את הדרך שבה אנחנו חושבים ופועלים הלאה. מאורעות העבר מהווים את רצף הקיום שלנו ומקשרים בין האתמול להיום ובין עבר מאורגן לעתיד מבולגן.
על כך רבנו בחיי בן ר' יוסף מלמד שחווית הנשמה מחלחלת לתודעתנו באופן לא אחוד ושלם, אלא כמכלול של חוויות שונות שבהצטרפותן יחד נוצרת תחושה מסוימת של "אני". אותה תחושה עמוקה מייצגת תפיסה שקיים משהו גדול ומהותי יותר מאשר המציאות הגלויה.
ישנה מציאות אחרת המתארת כי באדם מרכיב רוחני-על אנושי המתגלה בספר בראשית "וייצר ה' א-להים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (ב:ז) ומכיוון ש"מאן דנפח מן דליא כנפח" (מי שנפח נשמה, ממנו נפח) נוכל להסיק שבכל אדם נשמת חיים. רבים הם מאמיני הבריאה הטוענים שתשעה חודשים לפני שתינוק נולד הוא בסה"כ חופן של תאים עם ניצוץ חיים מסתורי, כך שרק ידו המנחה של האל-קים יכולה לברוא אור לבוש בגוף שנשמת חיים בוערת בקרבו.
התייחסות תומכת לגישה זו מובאת בזוהר המתאר את תחילתם של החיים במסעה של הנשמה ממרום מושבה אל עולם העשייה. לדברי הזוהר הנשמה נמשכת מהציווי האלוקי לאברהם 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ'. מסביר הזוהר הקדוש שכפילות הלשון היא למעשה דגש על תביעה מהאדם לצאת למסע מסוג אחר- אל עצמו, אל נשמתו: 'לך לך לעצמך...לגורלך לדעת ולתקן את עצמך' (זוהר לך לך א:).
'לך לך' היא קריאתו של הבורא אל הנשמה המצווה לעזוב את מקומה הטבעי (מארצך, ממולדתך ומבית אביך) ולהתלבש בגוף פיזי (עפר מן האדמה). הבורא מצייד את הנשמה ביכולות לקיים את שליחותה (אל הארץ אשר אראך) ומלווה אותה בברכה המופיעה בפסוק הבא אחרי "לך לך.." והוא 'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה".
לעיתים רחוקות קורה שמילים מאבדות מכוחן, והקושי המתגלה בעקבות עצם הניסיון להגדיר משהו רוחני ונשגב, עלול באופן בלתי נמנע להגביל ולעקם את הדרך לליבו של העניין.
בקרב ההוגים בענייניה של הנשמה היו שהבינו זאת היטב, כמו האר"י בשער הגלגולים שמסביר שאין בכוחם של בני האדם להגיע לגרעין הנשמה ולהכרת מהותה ולכל היותר הם מודעים לכך שהם עוסקים בביטויים חיצוניים של הווייתה ולא במהותה.
מכאן שאפשר לומר על הנשמה את מה שנאמר על הבורא. שכמוהו, גם היא "קרובה מכל קרוב ורחוקה מכל רחוק". אז כדי להרגיש קרוב, פרשנותו הנפלאה של הרב קוק 'באורות הקודש' מלמדת שרק כאשר יגיע האדם להכרת עצמו הוא יגלה את האל-וקים שבו בבחינת "מבשרי אחזה אלוה".
החוויה האנושית אודות המחזור האין סופי של גלגל החיים בניצוחה של הנשמה, לא תשתנה לעולם.
חכמת הקבלה מלמדת שמדובר ברצון עז שלנו להבין עולם רוחני שהוא אף פעם לא סופי ולעולם לא מושלם, וכן היא מלמדת שהעדות המסייעת לנוכחותה של הנשמה שבנו, נמצאת בעובדה המרשימה שהמין שלנו משגשג מפני שכל פרט חש הנעה אישית להגשים את השאיפות הייחודיות מאוד שלו בחסות הנשמה שבקרבו.
כך שהחיים הם מסע ארוך שהופך כל אחד מאתנו לייחודי והגילוי של מי שאנחנו הוא ההרפתקה הארוכה והגדולה של חיינו.
יצחק אהרון, "חכמה" מרכז לקבלה
