הילה דניאלהילה דניאל
הילה דניאל. בוא נתקדם לאט
(צילום: סלפי)


"כנראה שאין לך זמן לזוגיות", הוא אמר לי בשיחת טלפון לילית שהתישה אותי סופית, והוסיף עקיצה, "אני חושב שאת לא יודעת לקבל אהבה". שוב מצאתי את עצמי בקשר עם רווק, אף על פי שטבעי יותר שאתחבר לגרושים פלוס שנמצאים ומזדהים עם הסטטוס שלי. לכי תסבירי לו מה זה אומר להיות אמא עם קריירה במשרה מלאה. כשאני במשרד אני ממוקדת בעבודה, בארבע כבר צריך לאסוף את הילדה מהגן, וכשהיום נגמר, אי שם בעשר בלילה, אני מותשת וצריכה את השקט שלי.
ואולי זה אפילו לא קשור לעייפות, אלא לציפייה המוגזמת שנהיה זמינים זה לזה כל הזמן בלי הפסקה. אלא שקשר חדש חייב לנוע במקצב מסוים, כמו בריקוד חיזור שכזה. להתכתב כל היום עשוי להפוך את התקשורת למשעממת. איך אפשר לשמר געגוע כשמחוברים זה לזה כמו לאינפוזיה?
היות שלא הייתי בקשר רציני מזה חמש שנים, הבנתי שאני צריכה להיכנס לזוגיות בצעדים קלילים ובעיקר מאוד איטיים. אם אפשר בזחילה אז מצוין, העיקר שזה יהיה לאט ובטוח. אולם שעה שדשדשתי לי מאחור, הרווק שעט לתוך הזוגיות החדשה שלנו במלוא המרץ.
לרגע נשמעתי כמו ידיד שיש לי, מהרווקים האלה שדומה שנשבעו לעולם לא לשבור את הכוס. לאחרונה הוא סיפר על קשר חדש שגרם לו להרגיש חנוק, בדיוק כמו שאני הרגשתי. נראה לי הגיוני שהזמינות של גרושה פלוס לקשר תהיה דומה לזו של רווק מושבע שכבר התרגל להיות לבד ויכול לצרוך זוגיות רק במשורה, פה ושם ולמינונים קטנים בפורמט של יזיזה.


הרעלת סוכר

ואולי זה כלל לא עניין של סטטוס, אלא יותר עניין של אופי. יש כאלה שאוהבים את זה דביק. יש בחורות שיכולות לאכול חפיסה שלמה של שוקולד. אני אוהבת שוקולד, אבל תמיד אקח קובייה אחת או שתיים, במקרים קשים - שלוש, אבל לעולם לא יותר מזה. גם דברים טובים צריך למדוד. הבחור החדש הרעיף עליי את כל השוקולדים בבת אחת עד שקיבלתי הרעלת סוכר.
בכלכלה קוראים לזה 'עקרון התועלת השולית הפוחתת'. התועלת של הצרכן אחרי היחידה הראשונה שקנה הולכת ופוחתת עם כל יחידה נוספת של אותו מוצר. לא סתם הכדור השני בגלידה מתומחר פחות מהכדור הראשון. לכדור הראשון יש חשק מטורף, נהיה מוכנים לשלם עליו גם מחיר מופקע. על השני קצת פחות, ואת השלישי לא נחשוב אפילו לקנות. באהבה כמו בכלכלה, אסור להאביס יתר על המידה.
יתכן שאילו הייתה לבחור קצת יותר סבלנות לתת לי ללמוד את הסטטוס הזוגי החדש שלי, הקשר היה ממשיך הלאה. אני הרי טובה בריצות למרחקים ארוכים. אבל זה היה ספרינט קצר וגמרנו. לפעמים אנחנו רוצים דברים מיד ומהר, אבל זה רק מרחיק אותנו מהמטרה. גם אותה אקסית של הידיד הרווק שלי הייתה יכולה להישאר אתו אילו רק הייתה משכילה להוריד הילוך ולתת לו להיכנס לתוך הזוגיות הזו לאט ובקצב שלו, במקום לאנוס אותו לקצב שלה.
האם זה אומר שאנחנו לא טיפוסים זוגיים? אני לא חושבת. זוגיות טובה בהכרח כוללת חופש, ואני לא מדברת על זוגיות פתוחה (אלא אם כן זה מתאים לכם). אני מדברת על חיבור בין שני אנשים שיודעים להיות לבד. אני למשל זקוקה לרגעי הלבד שלי לא פחות מכל רווק מושבע שמפחד מזוגיות חונקת, וחשוב לי שבן הזוג שלי ידע להכיל אותי גם כשאני מבקשת ממנו חופש. אין ספק שהיכולת לשמור על נפרדות בתוך זוגיות היא הכרחית. בלעדיה, הקשר עשוי להיות רווי בקנאה לא בריאה על גבול הרכושנות, חוסר אמון וחוסר בטחון, גם כשאין להם שום הצדקה. משם אפשר לסמוך על זה שדי מהר הכל כבר ייחרב.
כן. מגיעה לי זוגיות, גם אם אין לי הרבה זמן לפנות בשבילה וגם אם אני אמא במשרה מלאה. בזוגיות האידיאלית, לא ידרשו ממני יותר ממה שאני מסוגלת לתת. אני מבטיחה להשתדל, אבל בקצב שלי, אחרת אברח. ואולי מהבחור הנכון אני כבר לא ארצה לברוח?

פרסום ראשוני: 12:04 , 14.11.19